פרשני:בבלי:עבודה זרה ב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
בימים אשר לפני אידיהן, חגאותיהם  1  של עובדי כוכבים, שהם שלשה ימים הקודמים לחגא שלהם, אסור לשאת ולתת עמהם, למכור להם, או לקנות מהם.

 1.  הגמרא תבאר לשון "אידיהם".
וכן אסור להשאילן בהמה או כלים, ולשאול מהן.
וכן אסור להלוותן מעות, וללוות מהן. וכן אסור לפורען חוב שחייב הישראל להגוי. ולפרוע מהן חוב שחייב הגוי לישראל.
והטעם בכל אלו, משום שהגוי "אזיל ומודה", לפי שמרוב שמחתו בכל הדברים הללו, הוא הולך ביום אידו, ומודה על כך לאלילים.  2 

 2.  כן כתב רש"י. ובדף ו א מבאר יותר, שהישראל עלול לעבור על הלאו של "לא ישמע על פיך", שאסור לגרום לגוי להודות לאלילים. (ומבואר שם) והקשו הראשונים, חידושי הרשב"א ריטב"א והר"ן ועוד, שהרי הגמרא שם מסתפקת, האם טעם האיסור הוא משום "אזיל ומודה", או משום "לפני עור" (ומבואר שם). והאיבעיא של הגמרא לא נפשטה. ואם כן, למה כתב רש"י בפשיטות שטעם האיסור הוא משום "אזיל ומודה"? ותירצו, שעל אף שהגמרא לא פשטה את האיבעיא, מכל מקום, מהמשך הסוגיא שם מבואר, שטעם האיסור הוא משום אזיל ומודה (ויבואר שם בדף ו הערות 13, 14, 18) על כל פנים, כתבו התוס', שמדברי רש"י משמע, שגם בסתם מקח וממכר, ואפילו בדרך שאינו לצורך תקרובת לאלילים, שייך לאסור משום "אזיל ומודה". (המהרש"א מבאר, שהתוס' הבינו כן מדברי רש"י, שכתב: משום "לא ישמע על פיך". וטעם זה שייך בכל מקח וממכר, ואפילו בדבר שאינו תקרובת לאלילים. ועיין בקרני רא"ם על המהרש"א שאין משם ראיה. - והמהר"ם מבאר ביאור אחר). רבינו תם חולק על רש"י, ועיקר קושיתו היא, למה כשקנה הגוי הוא ילך ויודה, והרי הוא שילם ממעותיו על הקניה שקנה! ? וכן אם הגוי מכר, הרי הפסיד את הבהמה או הכלים שמכר? לכן, חולק רבינו תם על רש"י. ובשני דינים הוא חולק עליו: האחד, לדעת רבינו תם מותר לישראל לקנות מגוי, ורק אסור למכור לו. והשני, מה שאסור למכור הם רק דברים הראויים לתקרובת עבודת אלילים. ומה שאמרה המשנה "לשאת ולתת", פירושו לשאת מהם מעות, ולתת להם דבר הראוי לתקרובת לעבודה זרה, אך דבר אשר אינו לצורך תקרובת אלילים, מותר למכור להם. ורבינו תם מביא כמה ראיות לשיטתו, ויבוארו כל אחת ואחת במקומה. (לקמן דף ה הערות 20, 23, 25 ודף ו הערות 9, 14). ואילו התוס' מביאים עוד כמה טעמים למה שנהגו בזמנינו להקל לשאת ולתת עמהם בימי אידיהם. ועוד סובר רבינו תם, שלהלוות לגוי בריבית, מותר, משום שהגוי מצטער הרבה. וכתב המהרש"א, שאף לדרך זו של רבינו תם, אסור להשאילם ולשאול מהם, להלוותן (בלי ריבית) וללוות מהם, ולפרוע להם חוב. שהרי לגבי זה אכן שייך "אזיל ומודה". ומה שנוהגים להקל הוא מטעמים אחרים שאמרו התוס'. וכן כתב המהר"ם. ועיין בדף ו' (הערה 14) בשם הראשונים, שרש"י חזר בו במקצת.
רבי יהודה אומר: נפרעין מהן, מותר לגבות מהם חוב שהם חייבים לנו, מפני שמיצר הוא לו, שפריעת החוב מצערת אותו.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אף על פי שמיצר הוא לו עכשיו, בשעת הפרעון, בכל זאת, שמח הוא לאחר זמן, למחרתו, על שירד מעליו עול חובו לבעל חובו.
גמרא:
המשנה מכנה את האלילים "אידיהן". והגמרא מבררת את גירסת המשנה, ומבארת אותה.
נחלקו בכך רב ושמואל.
חד, אחד משניהם (לא נתפרש מיהו) תני, שנה בגירסתו, "אידיהן", באל"ף, כמו שיבואר.
וחד, והשני תני, שנה בגירסתו, "עידיהן" בעי"ן, כמו שיבואר.
ואומרת הגמרא: מאן דתני "אידיהן", לא משתבש, אין גירסתו משובשת, כי יש מקום ופירוש לגירסא זו.
ומאן דתני "עידיהן", גם הוא לא משתבש.
מאן דתני "אידיהן" לא משתבש, כי כינוי גנאי כזה נאמר בתורה כלפי אלילים, דכתיב  3  בשירת האזינו (דברים לב) "כי קרוב יום אידם". ו"איד" הוא לשון "שבר", וכך מאחל להם הכתוב.

