פרשני:בבלי:נדרים פה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים פה א

חברותא[עריכה]

דרבי סבר, טובת הנאה ממון - זכות זו של טובת הנאה בתרומות ובמעשרות נחשבת כזכות ממונית, ומכוחה של זכות ממונית זאת יש בעלות לבעל הפירות בפירות של התרומות והמעשרות, ולכן חייב הגנב לשלם את דמיהם לבעל הפירות.  9 

 9.  הריטב"א בקידושין (דף נח ב) מביא ב' שיטות בדברי רבי. א. שלדעת רבי חייב הגנב לשלם את שווי דמי החולין שבו, וכנגד התרומות ומעשרות אינו חייב לשלם אלא לפי כמה ששוה טובת ההנאה. ב. שהגנב חייב לשלם את שווי כל דמי הטבל לגמרי, שמכיון שטובת הנאה נחשבת ממון אז הבעלים נחשב בעלים גמורים על התרומות ומעשרות והוא חייב לשלם דמי כולו לגמרי.
ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר: טובת הנאה אינה ממון - אין זכות זו של טובת הנאה נחשבת זכות ממונית, ואין התרומות ומעשרות נחשבים כשייכים לבעל הפירות, ולכן אין הגנב חייב לשלם לבעל הפירות את שווי התרומות ומעשרות שבטבל.
ונמצא שדין זה שנוי במחלוקת תנאים, ועל כן מתרץ רב הושעיא שהרישא דמתניתין היא לפי רבי יוסי בר רבי יהודה, וסיפא דמתניתין היא לפי רבי.
ודחינן:
לא, דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון.
אלא הכא, במתנות כהונה שלא הורמו קא מיפלגי - מחלוקתם של רבי יוסי בר רבי יהודה ורבי היא כיצד צריך להתייחס למתנות כהונה מבחינה ממונית לפני הפרשתם מהטבל.
דעת רבי יוסי בר רבי יהודה היא, שהתרומות והמעשרות נחשבים כאילו הופרשו כבר והם קיימים, מבחינה ממונית. ואם כן, מעורב בתוך הטבל חלק של הכהנים והלויים ואין הוא שייך לבעל הפירות. ועל כן, אין הגנב חייב לשלם את חלק התרומות ומעשרות לבעל הפירות.
ודעת רבי היא, שכל זמן שעדיין לא הופרשו תרומות ומעשרות הרי כל הפירות נחשבים טבל גרידא, ואין כאן חלק של כהנים, ולכן חייב הגנב לשלם את דמי כל הטבל למי שגנב אותו מהם.
ומקשינן על דחיה זו:
ואי לפי כולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, אם כן מה לי הורמו מה לי לא הורמו (מה לי אם נחשבים התרומות ומעשרות כאילו הופרשו כבר, מה לי אם אינם נחשבים כך). הלא בכל אופן אין סיבה לחייב את הגנב לשלם כנגד שיווי התרומות ומעשרות, שהרי לבעל הפירות אין לו מזה כלום.  10 

