פרשני:בבלי:סנהדרין סד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין סד ב

חברותא[עריכה]

שנינו במשנה, שאינו חייב עד שימסור למולך.
אמר רבי ינאי: אין כונת המשנה לומר שאינו חייב עד שימסרנו למולך עצמו, אלא כונתה לומר, כי אינו חייב עד שימסרנו לכומרין, משרתי המולך. שנאמר (ויקרא יח) "ומזרעך לא תתן (לאחרים, שמן הסתם הם משרתי המולך, כדי) להעביר למלך".
תניא נמי הכי:
א. יכול העביר את בנו באש בעצמו ולא מסר אותו לכומרים, יהא חייב, משום שאמר הכתוב "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש", ולכאורה משמע שגם בלי מסירה יהיה חייב? -
תלמוד לומר "לא תתן", ללמד שאינו חייב אלא אם נתנו לאחרים, משרתי המולך, כדי שהם יעבירו.
ב. מסר למולך, למשרתי המולך, ולא העביר, יכול יהא חייב על עצם המסירה על מנת להעביר בלבד?
תלמוד לומר "להעביר". לומר, שאינו חייב על הנתינה למשרתי המולך, אם לא העבירו המשרת באש.
מסר והעביר לעבודה זרה אחרת, שלא למולך, יכול יהא חייב? -
תלמוד לומר "למולך". מסר והעביר למולך, ולא העבירו באש, יכול יהא חייב? -
נאמר כאן "להעביר", ונאמר להלן (דברים יח) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש". מה להלן באש - אף כאן באש. ומה כאן מולך - אף להלן מולך.
אמר רב אחא בריה דרבא: העביר כל זרעו - פטור, שנאמר "מזרעך", משמע חלק מזרעך, ולא כל זרעך.  28 

 28.  והקשו התוס', מדוע לא יתחייב מיד על הבן הראשון. ותירצו בשני אופנים, או שיש לו רק בן אחד שהוא כל זרעו, או שהעביר את כל בניו בבת אחת.
בעי רב אשי: העבירו כשהוא סומא, שאינו יכול לעבור בעצמו בדרך הילוכו כיון שאינו רואה, מהו? האם דרך העברה בכך או לא?
העבירו כשהוא ישן, שאז אינו מסוגל ללכת בעצמו, מהו?
העביר את בן בנו ובן בתו, מהו, האם דינם כמעביר בנו ובתו?
ואומרת הגמרא: תפשוט, מיהא, חדא מתוך הבעיות, שהנכד הרי הוא כמו הבן.
דתניא: (ויקרא כ) אמר הכתוב בסוף פרשת המעביר בנו למולך, לאחר שכבר נאמר חיוב מיתה, "ואני אתן את פני באיש ההוא, כי מזרעו נתן למלך".
מה תלמוד לומר? והרי פשוט הדבר שהכרת האמור כאן הוא משום שנתן את זרעו למלך, שהרי בכך עוסקת הפרשה, ומדוע הוצרך הכתוב לומר "כי מזרעו נתן למולך"? לפי שנאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" -
אין לי אלא בנו ובתו. בן בנו ובן בתו - מנין?
תלמוד לומר (ויקרא כ) "בתתו מזרעו", ומיד תבאר הגמרא מדוע עבר התנא לדרוש מהפסוק הזה, בשעה ששאלתו היתה מדוע נאמר "כי מזרעו נתן למולך".
ודנה הגמרא בדברי הברייתא: תנא פתח בשאלה מדוע נכתב הפסוק "כי מזרעו", וסליק, ומסיים בדרש הפסוק "בתתו מזרע ו"!?
ומבארת הגמרא: דרשה אחרינא הוא:
וכך דרש התנא: "זרעו" - אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול, מנין? - תלמוד לומר "בתתו מזרעו".
אמר רב יהודה: אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה שמעבירים למולך, שלא ישנה מחוק מנהגם.
ומבארת הגמרא: היכי דמי?
אמר אביי: שרגא דליבני במיצעי, שורת לבנים המונחות זו על גבי זו באמצע, ונורא, אש נמצאת מהאי גיסא, ונורא מהאי גיסא, דהיינו, מעבירים את הבן על גבי שורת הלבנים כאשר משני צידיה בוערת האש. אך אין שורפים את הבן למולך, ורק בעבודה לאלהי ספרוים היו שורפים את הבן.
רבא אמר: כמשוורתא דפוריא, כמשחק הקפיצה של הילדים שהיו משחקים בו בפורים, שהיו עושים חפירה באדמה, ומדליקים בה אש, וקופצים מעל החפירה עם האש, מצד לצד.
תניא כוותיה דרבא: אינו חייב עד שיעבירנו דרך עברה של המולך.
העבירה ברגל - פטור. ומוכח שדרך עבודתו של המלך היא בקפיצה.
ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו.
הא כיצד? בנו ובתו - חייב, אביו ואמו אחיו ואחותו - פטור.
העביר עצמו - פטור,  29  ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב.

