פרשני:בבלי:סוטה ט א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
לפיכך - פניה מוריקות.
היא כחלה לו - בעבורו את עיניה, לפיכך נענשת, ועיניה בולטות.
היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו, סימנה לו באצבע שיבוא אליה, לפיכך ציפורניה נושרות.
היא חגרה לו בעבורו בצילצול - בחגורה יפה כדי לפתותו, לפיכך כהן מביא חבל המצרי, וקושר לה למעלה מדדיה. וכפי שלמדנו במשנה.
היא פשטה לו את ירכה לדבר עבירה, לפיכך ירכה נופלת בשעת מיתתה.
היא קיבלתו את הבועל על בטנה, לפיכך בטנה צבה - מתנפחת בשעת מיתתה.
היא האכילתו - את הבועל מעדני עולם כדי לפתותו, לפיכך קורבנה בא מאכל בהמה -
שהרי מנחתה באה מן השעורים, שהם מאכל בהמה.
היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך כהן משקה אותה מים המרים - את מי הסוטה במקידה של חרס - בכלי פחות ובזוי מחרס.
וכל אלו הם מידה כנגד מידה. היא עשתה את מעשיה בסתר, וכנגד זה יושב בסתר עליון - הקב"ה, שם בה פנים. מתפנה להענישה (פנים - היפוך בסתר).
שנאמר "ועין נואף שמרה נשף, לאמור, לא תשורני עין". והיינו שהנואף עושה את מעשיו בסתר, אך כנגד זה "וסתר", יושב בסתר, "פנים ישים", ישים את פניו להענישם.
דבר אחר, מצינו מידה כנגד מידה על מה שעשתה את חטאה בסתר - היא עשתה בסתר, וכנגד זה המקום פרסמה, אותה ואת מעשיה, בגלוי ע"י השקאת המים.
שנאמר "תכסה שנאה במשאון" -
אף אם החוטא יכסה את מעשיו השנואים לפני המקום, במשאון - בחשיכה -
"תגלה רעתו בקהל". הקב"ה יענישנו ויפרסם את רעתו וחטאו בפני הקהל והעולם. ומקשינן - מאחר דנפקא לן מאחת אחת למצוא חשבון - אחר שמצינו בברייתא שאפילו על עבירות קטנות ביותר נענשים, והן מצטרפות לעונש גדול, ולומדים זאת מן הפסוק "אחת אחת למצוא חשבון", אם כן, "כי כל סאון סואן ברעש" - למה לי?
מדוע צריך את הפסוק "כי כל סאון" שממנו למדנו לעיל שגם בעבירות פחותות מסאה נענשים עליהן.
ומשנינן - לכמידה.
מן הפסוק כי כל סאון נלמד את הנהגת הבורא, שמלבד שמעניש על כל עבירה, מעניש במידה כנגד מידה, וכפי שלמדנו בברייתא. ומקשינן - ומאחר דנפקא ליה - שכבר למדנו את הכלל של מדה כנגד מדה מהפסוק "כי כל סאון סואן ברעש", אם כן, הפסוק "בסאסאה בשלחה תריבנה", שממנו למדנו את ההנהגה של מדה כנגד מדה - למה לי? לשם מה צריך פסוק זה, אחר שכבר למדנו את ההנהגה הזו מן הפסוק "כי כל סאון"?
ומשנינן - לכדרב חיננא בר פפא -
הפסוק הזה נצרך למה שדרש בו רב חיננא בר פפא.
דאמר רב חיננא בר פפא: אין הקב"ה נפרע מן האומה - עד שעת שלוחה.
אין הקב"ה פורע את עונשה של אומה, עד שמשלחה ומאבדה מן העולם. שנאמר "בסאסאה תשלחה תריבנה". כלומר כאשר תשלחה מן העולם, אז תפרע את מלוא סאת החטאים שחטאה, ותתן לה את עונשה המגיע לה - ותריבנה. ומקשינן: איני! האם אכן כך הוא שהקב"ה נפרע מאומה רק כאשר מאבד אותה מן העולם?
והאמר רבא - שלושה כוסות האמורות בחלומו של שר המשקים במצרים, למה הן באות לרמוז, ועל אילו שלוש פורענויות נרמז כאן שעתידה מצרים ללקוט בהן?
אחת, ששתת בימי משה - כוס אחת מרמזת על כוס הפורענות ששתתה מצרים בימי משה רבנו, עשרת המכות וכולי.
ואחת נוספת, כנגד מה ששתת בימי פרעה נכה פרעה ששמו נכה, שאז בא נבוכדנאצר והכה אותה.
ואחת, השלישית, לרמוז על שעתידה לשתות עם חברותיה כשיבוא משיח, שאף היא תיענש אז עם שאר אומות העולם.
ומבואר בדברי רבא, שמצרים נענשה יותר מפעם אחת. וזוהי סתירה למה שאמרנו, שהקב"ה נפרע מן האומה רק כאשר מאבד אותה. שהרי אי אפשר שיענישנה הקב"ה פעם נוספת אחרי שכבר איבד אותה.
