פרשני:בבלי:חולין פה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין פה ב

חברותא[עריכה]

אמר רבי אבא:  לא לכל דבר אמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אלא מודה רבי מאיר שאף על פי ששמה שחיטה, מכל מקום אין השחיטה מתירתה באכילה!  15  (לקמן מקשינן הרי פשיטא שכך הוא?)

 15.  ראה תוס' בע"ב (ד"ה אימא) שהוכיח כי רבי סובר כרבי מאיר בכל דיני שחיטה שאינה ראויה, חוץ מכיסוי הדם, וביאר הרמב"ן דהיינו משום שבכל מקום נאמרה לשון שחיטה ונלמד מדין אותו ואת בנו, ורק בכיסוי הדם נאמר לשון שפיכה, ולכן נלמד מ"אשר יאכל" שחיובו תלוי במעשה המתיר לאכילה, (ונקטו תוס' שהוא דין במעשה שחיטה ולא רק בהיתר הבשר לאכילה, ולכן הקשו שבכיסוי הדם סבר כרבי שמעון, ואף למסקנתם אין הכוונה שצריך דוקא "שחיטה" אלא כל מעשה הראוי להתיר באכילה). והרמב"ם (שחיטה ב ב) פסק שהנוחר והמעקר או שנמצאת טריפה בשחיטת חולין בעזרה פטור. ותמה הכסף משנה שהרי פסק (שם יב ו) כרבי מאיר ש"שמה שחוטה" ועי"ש בלח"מ ובשער המלך כתב שדין חולין בעזרה דומה לדין כיסוי הדם כי נאמר בהם "וזבחת ואכלת" כמו שנאמר בכיסוי הדם "אשר תאכל", וראה דו"ח לרע"א (דרוש ט' בסוף מס' חולין).
ולא לכל דבר אמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. אלא, מודה רבי שמעון שהשחיטה שאינה ראויה מטהרתה מידי נבלה! ואין אומרים כיון שלא שמה שחיטה הרי הבהמה כאילו מתה מאליה ותטמא כנבלה. כי לענין טומאה, מודה רבי שמעון שיש על השחיטה הזו שם "שחיטה ".
אמר מר: לא לכל אמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. מודה רבי מאיר שאין מתירתה באכילה.
ותמהינן: פשיטא!? וכי טרפה בשחיטה מי משתריא וכי יכולה השחיטה להתיר איסור טריפה?
ומשנינן: לא צריכא רבי אבא להשמיענו דין זה אלא לשוחט את הבהמה הטריפה ומצא בה עובר בן תשעה חדשים כשהוא חי, (שכיון שמלאו לו תשעה חדשים וראוי להיולד אינו נגרר אחר אמו שיהיה גם הוא טריפה כמוה)  16 . שאילו לא היתה הבהמה טרפה היה הדין שעובר זה אינו צריך שחיטה אלא אפשר לאכלו בלא שחיטה, לפי ששחיטת אמו מועילה גם עבורו, וכאילו הוא בעצמו נשחט, וסלקא דעתך אמינא שאפילו אם אמו היא טרפה, הואיל דאמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ובכלל זה שחיטת טריפה אם כן תהני ליה לעובר שחיטת אמו, ולא ליבעי לעובר שחיטה, כדין בן פקועה שאינו טעון שחיטה, קמשמע לן רבי אבא שרבי מאיר מודה שלענין זה אין שחיטת האם הטריפה נחשבת לשחיטה, ואין היא מועילה עבור העובר, אלא צריך לשחוט את העובר בעצמו  17 .