 3.  נחלקו בספרי רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר, פסוקים אלו נאמרו על ישראל, וכן פירש רש"י בפירושו על התורה. ואילו רבי נחמיה דורשם על אומות העולם. הגמרא כאן סוברת כדברי רבי נחמיה, ולכן מתפרש "יום אידם" על אומות העולם. מהרש"א. ועיין לקמן תוס' כח ב ד"ה ישתו, ובמסורת הש"ס שם. ולדרך זו מתבארים הפסוקים כך: (אומר הקב"ה) "לי נקם ושלם (עלי מוטל לשלם נקמה בגוים), לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום אידם ("שברם"), וחש עתידות למו (הקב"ה יחיש את הנבואות שהנביאים ניבאו שעתידות לבוא עליהם). כי ידין ה' עמו (הקב"ה ינקום נקמת עמו), ועל עבדיו יתנחם, כי יראה (הקב"ה) כי אזלת יד, ואפס עצור ועזוב (שבני ישראל אזלה ידם ואין להם עזרה). ואמר (הקב"ה אל הגוים): אי (איפה הם) אלהימו, צור חסיו בו. אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם - יקומו ויעזרוכם (נראה אם יוכלו לקום לעזרתכם), יהי עליכם סתרה (הצור שבטחתם בו, נראה אם הוא יכול להסתיר אתכם בצלו) ". וכל התוכחה הזאת תהיה ביום "אידם". וכתב הראב"ד: "איד" הוא השבר. ותפסה המשנה לשון שבר, לפי שהוא יבוא תחת השמחה שלהם. או מפני שיבוא שברם על עון עבודה זרה שלהם.
ומאן דתני "עידיהן" לא משתבש, כי לשון זה מיוסד על לשון המקרא, דכתיב (ישעיה מג) "יתנו עידיהם, ויצדקו". וכך נאמר שם "כל הגוים נקבצו יחדיו, ויאספו לאומים. מי בכם מגיד זאת, וראשונות ישמיעונו, יתנו עידיהם, ויצדקו. וישמעו, ויאמרו אמת".
ומה שנאמר "יתנו עידיהם ויצדקו", אמור על אומות העולם עובדי כוכבים, שכאשר ידון אותם הקב"ה ביום הדין הגדול בעתיד, הוא יאמר להם בלשון תמיה ולעג: אתם בטחתם והאמנתם באלילים, ואם כן, יבואו נא האלילים עתה, ויעידו עליכם כדי להצדיק אתכם.
לכן נקט התנא לשון "עידיהם", והוא כינוי לעג לאלילים.
ומאן דתני "אידיהן" - מאי טעמא מה הטעם לא תני אינו שונה "עידיהן"?
אמר לך: לשון "אידיהן", שמשמעותו הוא "תברא", שבר - עדיף.
ומאן דתני "עידיהן" - מאי טעמא לא תני "אידיהן"?
אמר לך: מאן קא גרים להו תברא, מה גורם להם את שברם? - עדות שהעידו האלילים בעצמן ביום הדין, שאכן עבדו להם הגוים. הלכך לשון "עדות" עדיפא, שהיא סיבת ומקור ה"שבר".
ומקשה הגמרא על מאן דאמר "עידיהן":
וכי האי קרא "יתנו עידיהם ויצדקו" - בעובדי כוכבים כתיב, שאומות העולם יביאו אליליהם לעדות?! -
הא, הרי בישראל כתיב! שה"עדות" תהיה לזכות ולטובת בני ישראל! -
דאמר רבי יהושע בן לוי: כל  4  מצוות שישראל עושין בעולם הזה - באות ומעידות להם  5  לעולם הבא, שנאמר "יתנו עידיהם, ויצדקו" - אלו ישראל. ומסיים הפסוק "ישמעו ויאמר אמת" - אלו עובדי כוכבים. שהגוים ישמעו את העדות, ויאמרו "אמת", דין צדק הוא! כי ראויים הם בני ישראל לקבל שכר עולם הבא.

