פרשני:בבלי:סוכה י ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־19:05, 6 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה י ב

חברותא[עריכה]

עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, כיון שהוקצו למצות סוכה.
ואם התנה עליהם קודם החג, בשעה שהניחם, ואמר: איני בודל מהן, ולא תחול עליהן קדושה של מצות הסוכה בבין השמשות הראשון של חג הסוכות - הכל לפי תנאו. ויכול להשתמש בהן כל שעה שירצה.
כי לא חלה הקדושה על נויי הסוכה לכל ימי החג, אלא אם הוקצו למצוותם בבין השמשות של כניסת חג הסוכות, שאז אמרינן "מיגו דאתקצאי לבין השמשות, איתקצאי לכולי יומי". אבל אם בזמן בין השמשות הראשון של חג לא הקצה אותם למצוותם, וכגון שאמר "איני בודל מהם", הרי שוב לא חלה הקדושה עליהן לאחר מכן, לאוסרן כל ימי החג.
ומכל מקום, יש מכאן ראיה לדברי רב חסדא, שאפשר לפרוס סדין בסוכה לנוי. שהרי הברייתא הביאה את מנהג העולם לפרוס סדינים מצויירים בסוכה.
ודוחה הגמרא: דלמא, הא דקתני בברייתא עיטרה בקרמין ובסדינין מצויירין, הוא באופן שפרסן מן הצד על דפנות הסוכה.  174  אבל לפורסן למעלה תחת הסכך, אפשר שאפילו כדי לנאותה אסור, הואיל והסדין מקבל טומאה, ופסול לסיכוך.

 174.  לעיל דף ט א הובאה מחלוקת הראשונים, האם עצי הדפנות נאסרו בקדושת הסוכה, או שקדושת הסוכה חלה רק על הסכך. דעת הרמב"ם היא שגם על הדפנות חלה קדושת הסוכה, והרא"ש חולק. ומכאן הוכיח הביאור הלכה (משנה ברורה סימן תרל"ח ד"ה בין עצי הסוכה), כדעת הרמב"ם. שהרי להבנת הגמרא עתה, נויי הסוכה אסורים בהנאה גם אם הם עשויים על הדפנות מן הצד, ולא תהיינה הדפנות גרועים מהנוי. (וראה רמ"א סימן תרלח סעיף ב, וביאור הגר"א שם, ובביכורי יעקב).
אתמר: נויי סוכה, כגון, סדינין המצויירין, וקרמין הפרוסין למעלה לנוי, אין ממעטין את גובה הסוכה, בין אם המדובר הוא להכשירה כשהיא גבוהה מעשרים אמה, ובין המדובר הוא לפוסלה,  175  כאשר גובה הסוכה מקרקעיתה עד הסדינין, הוא פחות מעשרה טפחים. וטעמו של דבר, כיון שאין הנויין נחשבים כסכך הסוכה. כי אילו היו נחשבים לחלק מהסכך הם היו פסולים מחמת היותם "מקבלי טומאה".

 175.  כתב הרמב"ם (הלכות סוכה פרק ה הלכה ב): "וצריך להזהר, שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדים לתוך עשרה טפחים, כדי שלא יצר לו בישיבתו". ומבואר בדבריו, שפסול "סוכה סרוחה" הוא רק לכתחילה, שמא יצר לו בישיבתו ויצא ממנה, אבל בדיעבד הסוכה כשרה. ורוב הראשונים שם חלוקים עליו בזה, ולשיטתם, סוכה סרוחה פסולה אפילו בדיעבד. והיינו שנחלקו, האם פסול סוכה סרוחה הוא שחסר בשיעור הכשר הסוכה, או גזירת חכמים היא לכתחילה לא לעשות כן, שמא יצא מן הסוכה. ולפי זה כתב רבינו מנוח (שם הלכה יח): דלשיטת הרמב"ם תצא מכאן חומרא שלא נתפרשה בשאר הראשונים. שהרי על אף שנויי הסוכה אינם ממעטין את חללה של הסוכה, עדיין יש לאסור עליו לעשות כן לכתחילה שמא מחמת דוחק המקום יצא מן הסוכה. אבל לשאר ראשונים שלא ציינו חשש זה, ולשיטתם פסול סוכה סרוחה הוא שחסר בשיעור הסוכה, כאן לא חסר בשיעור הסוכה, ותהיה הסוכה כשרה אפילו לכתחילה. ויש שחלקו עליו בזה, ועיין עוד בילקוט מפרשים. והתוספות כתבו, שדברים העשויים לנוי אינם פוסלים את הסוכה משום דירה סרוחה. ובטעם הדבר ראה ערוך לנר.
אמר רב אשי: ואם פרוסין הסדינין מן הצד, על דפנותיה, הם ממעטין את רוחב הסוכה משיעור ז' טפחים על ז' טפחים, לפי שהיא לא מחזקת כדי ראשו, רובו, ושולחנו.
מנימין, עבדיה דרב אשי, איטמישא ליה כתונתא במיא, הושרתה כתונתו במים, ואשתטחא אמטללתא, שטחה על גבי סכך הסוכה כדי ליבשה.  176 