 16.  תוס' (ד"ה אימא) פירשו שלא נקט בן ט' מת או בן ח' חי, כי בהם אין חידוש, שהרי הם ירך אמן והן טריפה כמותה. והרשב"א כתב שאין השחיטה מועילה להם, כי במת ובבן שמונה לא שייכת שחיטה, ורק בבן חי שמועילה בו שחיטה, הוה אמינא שאם "שמה שחיטה" יחשב כמו שנשחט. ומשמע שנחלקו אם שחיטת האם מועילה לולד, ולכן הוצרכו תוס' לומר שהוא טריפה כמותה. או שנחשבת כאילו נעשית בולד עצמו. ולכן נקט הרמב"ן שלא מועילה בו שחיטה, אך אילו שחיטת אמו מועילה לו היה ניתר אף אם היא טריפה. (ויש שנקטו שגזה"כ היא להתיר בן פקועה בלי שחיטה, משום שאמו הותרה, ולכן כשהאם טריפה או אפילו שור הנסקל - לא הותר הולד, וראה במכתבי הגרי"ז בסוף ספרו ובהערה הבאה).   17.  רש"י בביצה (ו א) כתב שאיסור הולד הוא משום שהוא ירך אמו והיא טריפה, ובשחיטת אמו אתה בא לאוכלו. והקשה החזו"א (יו"ד ג ג) שהרי מועילה לו שחיטה בפני עצמו, ובהכרח שאין איסורו כטריפה אלא כאבר מן החי. וכן צידד הפמ"ג (יד משב"ז ב). ולעיל (עה א) נחלקו אמוראים אם מועילה שחיטה לבן ט' חי שנמצא במעי טריפה, וראה הגהות הגרעק"א לשו"ע (יו"ד יג סק"ז) שלדעת המתיר בשחיטת עצמו הוא נבדל מהאם, אך קודם לכן הוא כאחד מאבריה ואסור משום טריפה, וכוונתו כדברי הגרי"ז (שם) שחלות היתר השחיטה חל בולד כאבר מאמו, וכל זמן שלא נעשית בו שחיטה הרי חסרון השחיטה גורם שיחשב כאינו זבוח. והיינו שאינו נחשב כאבר מן החי שהרי נעשית באמו שחיטה, וכיון שפקע ממנה דין אבר מן החי פקע גם מבנה, אלא שנשאר עליה דין אינו זבוח, כמבואר בחידושי הר"ן סנהדרין (קיב א) והאריכו בזה באמרי משה (ד לב) ובאבני נזר (טריפות כב ה) ובקהילות יעקב (ב"ק לד, חולין כ) וראה בינת אדם (רוב וחזקה כב) וחי' הגרעק"א לעיל (לז ב לתוד"ה ומה) וצ"ע. והרשב"א (תוה"ב ב ב) הקשה למה לא תועיל שחיטת הטריפה לולדה, והרי אין חסרון בשחיטה אלא דבר אחר גרם לאיסור אכילת בשרה, והעלה מכך שכל שחיטה שאינה מועילה להתיר את האם אינה מועילה להתיר את הולד. ובחזון יחזקאל (חולין א ז) ובמכתבי הגרי"ז (שם) הביאו דברי הגר"ח ששחיטת טריפה היא חסרון בעצם בהיתר השחיטה (ולא חל איסור נפרד של טריפה) וכן מבואר בסי' לעיל (עה ד"ה טעון) ובפסחים (כה א) שטריפה אינה ניתרת בשחיטה, ולטעם זה נמצא שדברי הרשב"א הם דוקא בטריפה, אך שחיטת שור הנסקל מועילה לולד, כי אין איסור אכילתו תלוי בשחיטה, (והיינו לרבי מאיר, אך לרבי שמעון אינה שמה שחיטה, וולדו אסור). וראה שו"ת רעק"א (תניינא י) ואחיעזר (ב ח) ואתוון דאורייתא (טז) וקהילות יעקב (יא, כ). ובעל המאור (לעיל עד א) כתב שלדעת רבי מאיר שבן פקועה טעון שחיטה, שחיטת האם מועילה להוציאו מידי נבילה ושחיטת עצמו נצרכת רק להיתר אכילה. ובמשך חכמה (ויקרא יז יג) כתב שלדבריו נמצא שבשחיטת עצמו הוא טעון כיסוי, ומסתבר שהוא הדין לשיטת רבי שבן פקועה של טריפה טעון שחיטה, ששחיטת עצמו תהא טעונה כיסוי.
ומקשינן: ותסברא, וכי אפשר לומר כן בדעת רבי מאיר?
והאמר רבי מאיר: בן פקועה, עובר בן תשעה חדשים שנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה, טעון שחיטה ואין שחיטת אמו, אפילו אם היא כשרה, מועילה עבורו, ואם כן מה החידוש באמו טריפה שאין שחיטתה מתירה את העובר?
