פרשני:בבלי:סנהדרין צד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין צד ב

חברותא[עריכה]

אבל סנחריב, שחירף  על ידי שליח, ויש בזה ביזוי גדול יותר - נפרע אף הקדוש ברוך הוא ממנו על ידי שליח, ונתבייש ביותר.
פרעה שחירף בעצמו, דכתיב ביה שאמר: "מי ה' אשר אשמע בקלו",
נפרע הקדוש ברוך הוא ממנו בעצמו. דכתיב: "וינער ה' את מצרים בתוך הים", וכתיב: "דרכת בים סוסיך וגו'"  242 .

 242.  מקרא זה נאמר על קריעת ים סוף, שהעביר הקדוש ברוך הוא את ישראל בחרבה, וטיבע את חיל פרעה. עיי"ש במפרשים (חבקוק ג' ט"ו).
סנחריב שחירף על ידי שליח, דכתיב: "ביד מלאכיך חרפת ה'" (על ידי שליחיך חרפת את ה'),
נפרע הקדוש ברוך הוא ממנו על ידי שליח. דכתיב: "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וגו'."
רבי חנינא בר פפא רמי: כתיב בהמשך אותו מקרא דלעיל "ביד מלאכיך חרפת ה'", שאמר סנחריב בליבו: "ואבוא מרום קצו". ו"מרום" משמע בית המקדש, כדכתיב בספר ירמיה: "מרום מראשון מקום מקדשנו".
ואילו בספר מלכים כתיב בלשון אחר: "ואבואה מלון קצו", שמשמע דירה של מעלה. דהיינו, מלונו של הקדוש ברוך הוא.
כך אמר אותו רשע (סנחריב): בתחלה אחריב דירה של מטה, בית המקדש, ואחר כך אחריב דירה של מעלה.
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב שאמר סנחריב: "עתה המבלעדי ה' עליתי על המקום הזה להשחתו ה' אמר אלי עלה על הארץ הזאת והשחיתה"?
מאי היא, וכי היכן ציוה הקדוש ברוך הוא על סנחריב להשחית את ארץ ישראל?
ומבאר רבי יהושע בן לוי:
דשמע סנחריב לנביא  243  דקאמר: "יען כי מאס העם הזה את מי השלח ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו".

 243.  רבשקה שר צבאו היה ישראל מומר, והוא אמר את הדברים לסנחריב. מהרש"א.
אמר רב יוסף: אלמלא  244  תרגומא דהאי קרא (אילו לא היה לפנינו התרגום של הפסוק) הזה, לא הוה ידענא מאי קאמר (לא היינו יודעים מה כוונתו).

 244.  כאן על כרחך משמעות המילה "אלמלא" היא: אילו לא. וכן בעוד מקומות להלן. לעומת זאת יש מקומות שמשמעות המילה היא: אילו היה כך. (כמו במסכת כתובות לג ב: אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה - פלחו לצלמא). ועיי' בתוס' במס' מגילה (כא א, ד"ה אלמלא), שכתבו שאם כתוב "אלמלא" באל"ף בסוף, משמעות המילה היא אילו לא. ואם כתוב "אלמלי", ביו"ד בסוף, המשמעות היא אילו היה כך.
וכך הוא תרגומו של המקרא: "חלף דקץ עמא הדין במלכותא דבית דוד דמדבר להון בנייח, כמי שילוחא דנגדין בנייח, ואיתרעיאו ברצין ובר רמליה" (היות ומאס העם הזה במלכות בית דוד, שהנהיגה אותם בנחת, כמי השילוח שהולכים בנחת, ובחרו במלכות רצין ובן רמליה  245 ).

 245.  ברש"י על הפסוק ביאר, שהמקרא מדבר על כך ששבנא וסיעתו רצו למרוד במלך חזקיהו. שמאסו בו על שראו שלא היה בוחר בשלחן מלכים, אלא מסתפק בליטרא ירק ועוסק בתורה, ומצד שני ראו את פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. והיו אומרים, אין זה הגון להיות מלך, אלא רצין ובן רמליהו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם מתאוין לאוכלין?אני מביא עליכם אוכלין הרבה. הנה ה' מעלה עליכם את מי הנהר וכו'. וזהו שהגמרא מביאה בהמשך את הפסוק "מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך", כפי שהגמרא אומרת שמקרא זה נדרש על חזקיהו ופקח בן רמליהו. עיי' מהרש"א.
והיות והזכרנו את בן רמליה, מפסיקה הגמרא באמצע הענין, ומביאה דבר בעניינו של פקח בן רמליהו:
אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "מארת ה' בבית רשע, ונוה צדיקים יברך"?  246 

