פרשני:בבלי:זבחים קו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קו ב

חברותא[עריכה]

שהרי עונשן אמור כאן, שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו - ונכרת".
אזהרה מנלן? דכתיב "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה'".
ואין הכתוב, עד כה, מדבר בזבחים שהוקדשו לפני הקמת המשכן, בזמן היתר הבמות.
ואילו נאמר רק מקרא זה, נמצא שזבחים אלו שהיו ראויים להקרבה בחוץ בשעת הקדשתם יישארו ראויים להקרבה בחוץ גם משהוקם המשכן ונאסרו הבמות.  10 

 10.  מבואר בגמרא שאין חיוב על שחוטי חוץ ששחטן בשעה שאינו יכול להביאן בפנים. ולכאורה יש לתמוה מכאן על דברי הרמב"ן (שמות מ, יז) שכתב כי גם קודם שהוקמו הקלעים סביב החצר במשכן היה איסור שחוטי חוץ, אף שלא יכלו אז להקריב לפני המזבח, וראה בתוס' לעיל (סא א ד"ה קודם) שדנו אם בשעה שיכול להקים את המזבח חייב, או שהוא עדיין מחוסר מעשה ואינו נחשב ראוי להקריב בפנים. ובקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב (רלז) צידד שכוונת הרמב"ן כי שחיטת חוץ אוסרת את הקדשים כדין חולין שנשחטו בעזרה (חוץ ממה שאינה מועילה לקדשים), ודחה על פי דברי תוס' בבבא קמא (עו א) שנקטו ששחיטת חוץ היא שחיטה ראויה. ולכן ביאר כדברי הרמב"ן בחולין (טז א) שלמאן דאמר במדבר נאסרו בשחיטת חולין, כשהותרו נשאר איסור כרת על קדשים בחוץ, וכיון שהאיסור בחולין הוא מפני קרבתם למשכן (שיכלו להקריב בו ולאכול) מסתבר כי גם בעת מסעו נשאר האיסור.
מכאן ואילך, מהפסוק "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה - והביאום לה' אל פתח אוהל מועד", הוא מדבר בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות.  11 

 11.  רש"י (סוף ע"א) ביאר ש"שעת איסור הבהמות" הוא משעה שהוקם המשכן, וקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות היינו קודם הקמת המשכן. והקשה הגרי"ז שהרי קודם הקמת המשכן יכלו להקריב גם חיה ובעלי מומין (וכדלהלן קטו, ב) ובקרבנות שהוקדשו אז לא שייך העשה של והביאום לה' ולמה יתחייב עליהם משום שחוטי חוץ. (ובכתבי הגרי"ז נקט שדינם כקדשי נכרי, אך בחידושיו על התורה פר' יתרו הוכיח שמעת מתן תורה נחשבו כקדשי ישראל. ואם כן מובן למה חל עליהם איסור חוץ). ולפיכך העמיד באופן שהקדישם להקריבם במשכן, שחל עליהם דין קדשי מקדש ואיסור לשחוט בחוץ. ודבריו נסתרים מדברי רש"י בעבודה זרה (נא, ב) שכתב קודם הקמת המשכן אע"פ שהיו מוקדשין לשם הקרבת במה לא יקריבום עוד בבמה. וגם לשון הגמרא בסוגיין "זבחים שהתרתי לך כבר" תמוה, שהרי מבואר להלן (קיב ב וברש"י) שצריך להקריבן במשכן ואסור לשנות משום נדר (ויתכן שכוונת הגרי"ז שאין בכך איסור חוץ רק איסור צדדי של נדר).
שהרי נאמר "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים", ומשמע שגם אותם זבחים שהתרתי לך כבר בשעת הקדשם לזבוח בבמה, משום שעדיין לא נאסרו הבמות בשעת הקדשם, אם יקריבם בבמה בשעת איסור הבמות תחשב זביחתם והקרבתם כמי שעושה זאת "על פני השדה", לומר לך, הזובח בבמה בחוץ בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה שלא לשם שמים!
וממשיכה הברייתא לפרש את המשך הפרשה: "והביאום לה'" - זו מצות עשה להקריב במשכן!  12 

