פרשני:בבלי:סוטה יד א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה יד א

חברותא[edit]

וכבר שלחה מלכות הרשעה רומי אצל  גסטרא מושל של בית פעור הראונו היכן משה קבור! עמדו למעלה נדמה להם שהוא למטה. עמדו למטה נדמה להם שהוא למעלה. נחלקו לשתי כתות. אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה ואותן שעמדו למטה נדמה להן למעלה. לקיים מה שנאמר "ולא ידע איש את קבורתו".  29 

 29.  כי כבר נעשה משה בחייו דבר רוחני כמלאך כמ"ש לחם לא אכלתי ופירש מן האשה וגופו נשאר רוחני שאין לו גדר במקום ואין לעמוד על מקומו המיוחד לו. והוסיף רבי חמא שמשה בעצמו לא ידע מקום קבורתו כי נעשה כולו רוחני שלא ידע היכן גופו כלל כי נפשט החומר ממנו. מהרש"א.
רבי חמא ברבי חנינא אמר: אף משה רבינו אינו יודע היכן הוא קבור. דכתיב הכא "ולא ידע איש את קבורתו" וכתיב התם "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים" ודרשינן שגם "ולא ידע איש" הכוונה למשה רבינו עצמו.
ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? כדי לכפר על מעשה פעור שחטאו בבנות מואב.
 30  ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבאו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזירה.  31  מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. שכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם ועשו עגל, קצף הקב"ה על ישראל ואמר למשה: הרף ממני ואשמידם. כמה צדיקים היו באותו הדור וכמה חסידים: משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד ושבעים זקנים ושאר חכמים ותלמידים, ולא עשה בשבילם ולא ביטל הגזירה אלא בשביל משה.

 30.  עפי' הג' הב"ח והוא גירסת עין יעקב.   31.  וא"ת תבטל הגזירה ומה בכך. וי"ל כמ"ש כילה הקב"ה חמתו על עצים ואבנים שאלמלא כן לא נשתייר שריד ופליט מישראל. עיון יעקב.
ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "אחרי ה' אלקיכם תלכו" וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"?
אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה.
מה הוא מלביש ערומים דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים,  32 

 32.  כתב באהבת חסד ח"ג פ"ז דלכאורה למה צריך להסמיך הלבשת ערומים על הפסוק הזה הלא הוא בכלל מ"ע דפתוח תפתח את ידך די מחסורו. ותירץ דכוונת הגמ' דאפילו באדם עשיר שיש לו מעות אך הוא בדרך ואינו יודע באיזה מקום לקנות, מצוה לטרוח עבורו כמו באדם הראשון שהיה עדיין יחיד בעולמו והיה הכל שלו אך לא עשה לעצמו בגד מאיזה טעם וטרח הקב"ה בכבודו לעשות לו בגד.
הקב"ה ביקר חולים דכתיב "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים!
הקב"ה ניחם אבלים דכתיב "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו" שניחמו על מות אביו ובירכו ברכת אבלים אף אתה נחם אבלים!
הקב"ה קבר מתים דכתיב "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים! "כתנות עור" נחלקו רב ושמואל בביאורו.
חד אמר: דבר הבא מן העור שהיה עשוי מצמר שבא מעור הבהמה.
וחד אמר: דבר שהעור נהנה ממנו שהיה עשוי מפשתן שאדם לובש על עורו.  33 

 33.  שאין לומר כפשוטו מעור ממש שעדיין לא הופשטה שום בהמה מעורה שהיה אסור לאדם הראשון להרוג בע"ח. חזקוני.
דרש רבי שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים שהלביש ערומים דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וסופה גמילות חסדים דכתיב "ויקבר אותו בגיא".
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?
אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ ישראל כדי שיתקיימו כולן על ידי.
אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר על המצוות?  34  מעלה אני עליך כאילו עשיתם! שנאמר בספר ישעיה "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע".