ומתרצינן: לא צריכא רבי אבא להשמיענו לדעת רבי מאיר בעצמו, אלא לדעת רבי, משום דרבי סבר לה כרבי מאיר בדבר אחד, וסבר לה כרבנן בדבר אחד.
ומבארינן: סבר לה כרבי מאיר דאמר: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה (וכמבואר לעיל שרבי סובר ב"אותו ואת בנו" כרבי מאיר ששמה שחיטה, ולמד מכך לכל דיני התורה מלבד בכסוי הדם) ומאידך סבר לה כרבנן דפליגי על רבי מאיר ואמרי: עובר - שחיטת אמו מטהרתו! והיינו שמתירה לאוכלו ללא שחיטה, ולדברי רבי הוה אמינא: כיון דאמור רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו אפילו אם היא טרפה, ולא ליבעי לעובר שחיטה, קמשמע לן שאם אמו טרפה אין השחיטה שלה מועילה עבור העובר.
אמר מר: ולא לכל אמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. מודה רבי שמעון שמטהרתה מידי נבלה.
ומקשינן: פשיטא ששחיטת טרפה מטהרת מידי נבלה!?
דאמר רב יהודה אמר רב: ואמר לה במתניתא תנא: כתיב "וכי ימות מן הבהמה ... הנגע בנבלתה יטמא". ודרשינן ממשמעות הכתוב "מן הבהמה" שלא כל בהמה מטמאה אלא רק מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה בנבלה ! ואיזו זו שאינה מטמאה - טרפה ששחטה!?
ומתרצינן: לא צריכא רבי אבא להשמיענו אלא לשוחט את הבהמה הטרפה והיא חולין בעזרה שגם היא יצאה מידי נבילה.
והוצרך לחדש דין זה משום דתניא: השוחט את הטרפה שהיה ניכר קודם השחיטה שבהמה זו טרפה, וכן השוחט ונמצאת אחר השחיטה שהיא טרפה באיבריה הפנימיים - זה וזה, אם היו חולין ושחטן בעזרה, רבי שמעון מתיר אותם בהנאה! שאף על פי שסתם חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה, כאן, שהבהמה טרפה, סובר רבי שמעון, לשיטתו, ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וממילא אין היא נקראת "חולין שנשחטו בעזרה" ואינה אסורה. וחכמים אוסרין, כשיטתם ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.
וכיון סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי שמעון: מותר בהנאה, אלמא דשחיטה שאינה ראויה בחולין בעזרה לאו שחיטה היא כלל  18 , ואם כן הוה אמינא - אימא מידי נבלה נמי לא מטהרה!  19  קמשמע לן רבי אבא שאפילו שחיטת טרפה בחולין בעזרה מטהרת מידי נבלה.

 18.  הגרעק"א (בדו"ח דרוש ט) הקשה מסוגיין על דברי הרמב"ם (בפיה"מ כריתות ג) שאין איסור חל על איסור אפילו איסור הנאה על איסור אכילה, ואם כן יתכן שזה טעמו של רבי שמעון להתיר חולין בעזרה בהנאה כי כבר היו אסורין באכילה מפני איסור טריפה. וביאר שמדובר באופן שנמצאת טריפה אחר שחיטה, וספק מת נטרפה אם קודם השחיטה או באמצעה, והנידון הוא אם נחשבת שחיטה וחל איסור חולין בעזרה או שאינה שחיטה, ונחשבת כנתקלקלה בשחיטה שלמפרע אינה שחיטה, ואינה מטהרת מידי נבלה.   19.  תוס' (ד"ה סלקא) ביארו שההוה אמינא שאינה מוציאה מידי נבילה שייכת רק בטריפה שהיא חולין בעזרה, כי באותו ואת בנו פטור משום שלגבי השוחט אינה נחשבת כמעשה שחיטה, אך להוצאתה מאיסור נבילה תלויה רק בפעולה שנעשית בבהמה ועל כך אין ראיה אלא מחולין בעזרה שהאיסור תלוי בגוף הבהמה ולא במעשה השוחט. ונמצא לדבריהם שההוה אמינא היא, כי כיון שלגבי הקדשים לא חל היתר שחיטה בבהמה, גם לגבי איסור נבילה לא יחול ההיתר. וראה לב אריה שהיא סברא מדרבנן שלא יהיה סתירה בדיני השחיטה. ויתכן עוד, שאיסור חולין בעזרה הוא איסור על השחיטה, וכיון שאינה ראויה וכל היתרה מנבילה היא רק מגזרת הכתוב בשחיטת טריפה, סלקא דעתא שאין לך בו אלא חידושו ובמקום שיש איסור בשחיטה לא תתיר מנבילה. (ומסקינן שנחשבת שחיטה לטהר מנבילה, אך בחולין בעזרה צריך שהשוחט יעשה מעשה שחיטה ראויה). והריטב"א הקשה למה לא נקטה הגמרא שההוא אמינא היא משום שרבי שמעון פוטר שחיטה שאינה ראויה מכיסוי הדם ובהכרח שאינה שחיטה כלל (ותירץ כתוס'), ומשמע מדבריו שההוא אמינא שלא תטהר מנבילה אינה מפני האיסור והחסרון במעשה השחיטה, אלא מפני סברתו של רבי שמעון בכל התורה שאין שמה שחיטה.