 246.  הגר"א במשלי מבאר את הפסוק כך: "מארת ה' בבית רשע", לרשע העולם הזה הוא כבית, שהוא בקביעות. אבל "ונוה צדיקים יבורך", לצדיקים העולם הזה הוא נוה, שהוא מקום דירה לפי שעה. ואומר הכתוב, שלרשע תהיה מארה אפילו בביתו כאן, שהוא הקביעות שלו, וכל שכן בעולם הבא. ואילו לצדיק תהיה ברכה אפילו בנוה שלהם, שהוא דירה לפי שעה, וכל שכן בעולם הבא. עיי"ש עוד.
"מארת ה' בבית רשע" (מארה - לשון קללה היא) - זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה, ובכל זאת לא היה שבע, כי היתה מארה במאכלו.
"ונוה צדיקים יברך" - זה חזקיה מלך יהודה, שהיה אוכל רק ליטרא ירק בסעודה (שאפילו ירק היה אוכל במידה), ובכל זאת שבע מכך, כי היתה ברכה במאכלו.
ועתה חוזרת הגמרא לענין שהתחלנו בו. לתשובת שאלתו של רבי יהושע בן לוי, היכן צוה הקדוש ברוך הוא על סנחריב להחריב את ארץ ישראל:
וכתוב בהמשך המקרא דלעיל ("יען כי מאס וגו'"): "ולכן הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור". וכתיב: "וחלף ביהודה שטף ועבר עד צואר יגיע".
אם כן, הרי נתנבא הנביא שיבוא מלך אשור על ישראל! אלא מאי טעמא איעניש סנחריב, הרי עשה כדברי הנביא?
ומבארינן: נביא - אעשרת השבטים איתנבי (על עשרת השבטים נתנבא), שיגלם מלך אשור. ואילו איהו, סנחריב, יהיב דעתיה (נתן דעתו) על כולה ירושלים להחריבה ולהגלותה.
בא נביא ואמר ליה כשבא על ירושלים: "כי לא מועף לאשר מוצק לה". אמר רבי אלעזר בר ברכיה, כך היא כוונת הכתוב: אין נמסר עמו של חזקיה, שהוא עם עייף בתורה (עמל בתורה עד עייפות), ביד מי המציק לו (סנחריב).
מאי "כעת הראשון הקל ארצה זבולן וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים"?
לא כראשונים, עשרת השבטים, שהקלו מעליהם עול תורה (וזהו שנאמר "כעת הראשון הקל וגו'"). אבל אחרונים, דורו של חזקיה, שהכבידו עליהן עול תורה (וזהו שנאמר "והאחרון הכביד"), וראויין הללו לעשות להם נס כעוברי הים וכדורכי הירדן  247  (וזהו שנאמר "דרך הים עבר הירדן").

 247.  שעוברי הים, יוצאי מצרים, ניצולו בזכות התורה. אף שעדיין לא ניתנה, מכל מקום הרי נאמר: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וגו'. ודורכי הירדן, היינו העם שעברו את הירדן עם יהושע, עמדה להם זכות התורה של יהושע, שלא מש מתוך האהל. עיון יעקב. והמהרש"א כתב, שהדמיון לעוברי הים ודורכי הירדן הוא, שנעשה לחזקיהו נס גדול ומפורסם, שמתו קפ"ו אלף מחילו של סנחריב, כמו הנסים המפורסמים של קריעת ים סוף והירדן. ולכן היה אף מעשה זה בליל פסח.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם חוזר בו סנחריב - מוטב. ואם לאו - אני אעשה לו גליל בגוים (שמגלגל בחרפה בכל הגוים)  248 .

 248.  עוד פירש רש"י, "גליל" מלשון גללים. ובערוך כתב עוד, ש"גליל" מלשון גלות, שיגלה בגויים.
כתוב: "אחרי הדברים והאמת האלה בא סנחריב מלך אשור ויבא ביהודה ויחן על הערים הבצרות ויאמר לבקעם אליו". וסוברת הגמרא עתה, ש"אחרי הדברים והאמת" מדבר בחזקיה, שהיו הוא ודורו עוסקין בתורה. ואז בא סנחריב, ובא ביהודה ויאמר לבקעה.
ותמהה הגמרא: האי רישנא להאי פרדשנא (וכי מביאין דורון כזה לאדון כזה  249 )? כלומר, וכי מפני שהאמת כחזקיה, בא עליהם סנחריב?!

