פרשני:בבלי:זבחים קא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קא ב

חברותא[עריכה]

מיד "וישמע משה  וייטב בעיניו". לא בוש משה לומר "לא שמעתי", אלא הודה ואמר "שמעתי, ושכחתי".
ומקשינן: כיון שלא אמר אהרן אלא שביום הם אסורים מפני אנינות, אם כן איבעי להו לשהוייה ולמיכלא לאורתא (היה להם לאהרן ובניו להשהות את החטאת עד הערב, ולאוכלה)!?
ומשנינן: טומאה באונס באתה להם קודם שהספיקו לאוכלה בערב, וכדאמרי רבי יהודה ורבי שמעון "מפני טומאה נשרפה".
ומקשינן: בשלמא לרבנן (רבי יהודה ורבי שמעון) היינו דכתיב "ואכלתי חטאת היום", כלומר, וכי אף ביום הותרה האנינות,
אלא לרבי נחמיה, מאי "היום"? והרי אף בלילה אסורים לאכול, שאם לא כן לא היתה נשרפת!?
ומשנינן: חובת היום, כלומר, כך אמר לו אהרן: וכי יכול אני לאכול את החטאת שהיא חובת היום דהיינו שעיר ראש חודש, והרי קדשי דורות היא ולא הותר בה האנינות.
ומקשינן: בשלמא לרבי נחמיה, שטענת אהרן היתה, שחובת היום לא הותרה באנינות, היינו דכתיב "הן היום הקריבו ... ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'", כלומר, חטאת זו שקרבה לחובת היום, וכי יכול אני לאוכלה, והרי קדשי דורות היא.
אלא לרבנן (רבי יהודהורבי שמעון) מאי "הן היום"!?  1 

 1.  בברייתא לעיל ק ב למד רבי יהודה מ"הן היום".
ומשנינן: הכי קאמר "וכי הן הקריבו, הלוא אני הקרבתי".  2 

 2.  (משמע, שרבי נחמיה לא מפרש כן, ואילו לעיל בגמרא מבואר שאף לרבי נחמיה מתפרש כן, שהרי אף לשיטתו שאלו משה שמא הקרבתם באנינות, וענה לו אהרן: וכי הן הקריבו הרי אני הקרבתי, ובהכרח נלמד הוא מ"הן היום הקריבו").
אמר מר: רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: מפני טומאה נשרפה, שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היה להם לשלשתן שישרפו:
ודנה הגמרא: מאי שלשתן?
ומפרשת: כדתניא, כתיב "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף"; וכך מתבאר הכתוב:
"שעיר", זה שעיר חטאת של נחשון שהיה ראשון הנשיאים להקריב, ובכללו שעיר חטאת.  3 

 3.  כמבואר במדבר ז טז.
"החטאת", זו חטאת יום שמיני.
"דרש משה", זה שעיר חטאת של ראש חודש.
יכול שלשתן נשרפו? תלמוד לומר בלשון יחיד "והנה שורף". הרי למדנו, אחד נשרף ולא שלשתן נשרפו.
"דרש דרש", שתי דרישות, למה?
אמר להו משה לאהרן ובניו: מפני מה חטאת זו, של ראש חודש, נשרפה ואלו (שתי החטאות האחרות) מונחות? והיינו שתי דרישות: א. למה זו נשרפה. ב. למה האחרות מונחות ואינכם אוכלים אותן.  4 

 4.  התשובה על שאלה זו היא, אנינות יום לא הותרה, ולכן מונחות הם כדי לאוכלם בלילה; אלא שכל זה הוא דוקא לרבי יהודה ורבי שמעון, אבל לרבי נחמיה שאינו מחלק בין יום ללילה, אי אפשר לפרש כן.
מוסיפה הברייתא לפרש: ואיני יודע איזהו חטאת שעליו הכתוב אומר "והנה שורף"?
כשהוא אומר "ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה", הרי למדנו: איזה היא שנשא עוון העדה, הוי אומר זה שעיר של ראש חודש, שהוא מכפר על העדה על טומאת מקדש וקדשיו.  5 

 5.  כמבואר בשבועות ב א.
כאן שבה הגמרא לדיון שבין רבי נחמיה לרבי יהודה ורבי שמעון, ומקשה:
הרי שפיר קאמרי ליה רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה: כיצד אתה אומר שמפני אנינות נשרפה, והרי אם כן במה שונה דין חטאת ראש חודש שנשרפה, לשאר החטאות שלא נשרפו!?
ומשנינן: רבי נחמיה לטעמיה, דאמר: קדשי שעה לא פסלה בהו אנינות, ושאר החטאות קדשי שעה הן, ולכן לא נשרפו.  6 

 6.  ואם תאמר: הניחא לרבא המחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות אליבא דרבי נחמיה; אבל לשמואל שאינו מחלק בזה, אכתי תיקשי קושיית הגמרא "שפיר קאמרי ליה"! ? קושיא זו הקשו התוספות בעמוד א על שיטת רש"י בדעת שמואל, והם מפרשים את דעתו באופן אחר, ואף לשמואל יש חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות; והוכיחו עוד כן, ממה שאמרה הגמרא כאן אליבא דרבי נחמיה "מאי היום חובת היום"; ראה שיטתם בדבריהם לעיל בד"ה ורמינהי.
מוסיפה עוד הברייתא לפרש את המשא ומתן שבין רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה:
אמר מר: רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: מפני טומאה נשרפה, שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה, היה להם לאכלה לערב:
ומקשינן: שפיר קאמרי ליה רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה!?
ומשנינן: קסבר רבי נחמיה אף אנינות לילה דאורייתא היא, ולא יועיל להניחה לערב.  7  עוד שנינו בברייתא: דבר אחר, כך אמרו לו רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה: אם אתה אומר מפני אנינות נשרפה, והלא פינחס היה עמהן שיאכלנה שלא באנינות:

 7.  ביאר רש"י, שמכאן למד כן, שאם לא כן היו אוכלים אותה בלילה.
ומקשינן: שפיר קאמרי ליה רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה!?
ומשנינן: סבר לה רבי נחמיה, כהא דאמר רבי אילעי!
דאמר רבי אילעי אמר רבי חנינא: לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.  8  דכתיב (במדבר כה) "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". ומשמע שמשם ואילך היה כהן.  9 

 8.  כדכתיב (במדבר כה ו): "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם. וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא".   9.  הטעם שלא נתכהן פינחס קודם מעשה זמרי ואף שהיה בנו של אלעזר הכהן, הוא משום שאלעזר עצמו לא נתכהן אלא כשנמשח בשמן המשחה בהקמת המשכן, ומכח משיחה זו נתכהנו אלעזר והדורות שיבואו אחר המשיחה, ולא פינחס שנולד קודם המשיחה.
רב אשי אמר: לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים לאחר שכמעט היתה ביניהם מלחמה, כאשר הקימו בני גד ובני ראובן מזבח ליד הירדן.
שנאמר (יהושע כב) "וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל אשר אתו את הדברים אשר דיברו בני ראובן ובני גד ובני מנשה, וייטב בעיניהם",
ולא מצינו עד כאן שתתייחס הכהונה לפינחס עצמו, אלא "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", שייחס הכתוב את הכהונה לאהרן ולא לפנחס.
ומקשינן: ואידך, רב אשי, נמי, והכתיב "והיתה לו ולזרעו אחריו", הרי שנתכהן במעשה זמרי, ולא כרב אשי הסובר: עד ששם שלום בין השבטים!?  10 

 10.  ב"שפת אמת" תמה על הלשון "ואידך נמי", שהרי בדברי רב אשי אנו עוסקים; (וחתנו הביא שב"עין יעקב" הגירסא היא "ולרב אשי" ולא "ואידך"). והוא פירש את הקושיא - דלא כרש"י - על רבי יהודה ורבי שמעון הסוברים שהיה פנחס כהן בשמיני למילואים; וראה מהרש"א.
ומשנינן: כי כתיב ההוא, "והיתה לו ולזרעו אחריו", בברכה הוא דכתיב, כלומר, בירכו שלא תיפסק הכהונה מזרעו, אבל עדיין לא נתכהן.  11 

 11.  נמצא שבירכו לעתיד ולא תתקיים הברכה מיד. ובמהרש"א הקשה: הרי הכתוב אומר "והיתה לו, תחת אשר קנא לאלהיו", ומשמע שמשום זה זכה לכהונה, ואילו לרב אשי זכה לזה משום ששם שלום בין השבטים; וכתב "ויש ליישב". ולשיטת ה"שפת אמת" שהקושיא היא על רבי יהודה ורבי שמעון ניחא, שנתכהן כבר ועכשיו בירכו שלא תיפסק הכהונה מזרעו משום שקינא לאלהיו; ומיהו, הרי בהכרח צריך לפרש כן גם לרב אשי, שלא יקשה גם עליו מפסוק זה.
ומקשינן: ואידך, רבי אילעי בשם רבי חנינא,  12  הסובר כי משהרגו לזמרי נתכהן פנחס, נמי, הא כתיב "וישמע פינחס הכהן". הרי שנתכהן רק מששם שלום בין השבטים!?

 12.  ב"שפת אמת" מפרש גם קושיא זו לרבי יהודה ורבי שמעון, ואגב שאמר "ואידך נמי" בקושיא קודמת, נקטה הגמרא לשון זו אף כאן.
ומשנינן: ההוא קרא ד"וישמע פנחס הכהן" ליחס זרעו אחריו הוא דאתא, כלומר, מימי משה נתכהן, וכששם שלום נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים, שכן מצינו  13  שלא היו כהנים גדולים אלא מפנחס.  14 

 13.  ראה דברי הימים א, ה.   14.  נתבאר על פי התוספות, וראה מה שתמה הרש"ש.
אמר רב: משה רבינו כהן גדול היה, וחולק בקדשי שמים (נוטל חלק בקדשים), שנאמר במילואים (ויקרא ח): "ויקרב את האיל השני איל המלואים. ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה' מאיל המלואים למשה היה למנה", ולשון "מנה" משמע לשון חלוקה ככהנים.  15 

 15.  הנה מפסוק זה אין מוכח אלא שכהן היה, אבל לא כהן גדול! ? וביאר ב"קרן אורה": דמסברא אומר כן, כיון דבשבעת ימי המילואים היה משה משמש לבד, מסתברא שלא ירד ממעלתו, (כלומר, ועיקר ראיית הגמרא היא, שעבודתו של משה בשבעת ימי המילואים בתור כהן היתה), וברצונו היה תלוי, אם היה רצונו היה יכול לשמש בכהונה גדולה כל ארבעים שנה בשמונה בגדים, אלא משום דטריד בשכינה הניח לאהרן הכהונה גדולה; ראה עוד שם.
מיתיבי מן הברייתא ששנינו לעיל בעמוד א: "שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה. והלא פינחס היה עמהן", שהוא יכול היה לאכול את החטאת בשמיני למילואים,
ואם איתא כדברי רב שמשה רבינו היה כהן וראוי לאכול בקדשים, לימא "והלא משה רבינו היה עמהן" שיאכל את החטאת, ולמה נשרפה!?
ומשנינן: דילמא שאני משה שלא היה יכול לאכול משום דטריד בשכינה להיות בהר מבוקר עד ערב.
דאמר מר: משה בהשכמה עלה להר בימי מתן תורה, ובהשכמה ירד לקדש את העם ולהשיב את דברי העם אל ה', כמבואר בפרשת יתרו; הרי שהיה משה טרוד.
מיתיבי מהא דתניא: כתיב גבי בעל מום (ויקרא כא כב): "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל".
אם נאמרו קדשי קדשים, למה נאמרו קדשים קלים? ואם נאמרו קדשים קלים למה נאמרו קדשי קדשים?, כלומר, למה הוצרך הכתוב לפרט, ולא אמר "מן הקדשים יאכל"?
אילו לא נאמר שבעל מום אוכל קדשים קלים, הייתי אומר, קדשי קדשים בלבד הוא דאוכל בעל מום, שהרי הותרו קדשי קדשים לזר כדמפרש ואזיל, ולפיכך הותרו גם להן (לבעלי מום), אבל קדשים קלים, שלא מצינו בהם היתר לזרים, לא יאכל.
ואילו לא נאמרו קדשי קדשים שבעל מום אוכל אותם, הייתי אומר, בקדשים קלים יהא אוכל, שהן קלים, אבל בקדשי קדשים לא יהא אוכל,
לכך נאמרו קדשי קדשים, ולכך נאמרו קדשים קלים.
קתני מיהא בברייתא: שהרי הותרו, קדשי קדשים, לזר ולהן, והרי מאי זר, היכן מצינו שהותרו קדשי קדשים לזר, וכי לאו היינו משה, שהותר לו בימי המילואים לאכול את החזה של איל המילואים שהיה קדשי קדשים!? ואם כן הרי מבואר שמשה זר היה ולא כהן כדברי רב!?  16 

 16.  ב"קרן אורה" תמה: הרי כל שבעת ימי המילואים היה למשכן דין במה כמו שהביא מדברי התוספות בעבודה זרה, ובבמה נאכלים קדשים לזרים, ואין כאן חידוש במשה! ? ותירץ: מכל מקום חידוש הוא, כיון דכל קרבנות המילואים מצות אכילתסלאהרן ולבניו, אם כן הא דהותר למשה הוי חידוש.
אמר תירץ רב ששת: לא כאשר פירשת שהותרו קדשי קדשים לזר במילואים, אלא שהותרו קדשי קדשים לזר בבמה בשעת היתר הבמות, כי בבמה עובדים הזרים והם אוכלים,  17  וברייתא זו היא כדברי האומר יש מנחה בבמה ואוכלים אותה זרים. שאם כדעת הסובר "אין מנחה בבמה" הרי לא תמצא קדשי קדשים שייאכלו בבמה, כי חטאת ואשם, הנאכלים לכהנים במקדש, לכולי עלמא אין מקריבים בבמה, כמבואר לקמן קיז ב.

 17.  אבל קדשים קלים הנאכלים לכהן במקדש, דהיינו חזה ושוק, - לא מצינו שייאכלו בבמה לזרים, שהרי אין תרומת חזה ושוק נוהגת בבמה, כמבואר לקמן קיז ב.
מיתיבי לרב הסובר שמשה רבינו כהן היה, מהא דתניא:
אדם שהופיע בעורו נגע צרעת, הרי הוא מובא אל הכהן כדי שיראה אם נגע צרעת טמא הוא. הכהן בלבד הוא הקובע ומחליטו כמצורע. ולפעמים מסגיר הכהן את המצורע שבעה ימים לראות את התפתחות הנגע, ואחר כך פוטרו או מחליטו כמצורע. וכן משנרפא נגע הצרעת מן הצרוע, הכהן בלבד הוא שמטהרו.
כתיב (במדבר יב): "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. והענן סר מעל האהל, והנה מרים מצורעת כשלג. ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת".
מרים כשנצטרעה מי הסגירה?
אם תאמר: משה הסגירה, אי אפשר, שהרי משה זר הוא,

דרשני המקוצר[עריכה]