 176.  כתב המאירי: ודאי לא היה זה ביום טוב, שהרי אסור לשטוח בגד ליבוש ביום טוב, משום מראית העין, שמא יאמרו היום כיבס. ואפשר שהיה בחול המועד. ולפי זה מוכח מכאן, שמותר לפרוס בגד ליבוש בחול המועד, ואין לחוש למראית העין. לפי שאיסור הכיבוס בחול המועד קל מאיסור הכיבוס ביום טוב. או שמא היה זה בערב יום טוב, ואין ראיה לכך שמותר לעשות כן בחול המועד.
אמר ליה רב אשי: דלייה! הסר אותה מן הסכך, כדי דלא לימרו, שלא יאמרו אנשים, קא מסככי בדבר המקבל טומאה.
אמר לו מנימין עבדו: מדוע אתה חושש שיטעו אנשים? והא קא חזו ליה הרי רואים האנשים דרטיבא, וניכר לכל שלא נתתיה שם כדי לסכך את הסוכה, אלא כדי ליבשה.
אמר לו רב אשי: אכן, לכי יבשה קאמינא לך, שאז תסירנה מן הסכך. אבל כל זמן שהיא רטובה, אין איסור להשאיר אותה על הסכך.
אתמר: נויי סוכה, סדינים הפרוסים תחת הסכך לנוי, המופלגין ממנה, המרוחקין מן הסכך ארבעה טפחים -
רב נחמן אמר: הסוכה כשרה, כיון שנעשו לנוי, ולא לסיכוך.
ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: הסוכה פסולה,  177  על אף שעשאם לנוי. וסברו, הואיל והסדינים מופלגים ארבעה טפחים מן הסכך, הם לא בטלים לסכך,  178  והרי הן כאוהל המפסיק בין היושב תחתיהן לחלל הסוכה. (אבל רב נחמן סבר, שכל דבר העשוי לנוי בטל לסכך, ואינו אוהל בפני עצמו).

 177.  נחלקו הראשונים, האם הנוי פוסל את הסוכה גם כשחמתו מרובה מצילתו. ועיין ר"ן וריטב"א, ובילקוט מפרשים.   178.  ואם רחב הנוי ארבעה טפחים, דינו כשאר סכך פסול, הפוסל את הסוכה כולה. (משנה ברורה סימן תרכ"ז ס"ק יב).
רב חסדא ורבה בר רב הונא (הפוסלים סוכה אשר נוייה מופלגים ממנה ארבעה טפחים), איקלעו נקלעו לבי לביתו של ריש גלותא. אגנינהו הלינם רב נחמן, שהיה אב בית הדין, והיו נשמעין הכל לדבריו בביתו של הריש גלותא, בסוכה שנוייה היו מופלגין ממנה ארבעה טפחים.
אשתיקו, ולא אמרו ליה ולא מידי. על אף שלדעתם הסוכה פסולה.
אמר להו רב נחמן, וכי הדור בהו רבנן משמעתייהו? האם חזרתם משיטתכם שסוכה זו פסולה היא!?
אמרו ליה: אנן, שלוחי מצוה אנן,  179  לפי שבאו להקביל את פני ראש הגולה, ולקיים את המצוה להקביל פני רבו ברגל,  180  ופטורין אנו מן הסוכה. כמבואר בגמרא להלן (כה א), ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.

 179.  נחלקו הראשונים, האם עוסק במצוה פטור מן המצוה, רק כשאי אפשר לקיים שניהם, ואם יעסוק בשניה יפסיד את הראשונה, או אפילו אפשר לקיים שניהם, פטור מלקיים את המצוה השניה. וכתבו התוספות, (ד"ה שלוחי מצוה אנן), "כגון, שהיו מתבטלין מן המצוה אם היו מחזרין אחר סוכה אחרת". ומשמע, שאם היו יכולין לקיים את שתיהן, לא היו נפטרים ממצות סוכה. ועיין ר"ן דף כה א, ובילקוט מפרשים.   180.  הקשה בהגהות מצפה איתן, הרי מצות סוכה היא מדאורייתא, ואילו חיוב הקבלת פני רבו הוא רק מדברי קבלה, וכיצד עוסק במצוה זו יפטר ממצוה דאורייתא?! וראה ילקוט מפרשים.
אמר רב יהודה אמר שמואל: על אף שנתבאר במשנה שאסור לישן תחת הקינוף בסוכה, מותר לישן בכילה הפרוסה סביבות המיטה בסוכה,  181  אף על פי שיש לה גג כשאר קינופות, והיא אינה כנקליטין שאין להן גג רחב טפח. והוא, שאינה גבוהה הכילה עשרה טפחים מן המיטה, כי אז יש לה דין אוהל, והישן בה אינו נחשב כישן בסוכה אלא באהל הכילה.

