פרשני:בבלי:נדרים טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים טו ב

חברותא[עריכה]

ותיובתא דרב יהודה!? ומשנינן: כי קתני "דאי איתהני הרי זה בבל יחל דברו".
כלומר, כך היא כוונת המשנה: כיון שאם תיהנה לפני הפסח, תהא היא בבל יחל דברו למפרע אם תלך לבית אביה, לכן לא תיהנה אף לפני הפסח.  1 

 1.  ונמצא, שברישא של המשנה משמיענו התנא, שאיסור מלקות אין עליה אלא אם כן הלכה לפני הפסח; ובסיפא משמיענו התנא, שמכל מקום אסורה היא בהנאה לפני הפסח, היות ואם תלך אחר החג לבית אביה, תהא היא למפרע באיסור "בל יחל".
מקשה עוד הגמרא קושיא על רב יהודה מהא דתנן באותה משנה:
האומר לאשתו קודם הפסח: שאת נהנית לי (משלי) עד החג שלאחרי הפסח, אם תלכי לבית אביך עד הפסח הקרוב.
אם הלכה לפני הפסח ועברה על תנאו, הרי היא אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח.  2 

 2.  התנא בא להשמיענו במה שאמר "ומותרת לילך אחר הפסח", שאין חוששים: אם נתירנה לילך לאחר הפסח, שמא תשכח שעברה על תנאה לפני הפסח, ולכן נאסרנה לילך אף לאחר הפסח כדי שתזכור שעברה על התנאי ואסורה היא בהנאה עד החג.
ודייקינן: אם הלכה לפני הפסח אסורה היא בהנאה עד החג.
אבל אם לא הלכה לפני הפסח לא אסורה היא בהנאתו ואפילו עד הפסח, ואף שאם תלך לפני הפסח, נמצא שכבר אסורה היתה בהנאה משעת הנדר.
הרי מוכח שאין חוששים שמא תעבור על תנאה, וקשיא לרב יהודה!?  3 

 3.  הקשה רבינו עקיבא איגר: לפי הכלל שהובא בתחילת הסוגיא מהר"ן בשבועות בביאור לשון "אם", שפעמים הוא מתפרש "מעכשיו אם", ופעמים הוא מתפרש לכשיתקיים התנאי, הרי נמצא שהאומר: "שאת נהנית לי עד החג, אם תלכי לבית אביך עד הפסח", מתפרש לשונו שלא תיאסר אלא לכשתלך, כיון שהאיסור נמשך לאחר התנאי, ואם כן מאי קשיא לגמרא, והרי פשיטא שאם לא הלכה אינה אסורה מליהנות, כיון שלא נאסרה עד שתלך, ונשאר בצע"ג. וראה מה שיישב ב"חזון איש" סימן קלו לדף זה.
אמר תירץ רבא:  4 

 4.  לעיל בגמרא בעמוד א', תירץ תירוץ כעין זה "רבי אבא" וכאן "רבא" מתרץ כן, ואפשר שטעות סופר היא.
הוא הדין דאפילו לא הלכה לפני הפסח, שאסורה היא בהנאה על כל פנים עד הפסח שמא תלך ותיאסר.
אלא שאם הלכה לפני הפסח וחל הנדר, הרי היא אסורה ליהנות אפילו עד החג ולוקה אם עברה.
אבל אם לא הלכה לפני הפסח, אסורה בעלמא ליהנות עד הפסח מדרבנן, שמא תלך עד הפסח.
מיתיבי לרב יהודה:
"ככר זה עלי היום באכילה, אם אלך למקום פלוני למחר":
אכל היום, הרי זה ב"בל ילך" למחר; הלך, הרי זה ב"בל יחל דברו".
קא סלקא דעתין שכוונת הברייתא "אכל הרי זה בבל ילך", היינו לומר, שהרי זה אוכל היום, ואינו חושש שיהא ב"בל ילך" למחר.
ומשום, שאם תמצי לומר שלא נתכוין התנא לומר אלא שאם אכל הרי הוא בבל ילך, ולעולם אסור הוא לאכול שמא ילך למחר, תיקשי: היות ופירט התנא את כל אופני האיסור, הרי שאם תמצי לומר שגם זה אסור, הרי שהיה לו לתנא לפרש גם את האיסור הזה.
ואם כן קשיא לרב יהודה האוסר לאכול שמא ילך למחר!?
ודחינן: מי קתני "אוכל" דמשמע לכתחילה, והרי "אכל" קתני, דכי אכל הרי זה בבל ילך.
כלומר: אכן רמז לנו התנא גם את האיסור הזה באומרו "אכל" לשון דיעבד, ולהשמיענו שלכתחילה לא יאכל.
מוסיפה הגמרא להקשות מן הסיפא: "הלך למחר, הרי זה בבל יחל דברו".
אבל "מהלך" לא קתני, כלומר: אם תמצי לומר שאסור הוא לאכול היום שמא ילך למחר, אם כן מסתמא אכן לא עבר האדם על האיסור, והיה לו לתנא לומר: "מהלך למחר - שהרי לא אכל היום - ואינו בבל יחל דברו", ואילו לפי לשונו של התנא משמע שמסתמא אכל היום, והרי זה ב"בל יחל דברו" משום שאכל אתמול -
ואם כן קשיא לרב יהודה הסובר: מסתמא לא אכל, שהרי אסור הוא לאכול!?  5 