 29.  מכאן מוכיח רש"י שאין שורפים את האדם למולך, כי אם העבודה היא בשריפה והוא נשאר בחיים הרי פשיטא שהוא פטור, כי לא עב כלל.
אחד המעביר בנו למולך, ואחד לשאר עבודה זרה, חייב.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: רק המעביר בנו למולך - חייב, אבל אם העבירו שלא למולך, פטור.
אמר עולא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון בהלכה הראשונה שאמר אפילו המעביר את עצמו חייב!?
אמר קרא (דברים י"ח) "לא ימצא בך" - בך בעצמך.
ותמהה הגמרא: וכי רבנן לא דרשי "בך", לומר שחייב על העברת עצמו!?
והתנן: אבידתו ואבידת אביו - שלו קודמת.
ואמרינן: מאי טעמא?
ואמר רב יהודה: אמר קרא (דברים ט"ו) "אפס, כי לא יהיה בך אביון" - מלמד הכתוב "בך", שתהא השבת אבידתו שלו קודמת לשל כל אדם, כי כאן הזהיר הכתוב את האדם להזהר שלא יבוא לידי עניות.
והאם נאמר שסתם משנה זו היא שלא כרבנן!?
ומתרצת הגמרא: התם, שאמרנו אבידתו קודמת לכל אדם, לא מ"בך" למדנו זאת, כי על הלימוד מ"בך" חולקים רבנן, אלא שם הזהיר הכתוב מ"אפס כי לא יהיה בך אביון", שהמילה "אפס" משמעותה היא "חדל" או "כלה" אביונות ממך.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שלש כריתות שנאמרו בעבודה זרה, למה?  30 

 30.  שנים נאמרו במולך, ואחד בעבודה זרה, ולגבי הכרת השני שנאמר במולך אמרינן, "אם אינו ענין למולך, תנו ענין לעבודה זרה". רש"י
אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה,  31  ואחת למולך.  32  ושואלת הגמרא: ולמאן דאמר מולך עבודה זרה היא, ומסירת הבנים אליו היא כדרך עבודתו, כרת שאמר הכתוב במולך, למה לי?

 31.  זה נלמד מהכרת המיותר שבמולך, שהועבר לעבודה זרה, ומכאן למדנו שחייב בארבע עבודות אפילו בשלא כדרכה.   32.  ובמולך הוצרך הכתוב לכותבו אף על פי שחייב בו רק בכדרכו, כי מולך אינו עבודה זרה, והקפידה התורה תורה עליו. רש"י
ומתרצת: למעביר בנו שלא כדרכה.
עוד שואלת הגמרא: ולמאן דאמר, מגדף עבודה זרה היא, כרת במגדף, למה לי? והרי דרכה בכך?
לכדתניא: אמר הכתוב במגדף (במדבר טו) "הכרת תכרת הנפש ההיא", ללמדך, "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.
אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר גם "ונכרתה". וכי שלשה עולמים יש?
אלא, "ונכרתה" - בעולם הזה, "הכרת" - לעולם הבא, "תכרת" - דברה תורה כלשון בני אדם

דרשני המקוצר[עריכה]