 34.  קשה הרי אמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. וי"ל דהיינו דוקא במצוות שכבר נתחייב בהן אבל הכא שעדיין לא נתחייב במצוות שבארץ ישראל והקב"ה לא רצה שיתחייב בהם יכול לבקש משום קיבול שכרן. מהרש"א. ומהר"ץ חיות תירץ עפ"י מ"ש שכר מצוה מצוה שהמצוה בעצמה היא השכר שזכה למלאות רצון קונו. ואמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש רק לקבל שכר היינו שכר עשיית המצוה מעלה אני עליך כאילו כבר עשיתם והרצון בעצמו מספיק.
ומבאר רבי שמלאי הכתוב על משה רבינו: "לכן אחלק לו ברבים" יכול הייתי לומר שאחלק לו כצדיקים אחרונים  35  ולא כראשונים? תלמוד לומר "ואת עצומים יחלק שלל"  36  דהיינו כאברהם יצחק ויעקב שהם עצומים בתורה ובמצוות.  37 

 35.  היינו כאותן שיבאו לא"י לקיים המצוות. מה רש"א.   36.  דימה לו השכר כשלל שבא לאדם בלא טירחא אלא אחרים עשאוהו כן יקבל שכר על דבר שלא טרח בו. מהרש"א.   37.  שגם הם לא קיימו מצוות התלויות בארץ כיון שתלויות בכיבוש הארץ וישיבתה, ושכרן הרבה מאד. כן יהיה שכרו גדול בלא קיומם. מהרש"א.
"תחת אשר הערה הריק (מלשון "ותער כדה") למות נפשו" - שמסר עצמו למיתה בשביל ישראל, שנאמר "ואם אין מחני נא מספרך".  38 

 38.  לכן יקבל שכר מהמצוות שהם מקיימים בארץ ישראל. הרי"ף על עין יעקב.
"ואת פושעים נמנה" - שנמנה עם מתי מדבר.
"והוא חטא רבים נשא" - שכיפר על מעשה העגל.
"ולפושעים יפגיע" - שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה. ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר בספר ירמיה שאמר לו הקב"ה "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".



הדרך עלך פרק המקנא לאשתו





פרק שני - היה מביא





א. נאמר בפרשת סוטה:
"והביא האיש את אשתו אל הכהן, והביא את קרבנה עליה, עשירית האיפה קמח שעורים. לא יצוק עליו (על הקרבן שלה) שמן, ולא יתן עליו לבונה, כי (קרבנה, קרבן) מנחת קנאות הוא, מנחת זכרון, מזכרת עוון.
והקריב אותה הכהן, והעמידה לפני ה'.
ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, יקח הכהן ונתן אל המים.
והעמיד הכהן את האשה לפני ה', ופרע את ראש האשה, ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, מנחת קנאות היא.
וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים.
והשביע אותה הכהן.
ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות, והניף את המנחה לפני ה', והקריב אותה אל המזבח. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה.
ואחר ישקה את האשה את המים".
ב. כתבו התוספות כאן, שאין סדר משנתנו כסדר האמור בתורה. ונסתפקו, אי זה מהם יכשר? ואולם לקמן (יז ב ד"ה קודם) כתבו: וסדר הפרשה עיקר, אבל סדר המשנה אפילו למצוה בעלמא, לא!
ולפי הרמב"ם יש סדר אחר, שלא כסדר הכתובים ושלא כסדר המשניות.  1 

 1.  וראה "משנה למלך" (סוטה ג א) בביאור החילוק שבין סדר הכתובים לסדר המשניות, ובמה שכתב שם על דברי הרמב"ם, ראה שם אריכות בכל זה.



 


מתניתין:
היה בעלה  2  מביא את מנחתה של אשתו  3  בתוך כפיפה מצרית (סל עשוי מצורי הדקל, זרדים רכים שגדלים סביבות הדקל),  4  ונותנה  5  על ידיה,  6  והמנחה עומדת בידה עד גמר כל הסדר, וזאת כדי ליגעה, וכדי שתימנע מלשתות.  7 