 249.  כך פירש רש"י. אמנם במס' מגילה מוכח, ש"פרדישנא" לשון דורון הוא. וכתב בערוך, שאם היה נמצא בספרים גירסא להיפך: "האי פרדישנא להאי דישנא", הוה ניחא טפי. שפרדישנא - מנחה היא, ודישנא הוא אדם גדול. כדכתיב "כל איש שמן וכל איש חיל". וכתב המהרש"א, שאפשר ליישב אף לפי גירסתנו כך: וכי האי דישנא, אדם חשוב וגדול זה, סנחריב, ראוי להאי פרדישנא, למתנה כזו?
אלא כך הוא פירוש הפסוק: "אחרי הדברים והאמת", מאי "אחר"? אחר איזה דבר?
אמר רבינא: לאחר שקפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע (וזהו "אמת" שנאמר בפסוק, שחותמו וקיומו של הקדוש ברוך הוא - אמת הוא  250 ) את השבועה דלהלן.

 250.  כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב, שאפשר שדרשינן כך משום שנאמר "האלה", שהוא לשון שבועה.
ואמר הקדוש ברוך הוא: אי אמינא ליה לחזקיה מייתינא ליה לסנחריב ומסרנא ליה בידך (אם אומר לחזקיה שאביא עליו את סנחריב ואמסרנו בידו), השתא אמר: לא הוא בעינא, ולא ביעתותיה בעינא (עתה יאמר לי, אין אני חפץ לנצח אותו, ולא את הפחד מפניו אני רוצה  251 ).

 251.  שהרי המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכשקול יעקב נשמע, אין ידי עשיו שולטות. עיון יעקב.
מיד קפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע: דמייתינא ליה (שאביא אותו). שנאמר "נשבע ה' צבאות לאמר, אם לא כאשר דמיתי כן היתה, וכאשר יעצתי היא תקום, לשבר אשור בארצי, ועל הרי אבוסנו, וסר מעליהם עלו, וסבלו מעל שכמו יסור".
אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא, יבא סנחריב וסיעתו, ויעשה אבוס לחזקיהו ולסיעתו (זהו לשון "אבוסנו". והיינו, שיהיו כולם פגרים מתים, ויאכילו ישראל את סוסיהם ובהמתם מתוך עצמות הפגרים, כעין אבוס  252 ).

 252.  כך כתב רש"י. והמהרש"א כתב שאפשר לפרש עוד, שהאבוס הוא משל. שכשם שהחמור מוצא מזונותיו באבוס, כך חזקיהו וסייעתו, שבטלו ממלאכתם ועסקו בתורה, כפי שהגמרא אומרת להלן, שלא עבדו את שדותיהם, מצאו את מזונם בריווח משלל סנחריב וחיילותיו.
כתוב: "והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך, ועלו מעל צוארך, וחבל על מפני שמן". אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב (נתקלקל ונחבל עולו של סנחריב, שהיה רוצה להטיל על ישראל) - מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשעות החשיכה, כדי שיוכלו ללמוד תורה  253 .

 253.  שהיו זקוקים לשמן הרבה, משום שהיו עוסקין תמיד בתורה. והיינו, שאף שלא חשו בני דורו של חזקיהו על גפנם, שמביא תיפלה וביטול תורה, בכל זאת חשו על שמנם, כדי להדליק ממנו בבית המדרש, ולמזונות. עץ יוסף.
מה עשה חזקיה?
נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה - ידקר בחרב זו!  254 