אמר ליה רב פפא לאביי: וכי סבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה איסור הנאתם דאורייתא הוא!? שכן מוכח ממה שהתירם בהנאה בשחיטה שאינה ראויה, כי אילו האיסור אינו אלא מדרבנן (שגזרו שמא יחשבו אנשים שהחולין הם קדשים ואחר שיראו שאוכלין אותם חוץ לעזרה יבאו להתיר לאכול קדשים בחוץ), אם כן אף בשחיטה שאינה ראויה היה צריך רבי שמעון לאסור מטעם זה  20 .

 20.  כך פירש רש"י, ואילו תוס' (ד"ה אין) דנו מה הוקשה לגמרא, ולמה לא ניחא להם שיסבור שחולין בעזרה דאורייתא. וביארו שהקושיא מדבריו בקידושין (נח, א) שהמקדש בהם אשה מקודשת, ובאופן נוסף ביארו שהקושיא על המשנה שהביאה הגמרא, שהרי האיסור בחיה הוא דרבנן ואיך שנינו "וכן". והגרעק"א (דרוש ט) הוכיח מדבריהם שהדין דלעיל ששוחט טריפת חולין בעזרה מותר בהנאה שייך רק אם איסור ההנאה בחולין בעזרה הוא מדאורייתא, שאם לא כן הרי היה ניתן לפרש שהקושיא היא מדברי רבי שמעון בב"ק (ע א) שפטר חולין בעזרה מדו"ה כי אינם ראויים לאכילה, ובהכרח שאיסור אכילה אינו נחשב כשורש איסור מדאורייתא ולא היה מעכב בקידושי אשה, וגם נמצא שיש חידוש יותר בדין חיה מבהמה. עיש"ה. והגרעק"א עצמו ביאר שכוונת הגמרא להקשות להיפך, מנין שרבי שמעון מתיר טריפת חולין בעזרה בהנאה רק מצד שחיטה שאינה ראויה, (ועל כך אמר רבי אבא "לא לכל אמר רבי שמעון וכו"') והרי יתכן שטעמו משום שהספק מתי נטרפה הוא ספק באיסור דרבנן ולקולא. (וכביאורו לעיל).
אמר ליה אביי לרב פפא: אין! והתנן שאכן רבי שמעון סובר שחולין שנשחטו בעזרה איסור דאורייתא הוא:
רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו באש וכן חיה שנשחטה בעזרה תישרף אף על פי שהכל יודעים שהחיה היא חולין (שהרי אין מקריבין ממנה קרבן).
וכיון ששנינו כי רבי שמעון אוסר גם בחיה, בהכרח שלדעתו חולין שנשחטו בעזרה איסורם מדאורייתא הוא. כי אי אמרת בשלמא דאורייתא היא, היינו דגזרינן חיה אטו בהמה. אלא אי אמרת דרבנן היא, למה תיאסר חיה שנשחטה בעזרה? שהרי בהמה מאי טעמא אסרו רבנן, גזירה דלמא אתי למיכל קדשים בחוץ, שיטעו ויחשבו שהבהמה של חולין שנשחטה בעזרה היא קדשים. והרי טעם זה לא שייך בחיה, שהכל יודעים שהיא חולין, ואי לומר שאיסורה משום שגזרו "גזירה חיה אטו בהמה", שהרי היא, בהמת חולין גופא, גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה!?