 2.  כתב רש"י: היה מביא את מנחתה: הבעל. אבל הרמב"ם (סוטה ג' יא יב) כתב: "ואחר כך כהן אחר בא אליה וכו'. ואחר כך מביא (הכהן) עשרון קמח שעורים משל בעל, ונותנו בקפיפה מצרית, והחבל (המצרי) והקפיפה באין משיירי הלשכה".   3.  וכמו שנאמר: "והביא את קרבנה עליה, עשירית האיפה קמח שעורים"; והיינו שהבעל מביא את קרבנה ומנכה לה מכתובתה, ונראה הטעם שלא תביא היא את קרבנה, מפני שיש לחוש שתפסול את המנחה לגבי מזבח, וכגון שתקדיש אותו בתחילה לבדק הבית, וכיון שהמנחה תהיה פסולה, שכבר הקדישה לבדק הבית, לא יבדקו המים אותה; "פנים יפות" בפרשת סוטה.   4.  הרע"ב; וכתב ב"מלאכת שלמה": "איני יודע למה כינו אותם על שם מצרים", וראה שם שצידד לומר שהניקוד הוא באופן אחר.   5.  לפירוש רש"י משמע: שהבעל הוא זה שנותן את המנחה על כפי אשתו, אך לפי הרמב"ם הכהן הוא זה שהיה נותן על כפיה.   6.  וכמו שנאמר בפרשת סוטה: "ונתן על כפיה את מנחת הזכרון".   7.  א. ויתבאר בגמרא, למה אנו זקוקים לה שלא תשתה. ב. כתב המאירי: "דבר זה בודאי יגיעה גדולה אצלה, וטורח יותר, לעמוד שיעור מרובה כל כך, פרועה, ופרומה, ובזויה, ובכפיפה בידה". ג. ביארו התוספות: אף כי התנא דורש את טעם הכתוב, אין זה שייך למחלוקת רבי שמעון וחכמים בכל התורה, אם "דרשינן טעמא דקרא", כי אין מחלוקתם אלא במקום שהכתוב נכתב סתם, וכולל הכל, ואנו דורשים טעמו, ואומרים: הואיל וטעמו בשביל כך, לכן יהיה הדין כך וכך. וכגון: "לא תחבול בגד אלמנה", דמשמע: בין ענייה ובין עשירה, ובזה רבי שמעון לבדו "דריש טעמא דקרא", ואומר, שהטעם הוא משום שאם אתה ממשכן אותה אתה משיא לה שם רע בשכנותיה מתוך שאתה משיב לה את העבוט, ולכן סובר רבי שמעון: עניה דוקא אין ממשכנין אותה, ולא עשירה. ואילו חכמים אין מחלקים בין עניה לעשירה. אבל כאן אינו אלא טעם בעלמא להסביר את הכתוב. ד. כתב הרמב"ם (סוטה ג יד): ובכל הזמן שפורע ראשה, ונותן העשרון על ידיה, יהיו המים בכלי ביד הכהן, ויראה אותה את המים, שנאמר: " (ופרע את ראש האשה, ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, מנחת קנאות היא) וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים.
המשנה מבארת שמנחת הסוטה שונה בכמה פרטים משאר המנחות:
א. כל המנחות האחרות, תחילתן (כלומר: תחילת הבאתן לעזרה)  8  וסופן בכלי שרת. ואילו זו, מנחת הסוטה, תחילתה, תחילת הבאתה לעזרה, היא בכפיפה מצרית, ורק סופה הוא בכלי שרת.

 8.  מאירי.
ב. כל המנחות האחרות טעונות שמן ולבונה, ואילו זו, מנחת הסוטה, אינה טעונה לא שמן ולא לבונה.  9 