 5.  בפשוטו היה נראה שלרווחא דמילתא סגננה הגמרא את הקושיא שיהיה כתוב "מהלך ואינו בבל יחל", שהרי קושיית הגמרא כאן דומה ממש לקושיית הגמרא לעיל ממה ששנינו "אחר הפסח הרי זה בבל יחל דברו", שהכוונה שם - כפי שנתבאר לעיל - שאם נוקט התנא בפשיטות שהיא אסורה לילך אחר הפסח, בהכרח שאין איסור לה ליהנות קודם הפסח, שאם לא כן מסתמא אכן לא נהנתה. אלא שמהמשך הגמרא והר"ן אין נראה כן, וראה מה שכתבו התוספות.
אמר לך רב יהודה:
"הוא הדין דליתני בסיפא "מהלך ואינו בבל יחל דברו", שהרי מסתמא לא אכל אתמול.
אלא איידי דקתני רישא: "אכל הרי זה בבל יחל דברו" דלא מיתני ליה "אוכל", שהרי לדעתי אסור הוא באכילה לכתחילה, לכן תני אף בסיפא "הלך".
כלומר, כיון שברישא כתוב "אכל הרי זה בבל ילך", אילו היה שונה התנא בסיפא "מהלך ואינו בבל יחל דברו", היינו מפרשים את הברייתא כך: פעמים שאם "אכל (בראשון) הרי זה בבל ילך" למחר.
ופעמים שאפילו אם אכל ביום הראשון, בכל זאת הרי זה "מהלך (למחר) ואינו בבל יחל דברו". כיצד?
אם "אכל" - ביום הראשון במזיד, דהיינו שהיה יודע שבעבירה על נדרו שאסר את עצמו באכילה יהא ממילא אסור ללכת למחר - "הרי זה בבל ילך" למחר.
אבל אם אכל ביום הראשון בשוגג, דהיינו שלא היה זכור בשעת האכילה שעקב אכילתו יהא אסור ללכת למחר, הרי זה "מהלך ואינו בבל יחל דברו".  6 

 6.  הר"ן כתב להוכיח דין זה - שאם היה שכוח בשעת אכילה שאיסור ההליכה למחר (שהוא התנאי לאיסור נדרו שהוא האכילה היום), תלוי באכילתו (שהוא עיקר האיסור), שמותר להלך למחר - משמעתתא דככרות בפרק שבועות שתים בתרא כה א; וראה שם בזה, ברש"י ותוספות שם, וראה ב"ברכת אברהם" שטרח לבאר דין מחודש זה.
והיות ואין התנא עוסק כאן בדינים אלו, לכן שנה התנא בסיפא לשון "הלך" כדי שלא נטעה בפירוש הברייתא.  7  שנינו במשנה: האומר לאשה קונם שאני משמשך הרי זה בלא יחל דברו:

