פרשני:בבלי:נדרים נו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים נו ב

חברותא[עריכה]

לא צריך להפוך את הדרגש אע"פ שהוא סוג של מיטה, מידי דהוה אמטה המיוחדת לכלים, שהיא מיטה רגילה מבחינת צורתה, אלא שלא ישנים עליה, ולכן אין צורך להופכה. והוא הדין שלא צריך להפוך את הדרגש, על אף שהוא מיטה.
דתניא: אם היתה מטה המיוחדת לכלים, אין צריך לכפותה.
וזוהי הסיבה שלא צריך להפוך את הדרגש, אע"פ שזה סוג של מיטה, כיון שסוף סוף לא ישנים עליה.
אלא אי קשיא, אם נרצה להוכיח שדרגש אינו ערסא דגדא, יש להוכיח זאת מהא דתניא בהמשך הברייתא ההיא, שכל זה זאת דעת חכמים.
אבל רשב"ג אומר: דרגש גם הוא צריך לעשות בו היכר של אבילות.
ומה עושה?
מתיר קרביטיו (רצועות של עור), והוא נופל מאליו.
ואם נאמר שדרגש, ערסא דגדא הוא - קרביטין (רצועות עור) מי אית ליה?
הרי אמרת שדרגש הוא מיטה רגילה, רק שאין יושבים עליה לפי שהיא עשויה למזל?
ונמצא, שאין אנו יודעים עדיין מהו דרגש.
כי אתא רבין כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר:
שאילתיה מהו דרגש לההוא מרבנן, ורב תחליפא בר מערבא שמיה, דהוה שכיח בשוקא דצלעי (שוק של רצענים).
ואמר לי: מאי דרגש? - ערסא דצלי! מיטה של עור שמשטח המיטה עשוי לא מחבלים, אלא מרצועות של עור.
ובדבר זה נחלקו רבנן ורשב"ג בברייתא לעיל, שלרבנן כיון ששפת המיטה היא מעור אין הופכים את המיטה, ורשב"ג אומר שלמרות שאין הופכים את הדרגש, מתיר את רצועות העור שיוצרים את משטח המיטה, כדי שלא יהיה אפשר להשתמש בה.
איתמר איזהו מטה ואיזהו דרגש? מה ההבדל ביניהם?
אמר רבי ירמיה: ההבדל הוא בצורת הקשירה והחיבור בין המשטח למסגרת של המטה.
מטה, מסרגין (קושרים) אותה על גבה שמלפפים את החבלים היוצרים את משטח המטה על המסגרת, כך שבסופו של דבר לא רואים את המסגרת.
ואילו דרגש, מסרגין אותו מגופו. יש נקבים במסגרת, ושם מכניסים את רצועות העור, כך שהמסגרת של הדרגש נשארת גלויה לעין.
מיתיבי על רבי ירמיה מהא דתניא:
כלי עץ, מאימתי מקבלים טומאה? שהרי אין כלי מקבל טומאה אלא רק אחרי גמר עשייתו, ואם כן, מהו גמר עשייתם של המטה והעריסה?
משישופם בעור הדג שיגמרו את השיוף האחרון שהיו עושים על ידי עור של דג.
ואם נאמר שמטה מסתרגת על גבה, תיקשי שהרי על ידי צורת קשירה כזאת הרי לא רואים כלל את המסגרת של המיטה, ואם כן, למה לי שיפת עור הדג?
אלא חוזר בו רבי ירמיה מדבריו לעיל, ואומר:
הא והא, בין מיטה בין דרגש, קשירתם היא מגופן, על ידי הנקבים שיש במסגרת, ולא על גבה.
אלא ההבדל הוא שמטה, אעולי ואפוקי בביזיני, מכניסים את החבלים בנקבים עצמם.
ואילו בדרגש, אעולי ואפוקי באבקתא. מכניסים בנקבים לולאות, ובלולאות מכניסים את רצועות העור.
וחוזרת הגמרא להוסיף לגבי הפיכת המטות בבית האבל:
אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי: מטה שאי אפשר להפוך אותה כיון שנקליטיה כלומר רגלי המיטה לא מגיעים רק עד משטח המיטה אלא ממשיכים ויוצאין למעלה, ואין יכולים בגלל זה להופכה, זוקפה על צידה, ודיו, שהרי לא יכול להופכה.
אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי, לגבי המחלוקת לעיל לגבי דרגש בבית האבל, שרבנן אמרו זוקפו ורשב"ג אמר מתיר קרביטיו:
הלכה כרשב"ג!
מתניתין:
כמו המשניות הקודמות, גם משנתנו עוסקת בביאור מה נכלל בדבריו של אדם כשאוסר על עצמו דבר.
וכאן מבואר במה נאסר אדם שאסר על עצמו את העיר, מה כלול בעיר, ומה לא.
הנודר הנאה מן העיר.
העיר מתחלקת לשלשה איזורים:
העיר עצמה.
עיבורה של עיר, שהם שבעים אמה ושיריים שנותנים לעיר מסביב, שרק משם ואילך מתחילים למדוד תחום שבת.
תחומה של עיר, שהם אלפים אמה ריקים מחוץ לעיר, שאסור לבנות בהן.
ואדם זה, שאסר עצמו בהנאה מהעיר, לא נאסר אלא מאזור העיר עצמה, כי זה הוא עיקר שם העיר, ולכן זה מה שנכלל בדבריו.
אבל מותר הוא להיכנס לתחומה של עיר, באלפיים האמות שמסביב לעיר, כיון שלא נאסר תחומה של העיר בכלל העיר.
ואסור להכנס לעיבורה, כי עיבור העיר הוא בכלל העיר, וגם הוא נאסר בכלל דבריו,
אבל למרות שאמרנו שהנודר מן העיר אין תחום העיר בכלל העיר להיאסר עמה, לגבי בית אין הדין כן.
אלא הנודר מן הבית, אסור מן ה"אגף" ולפנים. שגם מקום הגפת הדלת היא בכלל הבית, וגם מקום זה נאסר.
גמרא:
למדנו במשנה שהנודר מהעיר, אסור גם גם בעיבור העיר.
ומוכח, שגם עיבור העיר נקרא "עיר".
ושואלת הגמרא: מנלן דעיבורא דמתא עיבור העיר, כמתא דמי כמו העיר הוא?
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא לגבי המצור שהטיל יהושע על העיר יריחו לפני שכבש אותה: "ויהי בהיות יהושע ביריחו". וגומר.
ולכאורה קשה, מאי כונת הפסוק שיהושע היה ביריחו?
אילימא שהכוונה בעיר יריחו ממש, והכתיב "ויריחו סוגרת ומסוגרת", ולא יכול להיות שהיה יהושע בעיר עצמה.
אלא, שמע מינה, שלא היה ביריחו עצמה אלא בעיבורה. ובכל זאת אמר הכתוב שהיה יהושע ביריחו. ומוכח, שעיבורה של עיר הוא כעיר.
אך מקשה הגמרא: אימא, אולי נאמר שיהושע היה בתחומה של העיר ולא בעיבורה, ונגם זה חשב שהיה בעיר, ונלמד מזה שאפילו בתחומה של עיר הרי הוא כעיר?
ומתרצת הגמרא: זה אי אפשר לומר.
דהא כתיב בתורה לגבי מדידת תחומה של עיר, אלפיים אמה מסביב לעיר:
"ומדותם - מחוץ לעיר".
הרי שקראה התורה לתחום העיר "מחוץ לעיר", לפי שאין תחום העיר נכלל בתוך העיר.
ולכן, אם נדר הנאה מהעיר, לא נאסר תחום העיר.
שנינו במשה: הנודר מן הבית, אינו אסור אלא מן האגף ולפנים:
והיינו, כל הבית, עד למקום הגפת הדלת נאסר.
ואומרת הגמרא: רק ממקום הגפת הדלת ופנימה נאסר, אבל מן האגף ולחוץ, לא.
מתיב רב מרי מהא דתניא:
אמרה תורה לגבי צרעת בתים, שהכהן צריך לבוא ולומר "הבית טמא".
ודנה הברייתא היכן צריך הכהן להיות בשעה שהוא מטמא את הבית:
כתיב "ויצא הכהן מן הבית".
יכול ילך הכהן לביתו שלו עצמו, ומשם יסגיר את הבית הטמא?
תלמוד לומר "אל פתח הבית".
הרי שצריך הכהן להשאר ליד הבית הטמא, ושם לטמאתו.
וכיון שאמר הכתוב "אל פתח הבית", יכול יעמוד הכהן תחת המשקוף של הבית הטמא, ויסגיר בעומדו שם את הבית?
תלמוד לומר "מן הבית" - עד שיצא מן הבית כולו!
ולכאורה יש להקשות, שמצד אחד לומדים מהכתוב הזה שלא יתרחק הכהן מהבית הטמא, ומצד שני לומדים מאותו הפסוק שלא יהיה בבית ההוא - הא כיצד?
עומד בצד המשקוף, ויסגיר.
כי כאשר עומד הכהן לצד המשקוף מבחוץ אין הוא רחוק מהבית, ומצד שני הוא אינו בתוך הבית.
ומוכח מדברי הברייתא, שתחת המשקוף עצמו אסור לכהן לעמוד היות ומקום זה נחשב בתוך הבית, ואפילו מפתח הדלת ולחוץ, כל שהוא תחת המשקוף הרי זה חלק מהבית.
ואם כן, האיך אמרנו שהנודר מהבית מותר לעמוד על מפתן הבית מהאגף ולחוץ, והרי כל המפתן שתחת המשקוף הוא חלק מהבית!
ולקמן הגמרא תיישב זאת.
ובינתיים, ממשיכה הגמרא להביא את את דברי הברייתא, בהמשך:
ומנין שאף על פי שאין לו לכהן להתרחק מהבית הטמא בשעה שמטמאו, בכל זאת, אם הלך לביתו, והסגיר בהיותו בביתו את הבית המנוגע, שמועיל הסגרו של הכהן?
או שעשה לא כדין, ועמד תחת השקוף על עובי המפתן שתחת המשקוף, והסגיר, שהסגירו מוסגר?
תלמוד לומר "והסגיר את הבית", מכל מקום שבדיעבד מועיל גם באופנים האלו.
עד כאן את דברי הברייתא.
ועתה באה הגמרא לתרץ את הקושיה מהברייתא, שמוכח ממנה כי תחת המשקוף כולו, גם בחלק החיצוני, נחשב כמו הבית עצמו, ולמה אמרנו שאדם הנודר מהבית, מותר הוא במפתן תחת המשקוף מחוץ למקום הגפת הדלתות?
ומתרצת הגמרא: שאני גבי דין צרעת בבית, דכתיב שם "מן הבית", שיש לנו גילוי מיוחד של הכתוב כי עד שיצא מן הבית כולו, כולל תחת כל המשקוף, רק אז יוכל הכהן לטמאות את הבית.
אבל ודאי שבעלמא, וכגון לגבי האוסר את עצמו מהבית, אין המפתן שתחת המשקוף ולחוץ נחשב כתוך הבית.
המשנה שלפנינו הובאה לעיל בגמרא דף מז א. ונסתפק שם רמי בר חמא בפירושה. וכאן תתבאר המשנה לפי הצד הראשון בספיקו של רמי בר חמא, ועל פי פירוש הר"ן.

דרשני המקוצר[עריכה]