רבי חייא נפל ליה יאניבא בכיתנא תולעת האוכלת פשתן נכנסה לתוך הפשתן שלו. אתא לקמיה דרבי. אמר ליה רבי: שקול עופא  21  ושחוט על בוביתא דמיא, על המים שבהם שורים את הפשתן, דמורח דמא, שהתולעת תריח את דם העוף, ושביק ליה, ותברח מהמים, מפני שהיא שונאת את הריח הזה.

 21.  הריטב"א העיר למה לא אמר לו שישחוט עוף טמא, וביאר שידע כי רק דם עוף טהור מועיל להבריח את התולעים, או שרצה ללמדו כי גם בעוף טהור שחייב בשחיטה וכיסוי מותר לעשות כן באופנים שאין מחייבים כיסוי וכדלהלן. והיש"ש (פ"ב יג) כתב שהשוחט ומתכוון שלא תהא שחיטתו שחיטה המתרת (אלא כדי להמית בלבד) אינה נחשבת שחיטה, והקשה עליו העונג יו"ט (נז) מסוגיין שהרי יכל רבי לומר לרבי חייא שיכוון כך ויפטר מכיסוי (ובכך היה מלמדו חידוש יותר, שמותר לעשות כן אפילו בשחיטה גמורה). אמנם בפרי תואר (ס"ק נג) כתב ששנינו בברייתא "נוחרו או עוקרו" לומר שלא יפסלהו בדריסה וחלדה כי אסור לכתחילה לשחוט בפסול שאינו ניכר שמא יאכלו ממנו, וכ"ש שאסור לפסול ע"י כוונה. ובאמרי בינה (שחיטה ז) כתב שכוונת היש"ש דוקא ברוצה לעשות מעשה נחירה ועלתה בידו שחיטה, אך כשעושה מעשה שחיטה ומתכוון שאינו לאכילה אלא לצורך אחר אינו מפקיע משחיטה המתרת.
ומקשינן: היכי עביד הכי? והרי היה צריך לכסות את דם העוף? והתניא: השוחט מפני שצריך לדם להשתמש בו, אף על פי שאינו צריך לאכילת העוף - חייב לכסות את הדם! כלומר, שאינו יכול להשתמש בדם, אלא חייב לכסותו  22 . כיצד יעשה מי שצריך לדם? או נוחרו, או עוקרו, ובכך הוא נפטר מכסוי  23 , ואם כן תמוה כיצד אמר רבי לרבי חייא "שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא", מבלי לכסות את הדם!?

 22.  הרשב"א (תוה"ב הקצר א ה) והלבוש (סעי' יז) כתבו שטעם החיוב הוא משום שלא תלה הכתוב מצוה זו בשחיטה לאכילה אלא בשפיכת הדם. ובמעדני יו"ט (אות ש) העיר שאף אם היה החיוב תלוי באכילה, הרי שחיטתו ראויה לאכול ממנה אם ירצה. והנידון בביאורים אלו אם החיוב תלוי במצוות שחיטה, והיא אינה אלא כששוחט לאכול, או שהוא תלוי במעשה שחיטה המתרת לאכילה. ובתוספתא (ה"ב) שנינו שגם השוחט לנכרי ולכלבים חייב בכיסוי ומשמע שחייב אפילו כשאינו מקיים מצוה, (שהרי בפרי חדש קו"א יט, ובתבואות שור יט ד כתבו שאין מברכים על שחיטה לנכרי אלא באופן שיתכן שיאכל ממנה ישראל, ומשמע שאין בה מצוה).   23.  במשכנות יעקב (סעי' טו) ובגליון מהרש"א (שם) הוכיחו מכאן שצריך לכסות את כל הדם, ואינו יכול לכסות מקצתו ולהשתמש בדם הנשאר לצרכו. וראה להלן (פח א) שנחלקו הראשונים אם הלכה כרבי יהודה שצריך לכסות את כל הדם או די במקצתו. ובפתחי תשובה (כב ס"ק ט) דחה את הראיה מסוגין כי כאן הנידון באופן שצריך את כל הדם ובברכת ראש ובית שלמה (הובא בגליון מהרש"א) כתבו כי רבי יהודה מודה שלכתחילה צריך לכסות כל הדם, והחזו"א (ג כב) הוכיח מהטור שאף לכתחילה אינו צריך, ועל הראיה מסוגיין כתב שעוף דמו מועט וקשה לכוון ולשפוך מקצת מקילוח הדם על הקרקע ומקצתו על חבית מי הפשתן, ונמצא שאינו מכסה כלל את הדם.