 254.  כדאיתא בילקוט שמעוני (ישעיה רמז שפ"ט): רבי אלעזר המודעי אומר: ספר וסייף ירדו כרוכין מן השמים. אם אתם מקיימין את התורה הכתובה בספר הזה, אתם ניצולין מזה (מהחרב). ואם לאו, הרי אתם לוקים בו. ועיי' במהרש"א מה שביאר בענין זה.
בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ.
בדקו מגבת ועד אנטיפרס (מקומות הן, בגבול ארץ ישראל), ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה.
ועל אותו הדור הוא אומר: "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן וגו'." שיהיה די לו לאדם בכל כך מעט צאן.
ואומר: "והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית יהיה".
וכך הוא פירושו של הפסוק: שאף על פי שאלף גפן באלף כסף, שהגפנים יקרים מאוד, לפי שאין להם הרבה גפנים, והעוסק בכרמים היה משתכר הרבה, בכל זאת - לשמיר ולשית יהיה הכרם. שהיו מניחין ישראל כרמיהן בור, ועוסקין בתורה.
כתוב: "ואסף שללכם אסף החסיל כמשק גבים שקק בו".
אמר להם נביא לישראל: אספו שללכם (שלל חילו של סנחריב, שנפלו כולם פגרים מתים).
אמרו לו ישראל לנביא: לבזוז כל אחד לעצמו, או לחלוק לכולם שוה בשוה את כל השלל?  255 

 255.  עוד פירש רש"י, שכך שאלוהו, שמא עלינו לחלוק את השלל לאחרים, אבל לנו אסור, שהרי מעורב בו ממון עשרת השבטים, ששללוהו מהם חיל סנחריב.
אמר להם: חלקו את השלל כאסף החסיל. כפי שהחסיל אוסף את מאכלו (חסיל הוא מין חגב). מה אסף החסיל - כל אחד ואחד נוטל לעצמו, אף שללכם - כל אחד ואחד יטול לעצמו.
אמרו לו: והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו, שהרי כשהגלה סנחריב את עשרת השבטים, נטל מהם את ממונם, והיאך אנו מותרים ליטול אותו ממון לעצמנו?  256 

 256.  יש להקשות, למה בתחילה שאלו אם לבזוז או לחלוק, ורק אחר כך שאלו היאך מותרים באותו ממון. הרי מיד בתחילה היה להם לשאול היאך מותרים באותו ממון, ורק לאחר מכן יש מקום לשאול באיזה אופן יטלו את השלל! ועיי' בערוך לנר מה שיישב בזה (הובא בחדושי הגאונים).
אמר להם: "כמשק גבים שקק בו" (הרי זה כאילו צינורות שמזלפים מים נובעים השקו באותו ממון - וטיהרוהו). מה גבים הללו, מעלין את האדם מטומאה לטהרה, על ידי שטובל במים שבהם, אף ממונם של ישראל, כיון שנפל ביד גוים - מיד טיהר, ומותר לישראל אחר  257 .

 257.  היינו מדין יאוש בעלים, כדין המציל מן הנהר ומן הגייס, שאין צריך להחזיר. מהרש"א.
אמר רב הונא: עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום  258  . שנאמר: "בא על עית, עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו, עברו מעברה, גבע מלון לנו, חרדה הרמה, גבעת שאול נסה", "צהלי קולך בת גלים, הקשיבה לישה, עניה ענתות, נדדה מדמנה, ישבי הגבים העיזו".

 258.  והיינו כדלהלן, שנזדרז אותו רשע והלך מהלך עשרה ימים ביום אחד, כי איצטגניניו אמרו לו שרק אם ילחם בה בירושלים באותו יום - יכבשנה. אבל כשעמד בנוב, וראה שירושלים עיר קטנה היא, לא חש להלחם עליה מיד. מהרש"א.
ותמהינן: הני, המסעות שנמנו בפסוקים אלו, טובא הויין (רבים יותר הם), שהרי יש כאן י"ב מסעות!
ומבארינן: מה שנאמר בפסוק "צהלי קולך בת גלים", אין זה אחד מן המסעות, אלא נביא הוא דקאמר לה לכנסת ישראל: צהלי קולך בת גלים, בתו של אברהם יצחק ויעקב, שעשו מצות רבות כגלי הים.
וכן מה שנאמר "הקשיבה לישה", אין זה אחד מהמסעות, אלא כך אמר הנביא לכנסת ישראל: מהאי, מסנחריב, לא תסתפי (אל תחששי). אלא איסתפי מנבוכדנצר הרשע, דמתיל כאריה (שנמשל לאריה). שנאמר עליו בספר ירמיה: "עלה אריה מסבכו וגו'." וזהו שנאמר כאן "הקשיבה לישה", ש"ליש" הוא ארי.

דרשני המקוצר[עריכה]