פרשני:בבלי:נדרים לד ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר רבא: היתה לפניו ככר של הפקר 28 , ואמר: ככר זו הקדש! נעשית הככר של הקדש 29 .
28. מה שנקטה הגמרא ככר של הפקר, ולא נקטה ככר שלו שהיתה עומדת בחצירו והקדישה, היינו משום שבכהאי גוונא אם היתה שלו ונטלה לאכלה - לא מעל. שכיון שבתחילה היתה שלו, ולאחר שהקדישה עדיין ברשותו עומדת, הרי הוא כגזבר של הקדש, שהדין הוא שאם נטל דבר של הקדש לזכות בו, לא מעל. משום דמעיקרא ברשותיה קאי, והשתא נמי ברשותיה קאי. שחיוב מעילה הוא רק במוציא מרשות הקדש לרשות אחרת. ר"ן. והר"א ממיץ הקשה, אמאי לא נקט "היתה לפניו ככר של הקדש"? ותירץ, דמיירי שהיתה הככר רחוקה ממנו הרבה, ואין אדם סמוך לה שיוכל לזכות - אלא הוא. ואמר: לכשאזכה בככר זה - תהיה הקדש! וקא משמע לן דחל עליה הקדש, כיון דבידו לזכות בו. ועיי' בתוס' שכתבו דלא מיירי כלל הכא בהקדש, אלא בקונמות. ונקט רבא מילתיה בקונמות, משום דבכהאי גוונא, אף בפחות משוה פרוטה איכא איסורא, ולכן שייך לומר שמעל לפי טובת הנאה שבה. אבל בהקדש, אין מעילה בפחות משוה פרוטה. 29. ואף על גב שהדין הוא שד' אמותיו של אדם קונות לו בכל מקום, אף שלא אמר "אקנה", ואם כן, הוא נעשה לבעל הככר, ולא ההקדש, מכל מקום, כאן שאמר בפירוש: "ככר זו להקדש", גילה דעתו שאינו רוצה לזכות בעצמו בד' אמותיו, והרי הוא כמגביה מציאה לחבירו, שקנה חבירו - ולא הוא. ר"ן. והיינו, שיכול אדם לעשות מעשה קנין בהפקר עבור חבירו, והוא הדין שיכול אדם לקנות בקנין ד' אמות ככר הפקר - עבור הקדש! אך נמצא שהוא לא הקדיש את הככר, אלא הקנה אותו להקדש בקנין ד' אמותיו. והתוס' הקשו, הא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם! ותירצו, דמיירי שהככר בתוך ד' אמותיו, וקנו לו. אי נמי, מיירי אפילו ברחוק ממנו, שכיון שבידו לזכות בה, שהוא קרוב לה יותר משום אדם, הוי שפיר דבר שבא לעולם. ועיין ברא"ש, בסוף דבריו, שהביא את שיטתו המחודשת של רבי אליעזר ממי"ץ, שתהא הככר הקדש כאשר תגיע לידו. עיי"ש. ודנו רבותינו הראשונים והאחרונים כיצד הוא מקדיש את הככר מבלי שקנאה תחילה לעצמו.
ואם לאחר מכן נטלה כדי לאוכלה - מעל לפי כולה. כלומר, הרי זה נחשב שמעל בכל הככר, שהרי הוציאה מרשות הקדש (ומעילה היינו שינוי רשות, שמתכוין להוציאה מרשות גבוה לרשות הדיוט, ובלבד שיהיה בשוגג. רא"ש).
אבל אם נטלה על מנת להורישה לבניו - מעל רק לפי טובת הנאה שבה. שכיון שלא נתכוין להוציאה עכשיו, אלא רק כשיגיעו בניו לכלל ירושה, אינה יוצאת עתה לחולין. ומכל מקום, כיון שעל ידי כך יחזיקו לו בניו טובה, שמחזר להורישם, מעל לפי אותה טובת הנאה (ובניו ימעלו כשיוציאו את הככר) 30 .
30. וכתב הרא"ש, דבאמת לא זכו הבנים, לא מבעיא למאן דאמר שהמגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו, אלא אף למאן דאמר שקנה - הכא לא קנה, שאיסורא לא ניחא להו דליקני. ובאמת הוא הדין אם נטלה לזכות בה לצורך אדם אחר, או שנטלה לזכות לבניו עתה, אלא אורחא דמילתא נקט, דכל עמל אדם - לבניו.
ומה שמביאה הגמרא ענין זה כאן, היינו משום שענין זה דומה לבעיה דלהלן. כשם שכאן הקדיש את הככר - ואחר כך נטלה לאכלה, כך בבעיה דלהלן אסר את הככר, ואחר כך נתנה לו במתנה.
בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא: אם אמר אדם לחבירו: ככרי עליך! ואחר כך נתנה לו המדיר במתנה, מהו? 31
31. הספק הוא דווקא בכהאי גוונא, שנתנה המדיר למודר. אבל אם נתנה המדיר לאדם אחר, והלה נתנה למודר, ודאי שמותרת לו, כדאיתא להלן בפרק השותפין (מ"ו). ר"ן. עיי"ש.
האם "ככרי" דווקא אמר לו, שנתכוין לאסור עליו דווקא את הככר שלו, ואם כן, דווקא כי איתיה ברשותיה (כשהיא ברשותו של המדיר) הוא דאסור, אבל משנתנה לו במתנה - מותר.
או דלמא "עליך" אמר ליה, עילויה שויתיה כהקדש. דהיינו, שנתכוין לומר, ככר זו, שעתה היא שלי, אסורה עליך לעולם! ולכן אסור אף משנתנה לו? 32 אמר ליה רבא: פשיטא, דאף על גב דיהבה ליה (שנתן המדיר למודר) במתנה - אסור בה.
32. הקשה הרשב"ם, מאי מבעיא ליה, הרי לכאורה משנה היא לקמן (מ"ג), המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני וכו' הרי זה נותן לו וכו'. עיי"ש. רואים שדווקא על ידי אחר מותר, אבל מיד המדיר למודר - אסור! ותירץ הר"ן, ששם מדובר שמדירו מהנאתו, ולכן, אם נותן לו מתנה, הרי בשעת הנתינה נהנה ממנו. אבל כאן, שאסר עליו את ככרו, יתכן שמותר, כיון שבשעה שנהנה מהככר עצמה - כבר אינה של המדיר.
שאם לא כן, אלא מה שאמר לו "ככרי עליך"
- לאפוקי מאי? מה בא המדיר לאסור עליו בכך?
הרי בעוד שהככר ברשותו של המדיר - ודאי שהיא אסורה על חבירו, שהרי אינה שלו.
ואם הדין הוא שכשנתנה לו במתנה היא מותרת לו, אם כן, הרי גם את זה לא בא לאפוקי, שכשיתננה לו במתנה תהא אסורה עליו, שהרי היא מותרת לו!
אם כן, האם הוא בא לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב, שאם גנבה ממנו המודר - תהא אסורה עליו 33 ? הרי ודאי שלא העלה המדיר על דעתו דבר זה 34 !
33. עיי' בריטב"א שהביא שיש מפרשים (כך היא שיטת רש"י המובא בראמ"ה), דהיינו שאם גנבה ממנו המודר - אינו אסור בה. וכתב הטעם, משום דקנייה הגנב בגניבה, ולאו ככרו של המדיר היא. ובראמ"ה כתב בטעם רש"י, שלא אסרה לו - אלא כל זמן שהיא בביתו וברשותו, ואף שיתננה לו - יהא אסור בו. אבל אם יצא מביתו ומרשותו - יהא מותר בה אם יגיע ככר לידו. ובשמ"ק בשם הרא"מ כתב: דלא היה דעתו של ראובן לאסרו על שמעון אם יגנוב ממנו. 34. כך כתב הר"ן. והרא"ש כתב, דהיינו טעמא דליכא למימר הכי, משום דהא לא נפק מרשותיה כל זמן שלא נתייאש הבעלים ממנה.
אמר ליה רב חייא בר אבין: לא. בזה שאמר "ככרי עליך", נתכוין לאפוקי דאי אזמניה עלה (שאם הזמינו המדיר לסעוד בככר זו) - תהא אסורה עליו, אף שהוא מתיר לו לאכול ממנה, כיון שבאותו זמן היא עדיין ככרו, והרי אסרה עליו 35 .
35. כך פירש הר"ן. והרא"ש הביא פירוש, דהיינו שאם הזמינו לאכול עמו, והיה ככר מונח לפניהם על השלחן, ואמר לו "ככרי עליך", ואם היה אומר ככר, הוה משמע - כל הככרות שבבית, ולזה אהני מה שאמר "ככרי", שדווקא ככר שלפניהם אסר עליו. ודחה פירוש זה. ועיי"ש מה שהביא בשם רבינו יונה. והריטב"א הביא שיש מפרשים (וכך הוא ברש"י המובא בראמ"ה), דהיינו לאפוקי היכא דאזמניה המדיר מעיקרא, קודם שהדירו, למיכל מהככר. ואחר כך אמר "ככרי עליך", דלא חייל הנדר על הככר, שהרי קודם הנדר קנה כבר המודר חלקו בככר זה, ולא כל הימנו של זה שיאסרנו עליו. ועיי"ש מה שהקשה על זה בשם הרא"ה. ופירש הריטב"א, דהיינו שהיה חושש המדיר שהמודר יפציר בו שיזמיננו על הככר, ולכן אמר לו "ככרי עליך", דעתה הוא אסור בה, שבהזמנה גופה לא יצא הככר מרשותו של המדיר, ועדיין שלו היא.