 7.  א. הוסיף הר"ן לבאר את החידוש בסיפא - שלכאורה דין פשוט הוא, שאם אכל היום והלך למחר שהוא בבל יחל - שלא תאמר: כיון דבעידנא דאכיל לא עבר, כי הלך נמי לא ליחול עליה בל יחל למפרע, קא משמע לן. ובפשוטו ביאור דבריו הוא: הא פשיטא שאסור הוא ללכת למחר כמבואר ברישא, אלא שלא הייתי יודע שאם אכל במזיד אתמול, הרי הוא עובר ב"בל יחל" למפרע, ונפקא מינה לענין מלקות. אלא שבגמרא בשבועות בשמעתתא דככרות מבואר, שאינו לוקה על אכילת האיסור, אלא למאן דאמר "התראת ספק" הוי התראה, ראה שם. ב. עוד כתב הר"ן שהלכה כרב יהודה, והאומר: קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, הרי זה אסור לישון היום שמא יעבור על תנאו, ולמד כן ממה שאמרה הגמרא לעיל "ומודה רב יהודה", וכיון ששקלינן וטרינן אליבא דרב יהודה, הרי שמע מינה שכך הלכה.
ותמהינן: והא משתעבד לה (הבעל לאשתו) לתשמיש מדאורייתא, דכתיב: שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואם כן האיך יכול הוא לאסור את התשמיש עליה, והרי זה כמי שאוסר פירות חבירו על חבירו!?  8 

 8.  יש מן הראשונים שמפרשים את קושיית הגמרא, משום שנדר כעין זה אינו חל לבטל את המצוה, ותובא שיטה זו בהערות לקמן טז ב בסוגיא של נדר לבטל את המצוה, ראה שם.
ומשנינן: באומר "הנאת תשמישך עלי", והא לא קא ניחא ליה בתשמיש, כלומר: אין משנתנו עוסקת שאסר תשמיש על האשה, כי אם שאסר על עצמו את הנאת תשמישה, ולאסור על עצמו הרי הרשות בידו.  9 

 9.  א. הקשה הר"ן: לפי מה שפירש רבינא - ונראה מדברי הר"ן שכמותו קיימא לן - את הרישא של המשנה, שהיא עוסקת באופן שאסר דבר שאין בו ממש (וכפשטות המשנה), אם כן אף בסיפא באופן זה היא עוסקת, שאסר את הנאת התשמיש ולא את הגוף לתשמיש, ואין זה אלא נדר מדרבנן כיון שאין בו ממש, וכיון שכן יקשה איך יכול איסור דרבנן שהוא אסור לשמשה, לבטל מצות עונה מדאורייתא ומצות פריה ורביה! ? ותירץ הר"ן: כיון דנדרא מיהא חייל, ממילא פקעו להו הנך מצוות, דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ב. הקשה הר"ן: אם אמר "הנאת תשמישך עלי", למה נאסר הוא, והרי כיון שמצוה היא הרי קיימא לן "מצוות לאו ליהנות ניתנו"! ? (בחת"ם סופר ביאר את קושיית הר"ן, שאין קושייתו אלא על הלשון שבתירוץ הגמרא "הנאת תשמישך עלי", אבל אין הכי נמי שיכולה היתה הגמרא לומר: באומר "תשמישך עלי", ואז באמת לא יקשה קושיית הר"ן). ותירץ: "מצוות לאו ליהנות ניתנו" אינו בא אלא לומר שאין קיום המצוות חשוב הנאה (וכגון שאסר על עצמו תקיעת שופר, וכמבואר בראש השנה כח א), אבל אם נהנה גופו יחד עם המצוה, הנאה זו אסורה עליו; ודימה הר"ן את זה למה שאמרו בראש השנה כח א, שהנודר הנאה מן המעיין, מותר לטבול בו בימות הגשמים, כיון שאין בזה הנאת הגוף אלא הנאת מצוה בלבד, אבל בימות החמה שגופו נהנה יחד עם המצוה הרי זה אסור. ג. אף הרשב"א הקשה ד"מצוות לאו ליהנות ניתנו" ותירץ תירוצים אחרים, ובהכרח שהוא חולק על הר"ן וסובר שאף הנאת הגוף עם המצוה מותרת; ומה שהביא הר"ן ראיה ממעיין בימות החמה, פירשו בו הראשונים שהוא אסור משום שהוא נהנה שלא בזמן המצוה ממש, אחרונים.
דאמר רב כהנא חילוק זה לגבי אשה האוסרת את בעלה בתשמיש, והוא הדין לגבי בעל:
האומרת לבעלה: "תשמישי עליך" כופין אותה ומשמשתו, כיון דשעבודי משעבדת ליה (האשה משועבדת לבעלה לתשמיש), והרי זה כמי שאסרה את פירות בעלה על בעלה, שאין הנדר חל.
אבל האומרת לבעלה "הנאת תשמישך עלי"
- אסור הוא לשמש עמה, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, והיות והיא נאסרת להנות מתשמיש שלו, אסור הוא לשמש עמה, כדי לא להכשילה בדבר האסור לה.
מתניתין:
האומר: "שבועה שאיני ישן", או שאמר: "שבועה שאיני מדבר", או "שאיני מהלך"
-
בכל אלו הרי זה אסור.  10 