וכי תימא, הנך, אזדו, והני אחריני נינהו.
ואם תרצה לתרץ ולומר שבכל א' מג' המכות המוזכרות לגבי מצרים, אבד הקב"ה את האומה, והבאים אח"כ הם מאומות אחרים שהתיישבו במצרים, והם שחיכו בפעם האחרת.
והתניא -
אמר רבי יהודה, מנימין גר המצרי היה לי לחבר מתלמידי רבי עקיבא.
וכך אמר מנימין גר המצרי - אני מצרי ראשון, כלומר מצרי שהתגייר בעצמו והוא דור ראשון לגירות. ונשאתי לאשה מצרית ראשונה. ושנינו אסורים לבוא בקהל ה' ולהנשא לישראל, שעד דור שלישי לגירות אסור למצרי להנשא לישראל, שנאמר "דור שלישי יבוא להם בקהל ה' ".
ולכן אשיא לבני, שהוא כבר דור שני מצרית שניה, כלומר אשה מצרית שגם היא דור שני לגירות כדי שיהיה בן בני, שהוא כבר דור שלישי לגירות, מותר לבוא בקהל ישרא ל.
מכל מקום מבואר בברייתא זו שמצרים של זמן המשנה הם אותם המצרים שעליהם אסרה תורה לבוא בקהל השם, ואם כן אין לומר שמצרים ראשונים נאבדו בכוס הפורענות הראשונה בימי פרעה ומשה, ואילו שנענשו אח"כ הם אחרים שהתיישבו במצרים, שהרי אם כן מנימין אינו המצרי עליו אמרה התורה שלא יבוא בקהל ה'. ומשנינן - אלא בוודאי שיבוש היה בשמועה בשם רב חנינא בר פפא ואי איתמר הכי איתמר והשמועה הנכונה משמו כך נאמרה -
אמר רב חנינא בר פפא - אין הקב"ה נפרע מן המלך שחטא עד שעת שילוחו מן המלכות.
שנאמר - בסאסאה תשלחה תריבנה. והיינו שבשעת שילוחו אז תריבנה - תענישנו על סאת חטאיו.
אמימר מתני להא דרב חנינא בר פפא אהה, אמימר שנה את דברי רב פפא על פסוק אחר.
מאי דכתיב "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" - כך הוא פירוש הפסוק.
אני ה' לא שניתי - לא הכיתי לאומה פעם אחת ושניתי לה להכותה, אלא כיון שהיכיתי אותה השמדתי וכיליתי אותה לגמרי. ואתם בני יעקב, אף שהיכיתי בכם - לא כיליתם ונשארתם קיימים.
היינו דכתיב, וזהו כוונת הפסוק "חיצי אכלה בם", דהיינו אף שחיצי כלים, מכל מקום, והם - בני ישראל, אינם כלים. אמר רב המנונא: אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו - סאת עוונותיו, ועד אז ממתין לו ומאריך אפו.
שנאמר "במלאת ספקו ייצר לו". והיינו, שכאשר תתמלא סאתו, ויבוא על כל סיפוקו בחטאיו, אז ייצר לו - יבואו עליו צרות ועונשים.
דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה. שהיה צריך לכתוב הפסוק "רננו צדיקים לה'" ולא "בה'", באות ב', אלא כונת הפסוק רננו צדיקים - במה שעשה ה'.
ומהו הדבר שעשה ה' שעליו רננו צדיקים? - לישרים נאוה תהילה. אל תקרי נאוה תהילה, אלא נווה תהילה, כלומר במה שעשה הקב"ה לנוה התהילה, דהיינו למשכן ולביהמ"ק. בעבור ובזכות הישרים, וזה משה ודוד, הם הישרים שזכו שהקב"ה עשה בנווה - בבית שהם בנו דבר מיוחד, והוא, שלא שלטו שונאיהם - מחריבי ביהמ"ק במעשיהם. דוד - מצינו שלא שלטו שונאים במעשה ידיו, דכתיב לגבי חורבן ביהמ"ק "טבעו בארץ שעריה" שנבלעו השערים באדמה ולא שלטה בהם יד האויבים לקחתם.
משה, מצינו שלא שלטו אויבים במעשה ידיו דאמר מר - משנבנה ביהמ"ק ראשון נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו, ואדניו. היכא? היכן נגנזו המשכן וכליו? אמר רב חסדא אמר אבימי נגנזו תחת מחילות של היכל ביהמ"ק.
תנו רבנן -
סוטה נתנה עיניה, בחמדה במי שאינו ראוי לה, שהרי אינה מותרת אלא לבעלה.
ועונשה הוא - מה שבקשה לא נתנו לה. שהרי אסורה לעולם על הבועל. ומה שבידה, דהיינו את בעלה, נטלוהו ממנה, שהרי אסורה גם עליו.
שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו - מה שמבקש אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים הימנו.