 181.  וכתב הריטב"א, שגם לשיטת רבנן, דסוכה דירת עראי בעינן, מותר לישן תחת הכילה בסוכה. לפי שהכילה אינה קבועה, ואינה גבוהה עשרה טפחים, והיא לא נחשבת אפילו כאוהל עראי לבטל את הסוכה, הנחשבת לגביה כאוהל קבע.
ומקשה הגמרא: תא שמע ממה ששנינו בברייתא: הישן בכילה בסוכה, לא יצא ידי חובתו.
ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כשגבוהה הכילה מהמיטה עשרה טפחים, ויש לה דין אוהל, ומשום כך נחשב הישן בה כישן באהל הכילה ואינו ישן בסוכה.
ומקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו במשנה (להלן כ ב): הישן תחת המטה בסוכה, לא יצא ידי חובתו. והניחה הגמרא שמדובר בסתם מיטה, שאינה גבוההה עשרה טפחים.
הרי, שהמיטה מפסקת בין היושב תחתיה לחלל הסוכה, וכמו כן תפסיק הכילה?!  182 

 182.  נחלקו הראשונים, מה הטעם שהישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. רש"י, הר"ן, ובעל המאור סוברים, שהטעם הוא לפי שאינו ישן בצל הסוכה. ואילו הרי"ף והרא"ש סוברים, שהמקום תחת המיטה פסול משום סוכה תחת סוכה. ועיין ילקוט מפרשים.
ומתרצת הגמרא: הא תרגמה העמיד שמואל למשנה זו, במטה גבוהה עשרה טפחים מהקרקע.
ומקשה הגמרא: תא שמע ממה ששנינו במשנה: או שפירס את הסדין על גבי קינופות, פסולה. ומוכח, שאם יש לכילה גג, היא מפסיקה בין היושב תחתיה לחלל הסוכה.
ומתרצת הגמרא: התם נמי, דגביהי עשרה טפחים.
ומקשה הגמרא: והא לא קתני הכי שרק אם הקינופות גבוהין עשרה טפחים הם מפסיקים בין היושב תחתיהן לחלל הסוכה. שהרי אדרבה, מצינו בברייתא להיפך.
דתניא: נקליטין הם שנים, שני עמודים, אחד בראש המיטה, והשני למרגלותיה. וקינופות הם ארבעה עמודים, בכל אחת מפינות המיטה.
פירס סדין על גבי קינופות, הסוכה פסולה. ואם פירס על גבי נקליטין, הסוכה כשרה, ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה  183  עשרה טפחים.

 183.  מבואר בדברי הגמרא, שמודדים את העשרה טפחים מן המיטה, ולא מהקרקע. ותמה הקרבן נתנאל (סימן כ אות מ), על דברי המגן אברהם, שכתב שמודדים את העשרה טפחים מקרקעית הסוכה.
ומשמע, שרק לגבי נקליטין, כיון שאין להן גג, אמרינן שאפשר לישון במיטה זו עד שיהיו גבוהים מהמיטה עשרה טפחים, הואיל וצריך את אחד התנאים שנאמרו באוהל, או גובה עשרה טפחים, או גג.
מכלל, דקינופות, שיש להם גג, פוסלין את הסוכה אף על פי שאין גבוהין עשרה, לפי שיש להן גג והם נחשבים כאוהל. ואם כן הוא הדין כילה שיש לה גג, אף שאינה גבוהה עשרה, פוסלת מלישב תחתיה.
ומתרצת הגמרא: אכן, קינופות פוסלין את הסוכה אפילו אם אינן גבוהין עשרה טפחים. ואף על פי כן אין לדמות כילה לקינופות, ולומר, שאף כילה תחשב כאוהל, על אף שאינה גבוהה עשרה טפחים מהמיטה. כי שאני קינופות, דקביעי. מחוברים הם למיטה היטב. ולכן, הגם שאינם גבוהים עשרה טפחים, הם נחשבים כאוהל.  184  אבל כילה, שאינה קבועה בחוזקה, לא נחשבת אוהל, אלא אם כן היא גבוהה עשרה טפחים.