 10.  הגמרא בקידושין מתרצת על שאלה זו, שמדובר כאן בישראל שירש פירות אלו מאבי אמו הכהן, ורבי סובר שמתנות שלא הורמו הרי הם כאילו קיימים, ואם כן אינו חייב ליתנם לכהן כיון שסבו, הכהן, כבר זכה בהם והוריש לו את זה, ולכן חייב הגנב לשלם לו את דמי כולו. אבל רבי יוסי ברבי יהודה סובר שמתנות שלא הורמו אינן נחשבות כאילו הן קיימות, אלא כל זמן שלא הופרשו התרומות ומעשרות, כל הפירות נחשבים טבל מבחינה ממונית, אם כן הרי לא הפסיד הגנב לבעל הפירות כלום, כי אפילו אם הוא ירש את זה מסבו הכהן, בכל זאת, כאשר הוא מפריש את התרומות ומעשרות, חייב הוא ליתנם לכהן, כיון שסבו עדיין לא זכה בהם, ולא הוריש לו אותן.
ומפרשינן פירוש אחר: אלא, היינו טעמא דרבי, שאפילו אם טובת הנאה אינה ממון בכל זאת חייב הגנב לשלם את דמי כולו, משום שקנסוה רבנן לגנב כי היכי (כדי) דלא ליגנוב.
ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר, שאפילו אם טובת הנאה ממון, בכל זאת אין הגנב משלם אלא דמי חולין שבו, משום שקנסוה רבנן לבעל הבית, כי היכי דלא לישהי לטיבליה - כדי שלא ישהה את טבליו זמן רב ללא הפרשת תרומות ומעשרות.
ואם כן לא נתישבה סתירת המשנה בין הרישא לסיפא.
רבא אמר, לישב סתירה זו.
לעולם טובת הנאה ממון, ולפיכך כאשר אוסר את הנאתו על כהנים ולוים מסוימים אסורים הם בתרומותיו ומעשרותיו.
ושאני רישא, כאשר הוא אוסר תרומה על כל הכהנים. דהיינו טעמא דיטלו על כרחו, משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו, שויא עפרא בעלמא.
כלומר: כאשר הוא אוסר על כל הכהנים ליהנות ממנו, הרי אין לו מה לעשות עם התרומות ומעשרות, וזה נחשב שאינו מחשיב את טובת ההנאה שיש לו מהם, והרי זה כאילו הפקירן, ולכן יכולים הכהנים לקחת את התרומות ומעשרות בעל כרחו, כיון שהם אינם נהנים ממנו, שהרי הוא הפקיר את טובת ההנאה שלו.  11 

 11.  ולמד הר"ן מדברי הגמרא שכאשר אדם אוסר על עצמו את הנאת פירותיו יכולים אחרים לקחת אותם, כיון שזה נחשב שהוא מפקיר את הפירות האלו. אלא שהר"ן תמה, כיצד אפשר לקחת את הפירות האלו? הלא יש לחשוש שמא הוא יתיר את נדרו, ואז למפרע נעקר הנדר, וכאילו לא היה נדר מעולם, ואם כן הרי זה גזל גמור. וכמו כן קשה על הסוגיא שלנו, מדוע מותר לכהנים לקחת את התרומות ומעשרות? הלא יש לחשוש שמא בעל הפירות יתיר באופן חלקי את נדרו וישאיר את האיסור על חלק מהכהנים, ואז יתבטל ההפקר והכהנים שלקחו ונשארו בנדר הרי הם עברו על איסור נדר. (ר"ן עפ"י הסבר הרש"ש) והרשב"א אומר שאין לחשוש שמא ישאל על נדרו, שכל זמן שלא נשאל על נדרו איננו חוששים לכך. ומביא ראיה לדבריו מדברי הגמרא בקידושין, שאם התנה הבעל עם אשתו בשעת הקידושין שהוא מקדשה בתנאי שאין עליה נדרים ונמצא שיש עליה נדרים הרי היא אינה מקודשת, ולכאורה, אף שם יש לחשוש שמא היא תתיר את הנדרים והם יעקרו מלמפרע, והרי זה כאילו לא היו עליה נדרים מעולם ואם כן מדוע אנו מתירים לה לינשא לאחר? אלא, מוכיח מזה הרשב"א, שכל זמן שלא התירה את נדריה אין אנו חוששים לכך שהיא תתיר את הנדרים, וכמו כן כאן אין לחשוש שמא הנודר יתיר את נדרו. אך הר"ן דוחה את ראית הרשב"א ואומר שאכן לא נאמר בגמרא בקידושין שמותר לה לינשא לאחר, אלא רק שאין הקידושין חלים אם לא התירה את נדרה. ועוד טוען הר"ן, ששם אין לחשוש, כיון שאם האשה אכן תינשא לאחר הרי היא לא תתיר את נדרה כדי שלא תעבור על איסור אשת איש. ולכן חולק הר"ן על הרשב"א ואומר, שאף אם הנודר יתיר את הנדר, ההפקר לא יתבטל, מכיון שבשעה שנדר זה נחשב שהוא הפקירם, ורק הנדר בטל משנאל עליו, אבל ההפקר אינו בטל לעולם. ועיין בהרחבה בקהילות יעקב כאן שדן במהות ההפקרה בשעת הנדר.
מתניתין:
קונם שאיני עושה על פי אבא, ועל פי אביך, ועל פי אחי, ועל פי אחיך - אם אסרה האשה את מעשי ידיה על אביה, או על אבי בעלה, או על אחיה, או על אחי בעלה, אינו יכול להפר כיון שאין זה ענוי נפש ואין זה נדרים שבינו לבינה.
שאיני עושה על פיך - ואם אסרה את מעשי ידיה על בעלה, אינו צריך להפר. משום שאין הנדר חל, כיון שמעשי ידיה משועבדים לבעלה ואינה יכולה לאוסרם עליו.
רבי עקיבא אומר: יפר, והטעם, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו - שמא מעשי ידיה יהיו מרובים יותר מכדי צורכו של הבעל, והעודף הזה אינו משועבד לבעל, והנדר חל עליו.
ולכן יש לו להפר כדי שלא יאסר הבעל בעודף של מעשי ידיה.
רבי יוחנן בן נורי אומר: יפר, יש לבעל להפר מטעם אחר,
שמא יגרשנה, ואז יחול הנדר כיון שאז כבר איננה משועבדת לו, ותהי אסורה עליו, ולא יוכל הבעל לחזור ולישא אותה כיון שמעשי ידיה אסורים עליו.
ולכן יש לו להפר כדי שלא יחול הנדר לאחר הגירושין.  12 