ומתרצינן: כי אתא רב דימי אמר: צא טרוף! אמר ליה רבי לרבי חייא. שיעשה את העוף טרפה קודם שישחטהו כדי שיהא פטור מכסוי (וכדעת רבי שמעון שהשוחט את הטרפה פטור מלכסות).
כי אתא רבין אמר: צא ונחור! אמר ליה, והיינו, תהרגנו ואל תשחטנו כלל (שאפילו לדעת רבי מאיר פטור מלכסות).
והוינן בה: למאן דאמר "צא טרוף" מאי טעמא לא אמר שכך אמר רבי לרבי חייא: צא נחור!?
וכי תימא שהוא סובר שרבי לא אמר לו "צא נחור" משום דקסבר רבי: אין שחיטה לעוף מן התורה שהחיוב לשחוט את העוף הוא רק מדרבנן, אך מדאורייתא מותר לאכלו  24  גם אם הרגו על ידי דיקור או עקירת הסימנים, וממילא אם היה נוחרו לא היה נפטר מכסוי הדם שהרי נחירתו זו היא שחיטתו, ולכן אמר לו "צא טרוף" כדי שתהא שחיטה שאינה ראויה מהתורה, (שהטריפה אסורה באכילה מן התורה אפילו בעוף)  25 .

 24.  לכאורה מוכח כי כיון שמדאורייתא אין צריך שחיטה, אף שמדרבנן העוף אסור באכילה, נחשבת כשחיטה ראויה לחייב כיסוי, ומכאן תמה הגרעק"א (סק"ז) על הפמ"ג (שפ"ד כז) שכתב כי טריפות דרבנן פטור מכיסוי. וראה ישוב לזה בהערות להלן (פו א). והרמב"ם (שחיטה יד י) כתב שאם שחט חולין בעזרה פטור מכיסוי, והקשה הלחם משנה (ב א) הרי דעת הרמב"ם (מאכא"ס טז ו) שחולין בעזרה אסורים רק מדרבנן ולמה פטור מכיסוי, והגרעק"א (בדרוש ט) תירץ, שרק איסור ההנאה מדרבנן, אך באכילה אסור מדאורייתא, וכיסוי הדם תלוי בראויה לאכילה. וראה שער המלך (חו"מ א ב).   25.  האחרונים דנו למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה האם נחירתו נחשבת כשחיטה (לחייב עליה כשחוטי חוץ וחולין בעזרה וכו') או שהיא רק מתירה מידי נבילה אך אינה נחשבת מעשה שחיטה, ואין להוכיח מסוגיין שנחשבת כשחיטה, ולכן מתחייב בכיסוי, שהרי כבר כתבו תוס' לעיל (פג ב ד"ה במוקדשין) שמליקה מחייבת בכיסוי (אילו קדשים חייבים) משום שלא נאמר בו לשון "שחיטה" אלא שפיכה, ואין צריך אלא שפיכת דם המתירה באכילה, וכדלעיל. ולכאורה היינו דוקא כרבי שמעון שלא למד גזירה שוה משחוטי חוץ ולא נאמר בכיסוי הדם "שחיטה" וראה בהערות להלן פו א).
אי אפשר לומר כן! שהרי יש ראיה כי לדעת רבי חייבין מן התורה לשחוט את העוף. דתניא: רבי אומר: כתיב "וזבחת ... כאשר צויתיך"! והיכן מצינו בתורה שנצטוה משה על הלכות שחיטה? אלא, מלמד שנצטוה משה בעל פה על הושט ועל הקנה, שהשחיטה תהא בהם, ועל רוב סימן אחד שצריך לשחוט בעוף ועל רוב שנים שצריך לשחוט בבהמה! הרי, שרבי סובר ששחיטת העוף היא הלכה למשה מסיני, והיינו מן התורה, ואם כן למה לא אמר לרבי חייא "צא נחור"?

דרשני המקוצר[עריכה]