 9.  שהרי נאמר: "לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה"; ובספר "פנים יפות" על התורה בפרשת סוטה בד"ה והביא, כתב בטעם הדבר: שיש לחוש שמא תעלים את טומאתה מחמת נדות, או שתטמא את עצמה למת, וכיון שיתן הכהן את מנחתה על כפה תטמא את הכלי ואת המנחה במשא (כלומר בהיסט, אם נידה היא, ראה "מנחת קנאות"), וכיון שתפסול את המנחה לא יבדקו המים, לכך הוצרך ליקח קמח שלא הוכשר שאינו מקבל טומאה, ולכך לא היה יכול ליצוק עליו שמן, כדי שלא יוכשרו לקבל טומאה. ויש לומר עוד, שלכן כתוב: "והשקה את האשה", וכתוב "ואחר ישקה את האשה", והיינו שהכהן משקה אותה ואינה שותה בעצמה, כי המים צריכים להיות קדושים וטהורים, ואם היתה שותה בעצמה, היתה מטמאה את המים בשפתותיה אם היא טמאה, וגם תטמא את המים במשא כשתשא את הכלי ולא יבדקו אותה, לכך נתן לה הכהן הכלי חרס לתוך פיה, דבית הסתרים לא מטמאה (ראה מה שתמה על זה ב"מנחת קנאות"), ולכך הוצרך להיות כלי חרס שאינה מטמאה מגבה, שלא תטמא את הכלי בשפתותיה ויחזור הכלי ויטמא את המים; (ודבריו צריכים ביאור: שהרי באותו דיבור הביא מן הספרי הלומד מן הכתוב "מיד האשה", שאם פירסה נדה לא היתה שותה).
ג. כל המנחות באות מן החיטין,  10  ואילו זו באה מן השעורין.

 10.  דכתיב בפרשת המלואים: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואלים שנים תמימים. ולחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, סלת חטים תעשה אותם". רש"י. ובפרשת ויקרא (ב א) כתיב: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו", וכתב רש"י על החומש: "סולת", אין סולת אלא מן החיטין, שנאמר "סולת חיטים (תעשה אותם) ". וראה גם ברש"י כאן ד"ה גרש. ואם כן היה לו לרש"י להביא את הכתוב הזה, שהוא דין לכל המנחות, ולא את הכתוב ממנחת המלואים; ויתכן שרש"י קיצר כאן, וכוונתו כמו שכתב בחומש.
ד. מנחת העומר, אף על פי שבאה מן השעורין, כלומראף על פי שגם מנחת העומר באה מן השעורין, חלוקה היא ממנחת סוטה -
היא, מנחת העומר - היתה באה על כל פנים מן הגרש (המובחר שבקמח, לאחר ניפויו בשלש עשרה נפות).  11  ואילו זו, מנחת הסוטה - לא די שהיא באה מן השעורים, אלא שהיא באה קמח, כמו שהוא נטחן, ללא ניפוי, על כל המעורב בו.  12 

 11.  וכנגדו בחיטין נקרא "סולת".   12.  בגמרא יתבאר פירוש המשנה כולה בחילוקים שבין שאר המנחות למנחת סוטה, כי אי אפשר לפרשה כפשוטה, כפי שיתבאר בגמרא.
רבן גמליאל אומר (כמו: אמר רבן גמליאל): כשם שמעשיה של הסוטה הוא מעשה בהמה, שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה,  13  כך קרבנה הוא מאכל בהמה, דהיינו שעורים.

 13.  רש"י לקמן טו ב; והיינו, שאף הבהמה מפקירה את עצמה למי שאינו בן זוגה כשהוא מאותו המין.
גמרא:
שנינו במשנה: ונותנה על ידיה כדי ליגעה:
תניא: אבא חנין אומר (פירש) משום רבי אליעזר: וכל כך למה!? למה אנו טורחין ליגעה!?
(כדי ליגעה)  14  כדי שתחזור בה ותודה שטמאה היא, כי אז לא תיבדק, ותחיה.

 14.  נראה ששפת יתר היא, ואין גורסים כן, לרש"י שגרס "וכל כך למה".
ויש לנו ללמוד מכאן: אם ככה חסה תורה (שאמרה "ונתן על כפיה" כדי ליגעה, שתודה ולא תמות) על עוברי רצונו, כמו סוטה זו שזינתה, וחסה עליה התורה שלא תמות, קל וחומר שחסה התורה על עושי רצונו.
ומקשינן: וממאי, מנין שטעם הדבר לכך שמייגעים אותה כדי שתודה - משום דחסה עליה התורה שלא תמות, הוא!?
דילמא לכן מייגעין אותה במטרה שתאמר "איני שותה", כי היכי (כדי) דלא תימחק מגילה, ויימחה השם הקדוש על המים!?
ומשנינן: קסבר רבי אליעזר:


דרשני המקוצר[edit]