פרשני:בבלי:נדרים לא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לא ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: אלא,  מתניתין מדובר בה בזבינא מיצעא. שהנאת המוכר והקונה שוים בה.
ואילו דשמואל מדובר בזבינא חריפא.
תניא כותיה דשמואל:
חתן מאורס, הלוקח כלים מן התגר, כדי לשגרן כמתנה לבית חמיו.
ואמר לו החתן לתגר: אם מקבלין אותן ממני בבית חמי, שמתאימה להם מתנה זו, אני נותן לך דמיהם.
ואם לאו, אחזירם לך. ובתמורה לשימוש שעשיתי בהם, שהראתי להם את רצוני בשיגור המתנה, אני נותן לך לפי "טובת הנאה", שהכירו לי טובה, שהיה לי בהן -
אם נאנסו הכלים בהליכה, כאשר הוליכן לבית חמיו - חייב החתן לשלם דמיהם, שהיות ובשעה שמוליכם החתן להית חמיו כל ההנאה שלו היא, הרי הוא חייב באונסים.
אך אם לא קיבלו את הכלים בבית חמיו, ונאנסו בשעת חזרה למוכר - פטור, מפני שעתה אין כל הנאה שלו.
שהרי מעתה, אין לו בהם שימוש, כי הוברר שאין מקבלים אותם בבית חמיו.
ודינו בזמן החזרת הכלים הוא כנושא שכר, שחייב בגניבה ואבידה בשכר זה שנהנה מהכרת הטוב שהכירו לו בית חמיו על שיגור הכלים.
ועתה מביאה הגמרא מעשה, בההוא ספסירא, סרסור המתווך בהמות בין המוכרים לקונים, דשקל חמרא, שלקח חמור כדי לזבוני למוכרו עבור בעליו, ולא איזבן.
בהדי דהדר, כאשר עמד הסרסור להחזיר את החמור לבעליו, איתניס חמרא.
חייביה רב נחמן לסרסור לשלומי דמיו לבעליו.
איתיביה רבא לרב נחמן מהברייתא ששנינו כאן:
נאנסו בהליכה - חייב, בחזרה - פטור! אמר ליה רב נחמן לרבא: חזרה דספסירא - הולכה היא נחשבת!
הואיל דאילו משכח לזבוני, אם היה הסרסור מוצא קונה שיקנה את החמור, הרי אפילו היה מוצא את הקונה אבבא דביתיה, על שער ביתו של המוכר, מי לא מזבין ליה? האם לא היה מוכרו אז?
ומכאן ראיה, שכל זמן שלא החזיר הסרסור את הבהמה הוא נחשב כסרסור המוליך את הבהמה למכור, וכיון שכל ההנאה היא שלו, הרי הוא חייב באונסיה.
מתניתין:
האומר: קונם שאני נהנה לערלים - מותר בערלי ישראל, כי אף על פי שיש להם ערלה הם אינם נקראים "ערלים", ואסור אפילו במולי עובדי כוכבים, כי אף על פי שהם נימולים, שמם הוא "ערלים".
ואם אמר: קונם שאני נהנה למולים - אסור הוא אפילו בערלי ישראל, כיון שגם הם נקראים מולים, ומותר במולי עובדי כוכבים.
לפי שאין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים, אפילו לאותם שהם מולים.
שנאמר (ירמיהו ט) "כי כל הגוים ערלים, אפילו הנימולים.
ואילו כל בית ישראל - ערלי לב הם (כאילו מכסה שכבת ערלה את לבם מלשמוע את דבר ה') ".
וכן הוא אומר בספר שמואל א (יז לו), שאמר דוד על גלית: "והיה הפלשתי הערל הזה". הרי שקראו דוד ערל, אף על גב שלא ידע בודאות שלא נימול או שנולד מהול.
וכן הוא אומר (שמואל ב א) "פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים". ובתוך עם שלם מצויים כמה מולים, ובכל זאת קרא הכתוב לכולם ערלים.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה היא הערלה - שנתגנו בה רשעים,
שנאמר "כי כל הגוים ערלים".
רבי ישמעאל אומר: גדולה היא מילה - שנכרתו עליה, שנאמרו בפרשת מילה, שלש עשרה פעם "בריתות".
רבי יוסי אומר: גדולה מילה - שדוחה את השבת, החמורה.
רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה - שלא "נתלה" לו, שלא המתינו למשה הצדיק עליה, על העיכוב בעשייתה, אפילו לא מלא שעה. וכפי שיבואר בגמרא.
רבי נחמיה אומר: גדולה מילה שדוחה את הנגעים. שמלים את התינוק אפילו אם יש נגע צרעת במקום המילה, והתורה אסרה את הורדת הנגע מהמצורע שלא במקום מצות מילה.
רבי אומר: גדולה מילה - שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא "שלם" עד שמל את עצמו.
שנאמר (בראשית יז) "התהלך לפני במצות מילה, והיה בכך תמים "שלם".
דבר אחר: גדולה מילה - שאלמלא היא, לא ברא הקב"ה את עולמו.
שנאמר (ירמיהו לג) "כה אמר ה': אם לא בריתי יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי".
גמרא:
תניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה - שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה.
שנאמר (שמות ד) "ויפגשהו ה', ויבקש המיתו".
אמר רבי: חס ושלום לומר שמשה רבינו נתרשל מן המילה.
אלא כך אמר משה: אם אמול עתה את בני, ואצא לדרך לאחר שנימול -
סכנה היא לו שלשה ימים.  1  שנאמר (בראשית לד) "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים", וגומר. ומשמע מכאן שלפחות שלשה ימים יש סבל מהמילה.

 1.  בספר פרשת דרכים (פרק א) הביא את הקושיה מדוע לא מל משה מיד? והרי ההיתר של "וחי בהם", האומר שפיקוח נפש דוחה את כל התורה נאמר רק בישראל, לאחר מתן תורה, ואילו כאן היה זה לפני מתן תורה, בשעה שכבר היתה לבני ישראל מצות מילה, מימות אברהם אבינו, ואם כן, היה חייב משה למול אותו מיד, ולצאת מיד לדרך עקב ציווי ה', מבלי להתחשב בסכנת התינוק! ותירץ זאת הפרשת דרכים בשני אופנים. האחד, שלא נאמר בבני נח שאין להם את ההיתר של פיקוח נפש הנלמד מ"וחי בהם", אלא במקום שאחרים נוטלים את נפשם, ולא במקום שהם עצמם נאלצים ליטול את הנפש. כי לעומת מצות מילה יש פה איסור רציחה, שגם עליה הצטוו בני נח, וכיצד היה יכול משה למול בשעה שיש צד שהוא רוצח בנך את בנו. והשני, יש צורך בהיתר של פיקוח נפש מכח הפסוק רק בנוגע למצוותיו של האדם עצמו. אך כאן היה משה מקיים את המצוה, ואילו התינוק היה נהרג, ובמצב שכזה אין צורך בלימוד מהפסוק "וחי בהם", כדי לומר שאי אפשר לו לאדם להרוג אדם אחר כדי שהוא יקיים מצוה.
ואם אמול ואשהא שלשה ימים עד שיתרפא מקום המילה -
הרי הקב"ה אמר לי (שמות ד) "לך שוב מצרים"!
אלא, אם כן, מפני מה נענש משה?

דרשני המקוצר[עריכה]