 184.  ומבואר לכאורה, שעתה לפי תירוץ הגמרא, "שאני קינופות דקביעי", חזרה בה הגמרא מהתירוץ הקודם, שהקינופות פסולים הואיל והם גבוהין עשרה טפחים. ותמה הפני יהושע, שלא משמע כן בלשון הגמרא, דאם כן, היה לגמרא לומר, "אלא" שאני קינופות דקביעי. וכתב הפני יהושע, שגם לתירוץ הגמרא עתה, ד"קינופות קביעי", ולכן אסור לשבת תחתיהם גם כשאינן גבוהין עשרה טפחים, זהו רק מדרבנן, אבל מדאורייתא, כל שאינן גבוהין עשרה מותר לשבת תחתיהם. ולכן במשנה, המדמה את ההלכה של קינופות לפירס עליה סדין מפני החמה, ופוסלת סוכה זו מדאורייתא, ודאי מדובר בקינופות הגבוהין עשרה טפחים. נמצא, שלא חזרה הגמרא מן התירוץ הקודם, אלא הוסיפה עליו. אבל הברייתא פוסלת קינופות גם כשאינן גבוהין עשרה, ומדרבנן.
ומקשה הגמרא: והרי סוכה על גבי סוכה, דקביעא העליונה על גבי התחתונה, ואפילו הכי אמר שמואל (לעיל י א): כהכשרה של סוכה, דהיינו, בגובה עשרה טפחים כשיעור הכשר סוכה, כך פסולה של תחתונה על ידי העליונה, הוא דוקא כשגבוהה העליונה עשרה טפחים, והיא נחשבת כסוכה.
וקשה, מדוע בקינופות היושב תחתיהן לא יצא ידי חובתו אפילו כשהקינופות לא גבוהין עשרה טפחים? הרי "כהכשרה כך פסולה"?! ומתרצת הגמרא: אמרי: התם, בסוכה תחת סוכה, דלמפסל סוכה התחתונה קא אתי, דוקא בעשרה טפחים נחשבת הסוכה שמעליה כסוכה אחרת, ופוסלת את הסוכה שתחתיה מדין סוכה תחת סוכה.
אבל הכא, שלא באנו לפסול את הסוכה, אלא שהישן תחת הסדין הפרוס על הקינוף אינו נחשב כישן בסוכה, דלא נאמר דין הקינוף אלא לשוויי לסדין דין "אוהלא", הרי בציר בגובה פחות מעשרה טפחים נמי הוי אוהלא. כיון שהקינוף קבוע ומחובר היטב למקומו.
במסכת ברכות (פרק שלישי) מבואר, שהעומד ערום, באופן שיכול לראות בעיניו את ערותו, אינו רשאי לומר דברים שבקדושה. שנאמר, "ולא יראה בך ערות דבר". ועתה דנה הגמרא, האם היושב בכילה ערום ומוציא ראשו מחוץ לכילה, אסור אף הוא באמירת דברי קדושה, או כיון שראשו נמצא חוץ לכילה וגופו בתוך הכילה, משמשת לו הכילה כבגד, ומותר הוא לקרוא קריאת שמע:
אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: הישן בכילה ערום, מוציא ראשו חוץ לכילה, וקורא קריאת שמע. ואינו נאסר משום "ולא יראה בך ערות דבר", כיון שאין על הכילה שם אוהל, והרי הוא כמוציא ראשו חוץ לחלוקו. אבל, אם היתה הכילה נחשבת כאוהל, לא היה מועיל להוציא ראשו ממנה, לפי שכלל נקוט בידינו, שבמקום בו נמצא רובו של האדם, שם נמצא גופו. ונחשב כאילו גם ראשו בתוך הכילה, והוא רואה את הערוה.  185 

 185.  והוסיף השפת אמת, שבתורה נאמר "והיה מחניך קדוש", והיינו, שהרשות בה נמצא האדם הקורא קריאת שמע צריכה להיות קדושה מכל דבר ערוה. ולכן, אם הכילה נחשבת כרשות לעצמה, נגרר ראשו אחר גופו, והרי הוא קורא קריאת שמע ברשות שיש בה ערוה. אבל אם לא גבוהה הכילה עשרה טפחים, ואינה רשות לעצמה, נחשבת הכילה כבגד, והרשות שבתוכה נמצא ראשו והוא קורא היא הבית, ומתקיים בה הכתוב "והיה מחניך קדוש".
ומקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו: הישן בכילה ערום, לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קריאת שמע?!
ומתרצת הגמרא: הכא, ששנינו לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא, במאי עסקינן, כשגבוהה הכילה עשרה טפחים, והיא נחשבת אוהל. אבל שמואל אמר את דינו, בכילה שאינה גבוהה עשרה טפחים, שאז היא נחשבת כבגד.
הכי נמי מסתברא, שמדובר בכילה הגבוהה עשרה טפחים, מדקתני סיפא: הא למה זה דומה, לעומד בבית ערום, שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא קריאת שמע.
שמע מינה שדיברה הברייתא בכילה העשויה כבית, ובית גבוה עשרה טפחים.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |