פרשני:בבלי:סנהדרין יא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין יא ב

חברותא[עריכה]

תא חזי בא וראה מאי איכא מה ההבדל בין  תקיפאי קדמאי התקיפים שבדורות הקודמים לבין עינוותני בתראי הענווים שבדורות המאוחרים - רבן גמליאל שנהג נשיאותו ברמה וזרק מרה בתלמידים, נקרא "תקיפא" ובכל זאת כתב "ובאנפי חבריי", ורשב"ג שהיה עניו  26  ולא כתב "ובאנפי חביריי".

 26.  רבן גמליאל נקרא תקיפא קדמאי שהיה נוהג שררה וזרק מרה בתלמידים כמו שמצאנו במסכת בכורות (ל"ו) שאמר לרבי יהושע לעמוד על רגליו, והיה רבן גמליאל דורש עד שריננו כל העם ואמרו למתורגמן לשתוק, וכן מצאנו במסכת ברכות (כ"ז) סיפור דומה. וכן במסכת ראש השנה (כ"ה) שאמר לרבי יהושע: גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות לפי חשבונו של רבי יהושע. ורשב"ג היה עניו כמו שאמרה הגמרא בבבא מציעא (פ"ה).
דתניא שנינו בברייתא: מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה מדרגה בהר הבית, והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו לשרתו, ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות מוכנות לכתיבה. אמר לו רבן גמליאל ליוחנן: טול איגרתא חדא קח איגרת אחת, וכתוב בה: "לאחנא בני גלילאה עילאה לאחינו בני גליל העליון ולאחנא בני גלילאה תתאה ולאחינו בני הגליל התחתון: שלומכון יסגא שלומכם יגדל (לעלם) , מהודעין אנחנא לכון מודיעים אנו אתכם: דזמן ביעורא מטי שהגיע זמן הביעור  27  לאפרושי מעשרא להפריש מעשרות ממעטנא דזיתא ממקום קיבוץ הזיתים". ושלח את האיגרת לבני הגליל.

 27.  מצות ביעור היא: לבער מביתו תרומות ומעשרות. וזה לשון הרמב"ם (פי"א מהלכות מעשר שני הל"ח): "כיצד הוא עושה, אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר - נותנה לכהן, מעשר ראשון - נותנו ללוי, מעשר עני - נותנו לעניים. נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן - הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף". זמן הביעור: רש"י בסוגייתינו כותב: בשנה השלישית והשישית של מחזורי השמיטה. הרמב"ם ועוד ראשונים סוברים ברביעית ובשביעית, (וכן כתב רש"י בכמה מקומות בש"ס - עיין רש"ש). רש"י ועוד ראשונים סוברים שזמן הביעור הוא בערב פסח, והרמב"ם סובר בערב שביעי של פסח.
ועוד אמר רבן גמליאל ליוחנן: וטול איגרתא חדא קח איגרת נוספת וכתוב בה: "לאחנא בני דרומא דרום ארץ ישראל: שלומכון יסגא שלומכם יגדל (לעלם) , מהודעין אנחנא לכון מודיעים אנו אתכם: דזמן ביעורא מטא שהגיע זמן הביעור לאפרושי מעשרא להפריש מעשרות מעומרי שיבליא מהחיטים". ושלח את האיגרות לבני הדרום.
ועוד אמר רבן גמליאל ליוחנן:
וטול איגרתא חדא וקח איגרת שלישית וכתוב בה:  28  "לאחנא בני גלוותא בבבל לאחינו בני הגולה בבבל ולאחנא דבמדי ולאחינו שבמדי ולשאר כל גלותא דישראל ולשאר כל גליות ישראל: שלומכון יסגא לעלם שלומכם יגדל לעולם, מהודעין אנחנו לכון מודיעים אנו אתכם: דגוזליא רכיכין שהגוזלים רכין ואימריא ערקין (עדקין) הכבשים דקין וזמנא דאביבא לא מטא וזמן האביב לא הגיע, ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי ויפה הדבר בפני ובפני חביריי ואוסיפית על שתא דא והוספנו על שנה זו יומין תלתא שלושים יום". ושלח את האיגרת לגלויות ישראל.

 28.  גליל היתה ארץ שמנה, כמו שכתוב: וטובל בשמן רגלו - ארץ מגדלת זיתים, ובדרום היה יבול חיטים. ושניהם בארץ ישראל ואין צורך להודיע להם כבר עתה על עיבור השנה, אבל לבבל ומדי שלח איגרת להודיע על עיבור השנה. והתוס' בראש השנה (יט ב) כתבו: דכיון דשלוחי בית דין יוצאין להודיע על עיבור או חיסור חדש ניסן, ממילא יודיעו אם התעברה השנה. והקשה המהרש"א: וכי מה צורך להודיעם על הביעור, וכי לא ידעו. ותורץ: שכיון שרצה לעבר את השנה הודיעם שאינם צריכים להזדרז לגמור מלאכת הזיתים והחיטים. אבל ברש"י משמע שעדיין לא הודיע להם על עיבור השנה. ועיין ביד רמ"ה. ובערוך לנר מתרץ כפשוטו: שרצה לזרזם כמו שמצאנו במשנה המובאת בתוס' ד"ה מן.
הרי דרבן גמליאל ה"תקיף" כתב "בפני ובפני חביריי", ולעומת זאת, רשב"ג ה"עניו" כתב לפני בלבד!
דוחה הגמרא השוואה זו:
דילמא יתכן שכתב כן רבן גמליאל בתר דעברוהו אחרי שהעבירו אותו מנשיאתו  29 , ואז נעשה עניו.

 29.  בגמרא ברכות מסופר שהורידו את רבן גמליאל מנשיאותו משום שציער כמה פעמים את רבי יהושע, ומינו את רבי אלעזר בן עזריה במקומו. וכשפייס את רבי יהושע החזירוהו - ונהג נשיאותו בשותפות עם רבי אלעזר בן עזריה.
תנו רבנן: על שלשה דברים  30  מעברין את השנה  31  והם: על האביב אם עדיין לא בישלה (נגמרה גידול) התבואה, כדי שחג הפסח יהיה בחודש האביב,  32  שכך ציוותה התורה (שמות י"ג), לכן מעברין את השנה, ובכך דוחין את החג, כדי שבינתיים תתמלא התבואה באביה, ועל פירות האילן אם רואים הבית דין שבישול הפירות מתאחר לאחר זמן העצרת  33  - חג השבועות שהוא תחילת זמן הבאת ביכורים - מעברין, כיון שבחג השבועות לא תהיה אפשרות להביא ביכורים, (אף שאפשר להביא ביכורים עד לחג הסוכות, מכל מקום טירחה היא לעלות לרגל פעם אחרת  34 ), ועל התקופה אם רואין בית דין לפי חשבונם שתקופת תשרי נופלת אחרי חג הסוכות - מעברין, שהרי כתבה התורה על חג הסוכות: "חג האסיף תקופת השנה" שהיא תקופת תשרי, וכן אם רואים בית דין שתקופת ניסן נופלת אחרי חג הפסח, והבאת העומר ביום ששה עשר בניסן תהיה בתקופת טבת - מעברין, שנלמד מגזירת הכתוב שהבאת העומר היא בתקופת ניסן  35 . על שנים מהן - על שני דברים מתוך השלושה  36 , וכל שכן על שלשתם - מעברין את השנה. ועל אחד מהן אבל על דבר אחד מבין שלשתם - אין מעברין. ובזמן שאביב אחד מהן בין הדברים שעליהם עיברו - הכל שמחין כל העם שמחין, מפני שאם התבואה כבר גמורה וראוייה לאכילה, ומעברין משום הפירות והתקופה, הרי מאריכין עליהם את משך זמן איסור אכילת התבואה חדשה הנסתרת עם מנחת העומר, וכן את איסור "קצירת תבואה חדשה", בעוד חודש ימים, והעם עצובים, אבל אם מעברין משום שלא נתבשלה התבואה, הריהם שמחין, שלא איכפת לעם הארכת הזמן, היות שבין כך ובין כך, לא גדלה התבואה  37 .

 30.  בגירסתינו "דברים", אבל ביד רמה ורבינו חננאל וכן בתוס' (לעיל ע"א ד"ה מפני) גורסין "סימנין", ועיין בהערה הבאה.   31.  ביאור הגרי"ז על סוגיתינו. רש"י מפרש: ששלשה "דברים" אלו הם שלשה "סיבות" ו"צרכים" שעבורם מעברין את השנה, ואין לשלשתן שייכות זה עם זה, "סיבה" אחת היא: שהפסח יהיה בזמן אביב התבואה, והשניה: שפירות האילן יהיו גמורין בזמן הבאת ביכורים, והשלישית: שחג הסוכות יהיה בתקופת השנה. אבל הרמב"ם למד בשיטה אחרת: ששלשתן דבר אחד הוא: להשוות את שנת החמה לשנת הלבנה, והשוואה זו נעשית בין על פי חשבונות התקופה, ובין כשאפילו אם הגיעה התקופה לפי החשבונות, אלא שעדיין לא הגיעה "עונת התקופה" שעדיין לא נתמלאה התבואה באביה - כגון שהתאחרו הגשמים (כן כתב במאירי) גם כן מעברין את השנה. נמצא ששלשתן מהווים "סימנין" על השוואת שנת החמה לשנת הלבנה, והסיבה אחת היא. אלא שהדין (או שהוא הלכה למשה מסיני) הוא שהשוואה זו אינה צריכה להיות בכל שלושת ה"סימנין" אלא שמספיק בשתים מהם. וזה לשון הרמב"ם (בפרק ד' מהל' קדוש החודש): "על שלשה סימנין מעברין את השנה: על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן. כיצד: בית דין מחשבין ויודעין אם תהיה תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה - מעברין את השנה. ויעשו אותו ניסן - אדר שני כדי שיהיה הפסח בזמן האביב. ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר. וכן אם ראו בית דין שעדיין לא הגיע האביב, אלא עדיין אפל הוא, ולא צמחו פירות האילן שדרכן לצמוח בזמן הפסח, סומכין על שני סימנין אלו ומעברין את השנה, ואף על פי שהתקופה קודם לששה עשר בניסן, הרי הן מעברין, כדי שיהיה האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה בששה עשר בניסן, וכדי שיהיו הפירות צומחין כדרך כל זמן האביב". וכן בהמשך הפרק ובפרקים הבאים משמע שכן הוא דעת הרמב"ם. וכן משמע שהוא דעת הריב"א המובא ביד רמ"ה ובתוס' הרא"ש. ועיין בדף י"ב הערה 5 מה שהבאנו מה"תורת חיים".   32.  רש"י מפרש שעדיין לא נתמלאה התבואה, ו"צריכין" שפסח יבוא ב"חודש" האביב, אבל הרמב"ם לשיטתו, שאף אם הגיע "זמן" האביב אלא שנתאחרו הגשמים בימות החורף ולא הגיע האביב ל"מעשה" הריהו סימן (שהתקופה אינה מסודרת, כדי) לעבר השנה. (וצריך לומר שמה שכתב הרמב"ם שעל תקופת האביב לעולם מעברין, בלי שום סיבה אחרת, אינו מפרש כן שזה הפירוש של "אביב" הכתוב בברייתא, שהרי בברייתא בודאי הפירוש כמו שמפרש רש"י, שהרי בברייתא הבאה כתבו שאביב תלוי בשתים מתוך שלושה ארצות, ובודאי שהפירוש הוא בבישול התבואה "למעשה", אלא שלדינא ולמסקנא מפרש אביב: "תקופת האביב"). ורש"י מביא עוד פירוש (וכן נראה שסובר הר"ן בד"ה דילמא): כדי שתהיה להם תבואה חדשה להקריב מהן קרבן העומר ביום ששה עשר בניסן. ורש"י מקשה על פירוש זה: שהרי אמרה הברייתא הבאה, שאם לא בישלה התבואה בעבר הירדן ובגליל, אף שבישלה ביהודה, מעברין את השנה. ובשלמא אם נפרש ש"אביב" פירושו "חודש" האביב, אפשר לומר שעדיין אינו "חודש" האביב - כיון שברוב ארץ ישראל לא הגיע האביב, אבל אם נפרש משום העומר, מה בכך שבמקומות רחוקים אין תבואה חדשה, הרי ב"יהודה" ששם קוצרים את העומר יש כבר תבואה חדשה. ויתכן לתרץ שהשיטה ההיא סוברת, שהאמת היא שאביב היינו תקופת האביב, אלא ש"הקרבת העומר" הוא נתינת טעם - למה צריכין שתקופת האביב תהיה בפסח. וכן משמע ב"המפרש" על הרמב"ם שכתב (בפ"ד ה"ב): "לפיכך תלוי התקופה בזמן ט"ז בניסן - זמן חיוב הקרבת העומר".   33.  כן משמע מפירוש רש"י. אבל הרמב"ם כותב: "ולא צמחו הפירות שדרכן לצמוח בזמן הפסח". וכנראה ביאורו כמו רש"י (ועיין בקרית ספר) אלא שהיה קשה לו איך יכולים בחודש אדר לדעת איך יהיה בישול הפירות עד העצרת, לכן כתב שמשערין עתה, לפי זמן החנטה ומשך זמן גידול הפירות, אם יבשילו עד העצרת. וכן כתב שם: "וכדי שיהיו הפירות צומחין כל זמן האביב".   34.  כן כתב רש"י. והקשה עליו היד רמה, שאם התקנה היא מפני עולי הרגל, למה לא נישנו כאן בברייתא גם גוזלות וכדומה שיצטרכו עוד פעם לעלות כדי להקריבן. ועוד, הרי יכולים להביא ביכורים כשיעלו לרגל בחג הסוכות. אלא מפרש: משום ש"הזמן" של חג העצרת צריך להיות בעת בכורי הפירות. מבואר שלדעת ה"יד רמה" כל שלושת הדברים הם מפני תקנת המועדות. ואילו לרש"י, פירות האילן הוא מפני תקנת עולי רגלים. עוד מביא את דעת רבינו יצחק בן אשר (וכן מביאו בתוס' הרא"ש): "משום דעיבור השנה אינו אלא בשביל שיבואו שלשה רגלים בזמן הקבוע להם".   35.  והיד רמ"ה מקשה שהפסוק שרש"י מביא הוא רק על תקופת תשרי, ועיי"ש שסובר שהכוונה רק על תשרי. ועיין בדף י"ב בהערה 5.   36.  והקשה היד רמ"ה: דהרי שלשתן מדאורייתא, ואם כן למה אין מעברין על אחד מהם. ומתרץ: דכמו שהקפידה התורה לא להקדים הפסח והעצרת לפני זמנם, כן אסור לאחר, ואם נעבר עבור - לדוגמא - האביב, והפירות כבר צמחו - או צומחים כל צרכם - הרי דיבוא חג העצרת הרבה אחרי צמיחת הפירות. לכן סומכין רק על שני סימנים. ואף אם נעבר על האביב והפירות, ויבוא רק חג הסוכות הרבה אחרי התקופה (לשיטתו שתקופה הכוונה על תקופת תשרי), מה בכך, הלא העיקר שיהיה חג הסוכות בתקופת תשרי, ואין צריך שיהיה בתחילתה דוקא.   37.  כן פירש רש"י. והקשה ה"יד רמ"ה": דאם כן היה להברייתא לומר: "אין הכל עצבין", כי אין שמחה מיוחדת וחיובית, ורק אין סיבה לעצב. ומפרש: שהשמחה היא שאין כאן מכשול שיעברו על איסור חדש.
ממשיכה הברייתא ואומרת:
רבי שמעון בן גמליאל אומר: על התקופה.
ולא נתבארה בברייתא כוונתו, ומסתפקת הגמרא:
איבעיא להו שאלו בני הישיבה, מה הביאור בדברי רשב"ג. האם כוונתו שעל התקופה שמחין, שאם מעברין את השנה משום "תקופה" בתוך שאר הדברים שמעברין עליהם - שמחין, וטעם השמחה, שהרי אם יעברוה משום פירות ואביב, שנה הבאה מתאחרת, וחג הסוכות יהיה בתוך ימות החורף, ונמצאו עולי רגלים מצטערים מן הגשמים בחזרתם  38 , ואם מעברים מפני התקופה - דהיינו ששנת החמה מתאחרת לא יחול חג הסוכות קרוב כל כך לימות החורף, לכן שמחין.

 38.  היד רמ"ה מפרש: שהשמחה היא שיהיה להם זמן לאסוף הפירות, קודם שיעלו לרגל.
או יתכן שכוונת רשב"ג היא: לחלוק על התנא קמא שאמר שרק על שנים מתוך השלושה מעברין, ובא רשב"ג לומר: שעל התקופה לבדה מעברין בלי שתצטרף אליה עוד סיבה, והטעם: מפני שעיבור מפני התקופה הוא מן התורה, כמו שכתוב: "וחג האסיף תקופת השנה", ומהווה סיבה מוכרחת לדחות את השנה עבורה.
ומסקינן: תיקו: האיבעיא קיימת בספק, ולא פשטוה.
ברייתא הבאה מפרשת את האמור שמעברין את החודש מפני האביב ומפני הפירות.
תנו רבנן: על שלשה ארצות (מחוזות) שבארץ ישראל מעברין את השנה אם לא התמלאה התבואה באביה או שמתאחר בהן בישול הפירות, ואלו הן: ארץ יהודה וארץ עבר הירדן מזרחה, וארץ הגליל.
וכך הוא הדין: על שתים מהן שלא הגיע האביב - מעברין דהולכים אחר הרוב, וכיון שבהם לא הגיע האביב - מעברין. שאינו נקרא "חדש האביב". ועל אחת מהן - אין מעברין, ואפילו שהיא ארץ יהודה, ויצטרכו להקריב את קרבן העומר - המובא מתבואה חדשה - ממקום רחוק, גם כן אין מעברין, שבדיעבד אפשר להביא את העומר מתבואה שגדלה בעבר הירדן או בגליל.
ובזמן שארץ יהודה היא אחת מהן מהארצות שעבורן עיברו את השנה הכל שמחין, מפני שאין עומר בא למצוה מן המובחר אלא מתבואה שגדלה בארץ יהודה. ואם יעברו את השנה בגלל שעדיין לא הגיע האביב בגליל ועבר הירדן, אזי לא יביאו את העומר מיהודה שכבר עברה עליהם חדש, והן יבשין, ואי אפשר להביאן כי צריך כרמל - רך, ואלא יצטרכו להביאו משאר הארצות. ועוד, שבשלמא אם לא ביכר ביהודה, לא קשה בעיני העם, אם מאריכין עליהם עוד חודש את האיסור לאכול מהתבואה החדשה, שהרי רואים שבארץ יהודה - שמשם מביאים את העומר - לא הבשילה התבואה, אבל אם הבשילה ביהודה, ומעברין משום שעדיין לא הבשילה בשאר הארצות, קשה בעיניהם שמאריכין עליהם את זמן איסור אכילת חדש, כי תולין עיניהם בתבואה שביהודה.
תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא בבית דין הקבוע בארץ יהודה,  39  ובדיעבד אם עיברוה בגליל - מעוברת, אלו הם דברי חכמים, אבל העיד חנניה איש אונו שקיבל מרבותיו: שאפילו בדיעבד אם עיברוה בגליל - אינה מעוברת.

 39.  מרש"י משמע שהכוונה לירושלים, וכן כתב המאירי ו"המפרש" (פ"ד הי"ב). אבל היד רמ"ה מבאר שכל ארץ יהודה נקראת שכנו של מקום. וכן כתב הר"ן, וכן סובר הרמב"ם (שם) והרמב"ן בספר המצות (עשה קנ"ג).
אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאי טעמא דחנניה איש אונו? אמר קרא מקרא מפורש הוא: "לשכנו תדרשו ובאת שמה", ודרשינן: כל דרישה שאתה דורש - לא יהיו אלא בשכנו של מקום שהיא ירושלים בארץ יהודה, שבה שוכנת השכינה.
תנו רבנן שנו חכמינו: אין מעברין את השנה בלילה אלא ביום. ואם עיברוה בלילה - אף בדיעבד אינה מעוברת  40 . וכמו כן אין מקדשין את החודש בלילה אלא ביום. ואם קידשוהו בלילה - אף בדיעבד אינו מקודש.

 40.  וכתב ה"מפרש": שהרי הוקש עיבור השנה לעיבור החודש, וכשם שאין מקדשין אלא ביום, כן אין מעברין. והיד רמ"ה כתב: דתלויין זה בזה, דאם מעברין את השנה הרי נקבע ראש השנה של שנה הבאה ומתאחר בחודש, נמצא שאם עתה יעברו בלילה, מכריעים וקובעים גם את ראש השנה, ואין קובעים ראשי חודשים בלילה.
אמר רב אבא: מאי קרא מאיזה פסוק לומדים דין זה? - "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו". ודורשים: איזהו חג שהפסוק קוראו "חגנו"? - שהחדש מתכסה בו. שלא רואים בו את הלבנה.  41  - הוי אומר: זה ראש השנה, שהוא החג היחיד בתחילת חודש. וכתיב וסיום הפסוק הוא: "כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב". ודרשינן שהחק, כלומר החוק שישראל עושין באותו החג, דהיינו קידוש החודש, הוא כמשפט. מה משפט נעשה ביום דווקא, כמו שנדרש (בדף ל"ז) מדרשות הכתובים, אף קידוש החודש שהוא ה"חוק", נעשה ביום דווקא.

 41.  רש"י והיד רמ"ה מפרשים שהלבנה אינו נראית בו. ובראשונים יש עוד כמה פירושים: רבינו חננאל והערוך מפרשים: שאין מזכירין ראש חודש בתפילת ראש השנה. רבינו משולם (מובא בתוס' ר"ה ח' ועוד) מפרש: שאין חטאת ראש חודש קרבה בראש השנה. ועיין שם בתוס' שרבינו תם הקשה עליו. ועיין במנחת חינוך מצוה שי"ב שמתרצו. עוד פירש רבינו משולם: שהתורה כתבה בפרשת ראש השנה: "מלבד עולת החודש" ולא כתבה: "מלבד עולת וחטאת החודש". ורבינו תם מפרש: "מתכסה" מלשון "מזומן" ליום הדין.

דרשני המקוצר[עריכה]