 12.  הר"ן מפרש את מחלוקת התנאים כך: רבי עקיבא סובר שהעודף ממעשי ידיה אינו משועבד לבעל ולכן יש לבעל להפר כדי שלא יחול הנדר על העודף. רבי יוחנן בן נורי סובר שהעודף ממעשי ידיה משועבד לבעל ואינה יכולה לאסור את זה על בעלה, והטעם שיש לבעל להפר הוא כדי שלא יחול הנדר לאחר הגירושין. ותנא קמא סובר לגבי העודף ממעשי ידיה כמו רבי יוחנן בן נורי, אך חולק הוא על דברי רבי יוחנן בן נורי והוא סובר שאין לבעל להפר. ובטעמו של תנא קמא מביא הר"ן ב' פירושים: א. כיון שאין הנדר חל עכשיו אז אין האשה יכולה לאסור את מעשי ידיה שלאחר הגירושין כיון שזה עדיין לא בא לעולם. ב. אפילו אם יפר לא תועיל הפרתו, כיון שאין הבעל יכול להפר לאשתו נדר שיחול רק לאחר שיתגרשו. והתוס' רי"ד חולק על טעם א' של הר"ן והוא טוען שאף מעשי ידיה זה נחשב דבר שלא בא לעולם, ואם כן מכך שתנא קמא סובר שיכולה לידור כזה נדר אילולי השעבוד, מוכח שהוא סובר שאפשר לידור על דבר שלא בא לעולם. ועל כן מפרש התוספות רי"ד כטעם ב' של הר"ן, והוא מוסיף שהטעם שאין הבעל יכול להפר נדרים שיחולו רק לאחר שיתגרשו הוא משום שנדר כזה אינו נחשב נדר שבינו לבינה. ויש ראשונים שמפרשים שתנא קמא סובר כמו רבי עקיבא שהעודף שייך לבעל, אלא שהוא סובר שבלשון הנדר שאמרה קונם שאני עושה לפיך משמע שהתכוונה רק למה שמגיע לבעל ולא על העודף, ולכן אין הבעל צריך להפר כיון שהעודף לא נכלל בנדר. (עיין שיטמ"ק בכתובות)
גמרא:
אמר שמואל, הלכה כרבי יוחנן בן נורי.
למימרא (מוכיחה הגמרא מדברי שמואל אלו),
דקסבר שמואל: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
כי אם נאמר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אין הנדר יכול לחול רק על מעשי ידיה שתעשה לאחר שתתגרש, ואין הבעל צריך להפר לה.
ורמינהי - ומקשינן סתירה על כך בדברי שמואל עצמו:
דתנן: המקדיש מעשה ידי אשתו,

דרשני המקוצר[עריכה]