 12.  רש"י להלן (קיב ב ד"ה בעשה) נקט שהמקדיש בשעת איסור הבמות ומקריב בשעת היתרן מבטל עשה, כי המתין עד שלא יכל להקריבו במשכן, אך עצם הקרבתו בחוץ אינה נחשבת ביטול עשה, אך להלן (קיט, ב ד"ה ושחט) נקט שבכל אופן עובר בעשה בעצם ההקרבה. וגם בדברי הרמב"ם יש משמעויות שונות באיסור זה, שבהלכות (פי"ח ממעה"ק ה"א) נקט ש"ביטל מצוות עשה", ואילו בסהמ"צ (מ"ע כד ול"ת פט) נקט שעובר ב"לאו הבא מכלל עשה".
מצות לא תעשה באותם שהוקדשו בזמן היתר הבמות מנין?
תלמוד לומר "ולא יזבחו עוד!" לומר, שרק מעכשיו הן אסורין, ועד עכשיו היו מותרין.  13 

 13.  האחרונים תמהו הרי מאחר שנאמר "ולא יזבחו עוד" על קדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות ושחטן בשעת איסור הבמות הרי כבגר נודע איסור שחוטי חוץ, ולמה צריך פסוק נוסף בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, וראה קרן אורה ושפת אמת. והגרי"ז תירץ שאמנם הלאו נסוב גם על קדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, אך אינו יכול להיות כאזהרה לחיוב כרת עד שיהא אמור דוקא על אופן זה שהקדישן בשעת איסור הבמות, והיינו כשיטת הרמב"ם (הובא בע"א הערה 7) שאין עונשין כרת אלא אם הוזהר. (ועי"ש שדחה תירוץ זה, שהרי מקלל אביו ואמו עונשו כרת, אף שאזהרתו מלא תקלל חרש). ועוד ביאר, לפי שיטת רש"י (הובא שם) שהנידון על אזהרה לחיוב קרבן, וכיון שהמקור לכך מ"אשר לא תעשינה", צריך שתהא אזהרה דוקא על האופן שמביא קרבן, ואין אזהרה כללית מועילה בו. וטעמו מבואר להלן הערה 8. (ודחה גם ביאור זה, שהרי על אכילת נותר ופיגול בשוגג חייב קרבן אף שאזהרתן מ"לא יאכל כי קדש הוא" והיא אזהרה לכל פסולי המוקדשין).
יכול יהא ענוש כרת על אותן קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות והקריבום בשעה שנאסרו הבמות?
תלמוד לומר "חוקת עולם תהיה זאת להם לדו רותם".
וכך הוא ביאור הפסוק:
"זאת" בלבד, עונש עשה ולא תעשה המבוארים בפרשה, יהיה להם לאותם המקריבים קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות והקריבום בשעת איסור הבמות. ולא ענישה אחרת של כרת תהיה להם!
וכיון שהפסוק "ולא יזבחו עוד" נצרך לאסור קדשים שהקדישום בשעת היתר הבמות והקריבום בשעת איסור הבמות, מנין לנו אזהרה על שחיטה בחוץ?
ומתרצינן: אלא, אמר אביי: אזהרה על שחיטה בחוץ נלמדת מקל וחומר: ומה במקום שלא ענש כרת, בקדשים שהקדישום בשעת היתר הבמות והקריבום בשעת איסור הבמות, הזהיר הכתוב "ולא יזבחו עוד". מקום שענש כרת, בקדשים שהוקדשו בשעת איסור הבמות, אינו דין שהזהיר עליהן?
אמר ליה רבינא לאביי: לדבריך, שאפשר ללמוד אזהרה מקל וחומר, אם כן, לא יאמר הכתוב לאו בחלב, ותיתי לאזהרת חלב בקל וחומר מאזהרת אכילת נבילה: מה נבילה, שלא ענש הכתוב על אכילתה כרת, בכל זאת הזהיר עליה בלאו. חלב, שמצינו שענש הכתוב כרת על אכילתו, אינו דין שהזהיר עליו!? וייחשב לימוד זה בקל וחומר כאילו נאמרה בחלב אזהרת לאו בפירוט. ואם כן יקשה, "לאו" שכתב הכתוב בחלב, למה לי?  14 

 14.  האחרונים התחבטו בכוונת הגמרא שיש איסור בשביעית, שהרי ודאי מדובר באיסור אכילה, כי איסור עבודה בקרקע יש בו כמה לאוין, ולכאורה תמוה, היכן מצינו אזהרה על אכילת פירות שביעית. ובאור שמח (פ"ז משמיטה ה"ג) נקט שהכוונה לאיסור אכילה אחר ביעור. אולם השפת אמת והרש"ש תמהו שהרי אין על כך לאו אלא עשה (כמבואר ברש"י יומא פג, א). ומהרש"ם מבערזין (ח"ד סימן ר) ביאר שהאזהרה על פירות שביעית נלמדת מ"לא תאכל כל תועבה" הכולל כל שתיעבתי לך, וכן נראה מהראב"ד בתמים דעים ובקהילות יעקב (מו, טו) העיר שלפי ביאור זה היה ראוי להקשות שנלמד מ"לא תאכל". ולא מ"שביעית" שהרי הוא לאו כללי על כל שתעבתי. ולכן ביאר (כמש"כ גם בעולת שלמה) ע"פ דרשת התו"כ מהכתוב "הן לא נזרע ולא נאסוף" אמרת לנו לא תזרע ומה שאנו אוספין אין מכניסו לקיום ומקרא זה כולל איסור על אכילה אחר הביעור. והגרי"י מפוניבז' הוכיח שגם הנזרע בשביעית אסור באכילה מדאורייתא, ממה שאמרו בירושלמי (שקלים פ"ד ה"א) שאין מביאין עומר מהנזרע בשביעית כי נחשב כקומץ על דבר שאינו נאכל. אך הגר"ח דחה שדברי הירושלמי הם לדעת רבי עקיבא שספיחין אסורים מדאורייתא, וכן ביאר הראב"ד (תו"כ בהר פ"א א) את דברי הירושלמי (ויתכן שלאיסור זה כוונה הגמרא בסוגיין, וראה תוס' ב"מ נח, א ויבמות קנב, א).
אתא רבינא לקמיה דרבא. אמר ליה רבא לרבינא: לאו קושיא היא, כי מנבילה לא אתיא אזהרת חלב בקל וחומר, משום דאיכא למיפרך: מה לנבילה, שכן מטמאה הנבילה את הנוגע בה, תאמר בחלב, שאינו מטמא את הנוגע בו.
וכן אם תרצה ללמוד לאזהרת חלב בקל וחומר משרצים טמאין, יהיה אפשר לפרוך: מה לשרצין טמאין, שמטמאין את הנוגע בהן במשהו, תאמר בחלב שאינו מטמא.
וכן אם תלמד לאזהרת חלב בקל וחומר משרצים טהורים, יש לפרוך: מה לשרצים טהורים, שאיסורן באכילה הוא במשהו, (בכעדשה), תאמר בחלב, שאיסורו הוא בכזית.
וגם אי אפשר ללמוד אזהרת חלב בקל וחומר מעולה וכלאי הכרם, כי נפרוך: מה לערלה וכלאי הכרם, שהן חמורין, שכן אסורין בהנאה!
וכן משביעית אין ללמוד בקל וחומר לחלב,  15  כי מה לשביעית, שיש בה חומרה, שכן תופסת דמיה, שדמי שביעית נוהג בהם חומרת דיני שביעית כאילו היו פירות שביעית.

 15.  בקרן אורה תמה למה לא הקשה רבינא שלא יאמר לאו בדם ונלמד משאר הלאוין בקל וחומר, דם שענש עליו אינו בין שהזהיר, והניח בקושיא. ובשאגת אריה (החדשות טז) הוכיח מכך שדם שבשלו אינו עובר עליו, ולפיכך נחשב גם איסור דם כהותר מכללו. ובספר זבח יעקב העיר שדם שבשלו היתר משום שנפקע ממנו שם דם (והוכיח כן ממנחות כא, א) ואם כן לדעת תוס' הנ"ל אינו נחשב הותר מכללו, כי מעיקרא לא היה ממין האסור.
וכן מתרומה לא נדע איסור חלב בקל וחומר, שיש בתרומה חומרה שאין בחלב, כי יש לפרוך: מה לתרומה, שכן לא הותרה מכללה, ובכל ענין היא אסורה. ואילו איסור חלב הותר מכללו, שהרי חלב חיה מותר באכילה.
ופירכא אחרונה זו, שאי אפשר ללמוד בקל וחומר לאזהרת חלב מתרומה משום שחלב יש בו צד קולא שהותר מכללו, היא גם פירכא על כל אופני הקל וחומר שנלמדו לעיל, הילכך, מכולהו דלעיל, נמי לא מצי ללמוד קל וחומר לאזהרת חלב, שכן כל אותן איסורים דלעיל לא הותרו מכללן, ובכך הם חמורים מאיסור חלב שהותר איסורו מכללו בחלב חיה. ולפיכך הוצרך הכתוב לומר אזהרת לאו בחלב, ומיושבת קושית רבינא  16 .

 16.  תוס' בחולין (קטו, ב) ביארו כי אוף שמעיקרא לא נאסר אלא מין חלב של בהמה ולא של חיה, מכל מקום כיון שנכתב בו "כל חלב" שמשמעותו אף של חיה, נחשב ההתר חלבה כהיתר מכללו. ובדבר אברהם (ח"ג א) הקשה על כך שהרי הנידון בסוגיין הוא שלא יאמר כלל האיסור בחלב, ואם כן לא יחשב הותר מכללו כי לא יאמר בו "כל חלב". והריטב"א בכתובות (לב, ב) נקט שחלב הותר מכללו בכך שלא נאסר מעיקרא אלא חלב בהמה ולא חלב חיה. ועיין לעיל (טז, ב) הערה 4.
אמר רבא: אי קשיא לי על לימוד האזהרה בשחוטי חוץ בקל וחומר, הא קשיא לי:
הא דתנן בריש מסכת כריתות: עונש כרת, האמור במבטל מצות הקרבת קרבן פסח ובמבטל מצות מילה, על אי קיום מצות עשה הוא בא. הילכך אין חייבין עליהן חטאת, שאין חיוב קרבן חטאת אלא במקום שיש אזהרת לאו עם חיוב הכרת.
ולכאורה, לדברי אביי, הרי כשם שלמדנו לאזהרת לאו בקל וחומר, תיתי לאזהרת לאו בפסח ובמילה בקל וחומר ממותיר מבשר הקרבן עד הבוקר, ונאמר כך: מה מותיר, שלא ענש עליו כרת אם עבר והותיר, הזהיר עליו הכתוב באזהרת לאו שלא להותיר. אם כן, פסח ומילה, שענש הכתוב בעונש כרת על ביטולן, אינו דין שהזהיר הכתוב שלא לבטלן, ויתחייב על ביטולן בשוגג קרבן חטאת?
אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא, לקושית רבא על דברי אביי, קמיה דרב כהנא, ואמר לי: אזהרת חלב ממותיר, לא אתיא בקל וחומר, כיון דאיכא למיפרך: מה למותיר, שכן אין לו תקנה משהותיר,  17  תאמר בפסח, שיש לו תקנה, בהקרבת פסח שני!  18  ושבה הגמרא ומקשה על עצם הלימוד שלמד אביי לאזהרת לאו בקל וחומר: וכי מזהירין מן הדין?  19  והרי אפילו למאן דאמר עונשין מן הדין, מודה הוא כי אין מזהירין מן הדין  20 . ומתרצינן: אלא בגזירה שוה למדנו לאזהרת שחיטה בחוץ, כדרבי יוחנן.

 17.  לכאורה תמוה, שהרי נותר הוא ניתק לעשה ויש לו תקנה. וצריך לומר שהעשה לשרוף נותר אינו נחשב תיקון ללאו, כי רק בגזל או בשילוח הקן, קיום העשה משיב את המצב כאילו לא נעשה הלאו, אך בנותר כבר נעשה הלאו כשעבר זמנו, והשריפה היא קיום עשה נפרד. ואף למאן דאמר שאינו לוקה משום שניתק לעשה אינו נחשב תיקון כשאר לאו הניתק לעשה. וראה בשאגת אריה (פא) ברוך טעם (שער ב) ועולת שלמה כאן שדנו בסברא זו. וביד דוד דחה, שתכלית אכילת קדשים היא שיבוער מן העולם, ואם כן גם בשריפה מקיים את המצוה. ותמוה, שהרי חלק מקיום המצוה הוא בזמנו, ואילו אחר שביטלה ועבר בלאו יש לו מצוה נוספת לשורפו דוקא, והיא בכדי לתקן איסורו. אך כבר מצינו לעיל (נו, ב) ששריפת נותר יש לה מקום וזמן ומשמע שהיא עבודה כאכילת קדשים, ואינה כשריפת שאר קדשים.   18.  רש"י פירש שיש לו תקנה בפסח שני, וביאר הג"ר זלמן סנדר שנקוט שיטת ר' חנינא בן עקביא בפסחים (צג, א) שאין חייב כרת כשביטל פסח ראשון, אלא אם לא תיקן ועשה את השני, כי השני גמרו של ראשון. אך בעולת שלמה כתב שכוונת הגמרא שיש לו תקנה שיכול להביא קרבן פסח אחר ולהשלים את מה שהחזיר במציאות. ואין זה סותר למה שהוא חייב בכרת ואינו נפטר ע"י תקונו. וראה בצאן קדשים שגרס "פסח ומילה שיש להן תקנה" וכדעת תוס' במכות (יד, א) שיכול למול עצמו לעולם ולהפטר מכרת, ונחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד (פ"א ממילה ה"ג) ובעולת שלמה כתב לפי דרכו שאף לדעת המחייבים כרת נחשב שיש לו תקנה בהשלמת חיובו במילה.   19.  בקרן אורה ביאר שאביי סבר שהקל וחומר מלמד ששחוטי חוץ הוא בכלל האזהרה של מקדיש בשעת היתר הבמות, והוא איסור אחד, ואינו מלמד אזהרה מאיסור לאיסור, וכן הביא המצפה איתן שמפורש כך בדברי אביי בסנהדרין (עו, א) ולפיכך תמהו הרי אין זה בכלל "אין מזהירין מן הדין". אמנם כבר התבאר לעיל (ע"א הערה 8) בשם הגרעק"א שאין קרבן צריך שתקדם לו אזהרה ככל עונש, אלא שנתנה התורה סימן שחיוב קרבן חל רק בעבירה חמורה שיש בה אזהרת לאו, וזה הטעם לביאור הגרי"ז (בהערה 3) שאין אזהרה כללית מועילה בקרבן כמו בשאר עונשין, אלא צריך שתהיה אזהרה מיוחדת על העוון שחייב עליו קרבן. והיינו משום שלחיוב קרבן צריך שתהא עבירה חמורה עם אזהרת לאו מיוחד, ובאמת אין הלאו נכלל באיסור מקדיש בשעת היתר הבמות. ומוכח כן מנידון הגמרא ללמוד חלב מנבילה ושביעית, ואילו היה הנידון שיהא כלול בלאו שממנו למד, הרי פשיטא שלא יכלל חלב בשביעית וכדו' ובהכרח שהכוונה ללמוד ק"ו מאיסור שיש בו אזהרה אף שאין בו עונש, לאיסור שיש בו עונש שודאי התחדשה בו אזהרת לאו מיוחדת. וראה עוד בסוף הערה הבאה.   20.  השער המלך (פ"ב ממאכ"ס ה"א) ומנחת חנוך (קפו) הקשו מכאן לדעת הרמב"ם (סהמ"צ שורש יד) שכתב כי על עונש המפורש בתורה מזהירין מן הדין. ובאבן האזל (פי"ח מסנהדרין) כתב שדברי הרמב"ם הם רק באופן שלא התחדשה מן הדין שום תוספת בעונש, ובהכרח שיש אזהרה כי לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, אך כשלא התפרש אלא חיוב כרת, וע"י לימוד אזהרה מן הדין אתה בא ללמוד גם מלקות וקרבן על השוגג, ודאי שב הכלל שאין מזהירין מן הדין. ובמנחת חנוך (שם) ומצפה איתן הקשו עוד על שיטת המגיד משנה (מאכא"ס שם) שבמקום שיש גם עשה מזהירין מן הדין, והמקריב בחוץ יש עליו גם עשה (כמבואר ברמב"ם פי"ח ממעה"ק ה"א) ולמה לא נזהירנו מן הדין. וראה בגבורת ארי מכות (יח, ב) שהקשה כן ונקט שהמקריב בחוץ עובר בלאו הבא מכלל עשה, אך ראה בהערה 2 שיש צד שאין בו אלא ביטול עשה, ויתכן שעל כך אין מזהירין מן הדין, כי אינו "עובר" בעשה. ובמנחת אברהם יישב את שתי הקושיות ע"פ המבואר בהערה הקודמת שנידון הגמרא ללמוד מהקל וחומר לאו מיוחד לשחוטי חוץ כדי לחייב עליהם קרבן, ועל כך מקשינן שאין מזהירין מן הדין במקום שיש עונש ועשה אלא משום שהלימוד הוא שהאיסור נכלל בלאו שלמדים ממנו, אבל על לאו מחודש אין למדים.
דאמר רבי יוחנן: אתיא לאזהרת שחיטה בחוץ בגזירה שוה "הבאה - הבאה" מהעלאה בחוץ.
מה להלן, בהעלאה בחוץ, לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. אף כאן, בשחיטה בחוץ, לא ענש אלא אם כן הזהיר. כי גזירה שוה המופנית לצורך לימוד זה הרי היא נחשבת כאילו נכתב הדבר במפורש, ואין זה לימוד "מן הדין".

דרשני המקוצר[עריכה]