 10.  פיסקא זו נשנית כאן, משום שכל עיקרה של משנה זו באה לפרש את החילוקים שבין נדר ושבועה, וכפי שמסכמת המשנה לקמן טז א: "זה חומר בשבועות מבנדרים"! וכנגד מה ששנינו: "קונם שאני ישן הרי זה בלא יחל דברו", ובדוקא שנינו "לא יחל דברו" ולא "אסור", לומר שנדר שאין בו ממש אינו אלא מדרבנן (לפי פירושו של רבינא לעיל; וכמו שכתב שם הר"ן בד"ה רבינא), כנגד זה שונה כאן המשנה שבשבועות אסור מן התורה דבר שאין בו ממש, כן משמע מדברי הר"ן הנזכרים, וראה במשניות הנדפסים, וכן במשניות שבמאירי ובפירושו, שפיסקא זו נשנית עם המשנה שלפניה. וכן הסיפא של משנה זו עם המשנה הבאה, באים לפרש חילוק אחר שבין נדר לשבועה, כמבואר בר"ן בסוגיין, ובמשניות שם היא נשנית עם המשנה שלאחריה ועם המשנה שלאחרי אחריה שם שנינו "זה חומר בשבועות מבנדרים", וכן מוכח בהדיא מלשון הגמרא לקמן טז ב שכך היא חלוקת המשניות. ואולם כל זה הוא לדעת רבינא המפרש את המשנה "קונם שאני ישן" שהיא באה ללמד איסור דרבנן בדבר שאין בו ממש, אבל לשאר השיטות בגמרא לעיל, אין קשר בין משנה זו לזו שלפניה, אלא שהתנא אומר את הדין בשבועה, וכוונתו לומר שבנדר אינו כן, וכפי שמסכמת המשנה לקמן טז א "זה חומר בשבועות מבנדרים", ומבואר בגמרא שם שעל פיסקא זו קאי נמי התנא.
האומר: "קרבן לא אוכל לך", מתפרשים דבריו בשני אופנים:
האחד: "שבועה אני נשבע בחיי קרבן (שלא שייך להשבע בו) שלא אוכל לך".
השני: "קרבן (איסור נדר) יהא מה שלא אוכל משלך", שלא אסר אלא את מה שלא יאכל.
או שאמר: "הא קרבן שאוכל לך", משמע: שבועה בחיי קרבן (שאין נשבעין בו) שלא אוכל משלך.
או שאמר "לקרבן (בפת"ח תחת הלמ"ד) לא אוכל לך", משמע: "לא יהא קרבן מה שלא אוכל משלך", ולא אסר במפורש את מה שיאכל  11  -

 11.  כתב הר"ן: כשאמר: "לקרבן לא אוכל לך" אף ש"מכלל לאו אתה שומע הן", ומשמע: מה שאוכל משלך יהא קרבן, בכל זאת אינו אסור לאכול משל חבירו, כי משנתנו הרי רבי מאיר היא וכמבואר בגמרא, והוא הרי סובר: אין אומרים "מכלל לאו אתה שומע הן" (כמבואר לעיל יא א), ולכן אין הוא אסור לאכול משל חבירו.
ולכן בכל אלו הרי זה מותר לאכול משל חבירו, שהרי אין במשמעות דבריו לא שבועה ראויה ולא איסור כקרבן על מה שיאכל מחבירו.

דרשני המקוצר[עריכה]