 4.  בחידושי המאירי מדייק הלשון "כל" מצוות, וזה לשונו: "לעולם אל יקל אדם בעשיית המצות, הן קלות הן חמורות, שהקלות הם מבוא לדבר נצחי - יותר מאותן שאדם חושב עליהם שהן חמורות יותר מהן לפעמים. והוא שאמרו במקום אחר: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה - שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות:. וכלל ידוע - בכל המקיים את המצוות כראוי, שהוא זוכה בקיומן לחיים הנצחיים, ותכלית שלו הוא עדות לו אם קיימן כראוי. והוא שאמרו: כל מצות שישראל עושין בעולם הזה - באות ומעידות להם לעולם הבא".   5.  מבאר המהרש"א: "המצוות מעידות", דהיינו ה"דבר הרוחני" (בעיון יעקב: המלאך) שנוצר ממעשי המצוות, בא ומעיד. וכן להיפך באומות העולם, "צד הטומאה" שנוצר ממעשיהם, בא ומעיד לרעתם.
הרי ש"עידיהם" אין משמעותו אלילים, אלא, אדרבה, מצוות!
ומתרצינן: אכן, "עידיהם" הוא כינוי גנאי לאלילים. אך יש לדרוש זאת ממקרא אחר -
אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מאן דאמר "עידיהן" - דורשו מהכא, מפסוק זה (ישעיה מד) "יוצרי פסל, כולם תוהו. וחמודיהם, בל יועילו. ועידיהם המה".  6 

 6.  שם נאמר "יוצרי פסל (האומנים עושי הפסלים) כולם תוהו (הם בעצמם תוהו) וחמודיהם בל יועילו (הפסלים החמודים להם אין בהם תועלת - מצודות) ועידיהם המה בל יראו ובל ידעו (הפסלים הם עדים על בושת עובדיהם, שהרי רואין שאינן לא רואין ולא יודעין והם עובדים להם) למען יבושו (העובדים להם - רש"י) ". ועיין מהרש"א.
דברי הכתוב "ועידיהם המה", משמעותם היא, שהאלילים יבואו ויעידו על עובדיהם כדי לחייבם. הרי שהפסוק מכנה את האלילים בשם גנאי, "עידיהם" המה.
ועתה הגמרא מביאה מאמר ארוך, המתאר את יום הדין לעתיד לבוא, כשיבוא הקב"ה לתת שכר לבני ישראל, ויבואו אומות העולם לבקש גם הם שכר, ולקטרג על בני ישראל.  7 

 7.  כתב הראב"ד: זה הדין לימות המשיח הוא, כאשר יצא להלחם עם גוג ועם גוים רבים אשר אתו, ויגמר דינם לכליון וחרץ.
והמאמר נסוב על המקרא הנזכר, "כל הגוים נקבצו יחדיו ויאספו לאומים, מי בכם מגיד זאת וראשונות ישמיעונו, יתנו עידיהם ויצדקו, וישמעו ויאמרו אמת".
דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא, או שדרש כן רבי שמלאי:
לעתיד לבוא, מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה, ומניחו בחיקו,  8  ואומר "כל מי שעסק בה בתורה, יבוא ויטול שכרו".

 8.  ענין הספר תורה נדרש בהמשך הגמרא, ממה שנאמר שם "מי בכם מגיד זאת". ו"זאת" היא התורה. וקשה, האם הגוים שוטים, ובאים לבקש שכר על שמרם את התורה?! ומבאר המהרש"א, שאומות העולם אינם יודעים שהקב"ה מניח בחיקו את ספר תורת משה, אלא כל אומה סוברת שאת ספר דתה הוא הניח בחיקו, עד שהוא מפרש להם: מי בכם שמר על ספר תורת משה. והעיון יעקב מבאר, שבאין לבקש שכר על שבע המצוות שלטענתם שמרו עליהם לקיימם. ועוד מבאר, שבאים לבקש שכר על עזרתם לישראל לקיים התורה, כמו שמבואר בהמשך. ובספר העקרים (מאמר א' פרק כ') כתב: שבאים לבקש שכר על תורתם שיש להם במסורת מאבותם. (וענה להם הקב"ה, הביאו המסורת שלכם, איך נמסרה לכם תורתכם, האם ניתנה בששים ריבוא בפרסום גדול כמו תורת משה? ועיין שם שמבאר את המשך הפסוקים).
מיד מתקבצין ובאין אומות העולם עובדי כוכבים,  9  בערבוביא, כשהם מעורבים יחד, ולא כל אומה ואומה בפני עצמה.  10 

 9.  כתב הראב"ד: הכוונה על שרי האומות "שכל איש ואיש יש לו שוטר עליו למעלה, ועל כולם שר ממונה עליהם, כעין מלך של מטה".   10.  מפני שבא סנחריב ובלבל את האומות. פנים יפות פרשת בלק.
שנאמר "כל הגוים נקבצו יחדו", בערבוביא.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה בפני עצמה,  וסופריה, חכמיה".

דרשני המקוצר[עריכה]