פרשני:בבלי:עבודה זרה כה ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־19:28, 14 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה כה ב

חברותא[עריכה]

אלא, במשנתנו מדובר שאסור להתייחד בתלתא, עם שלשה גוים.
אולם שוב יש לשאול: הרי דכוותה, צורת יחוד כזו, גבי ישראל בפרוצים, עם יהודים פרוצים, מי שרי, האם מותר!?
(ומוכיחה הגמרא שאסור אף לשלשה יהודים פרוצים להתייחד עם אשה). והתנן: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שמותרת להתייחד עמם, אלא כאשר היחוד נעשה באנשים כשרים.  128  אבל בפרוצים, אפילו עשרה נמי גם לא מותר.

 128.  כתב הריטב"א: פירוש, בסתם ישראל שהם בחזקת כשרים. אבל בפרוצים ודאי לא. ומתניתין בפרוצים היא, דגוים - פרוצים הם.
וכמו מעשה היה עם זונה אחת, והוציאוה עשרה אנשים פרוצים במטה של מת אל מחוץ לעיר ועשוה כאילו מתה, ומלוים אותה לקבורה. וכאשר יצאו - חטאו עמה! ומוכח, כי אף עם יהודים פרוצים אסורה ביחוד. וודאי שאסורה ביחוד עם הגוים, שכולם בגדר פרוצים וחשודים.
ומתרצת הגמרא: דין משנתנו לא צריכא, אינו נצרך אלא כדי לאסור יחוד אשה עם גוי אף באופן שאשתו של הגוי עמו.  129 

 129.  הקשו התוס': לכאורה אפשר היה להעמיד שמדובר באופן שנמצאת שם תינוקת שיודעת טעם ביאה, ומאידך, אינה מוסרת עצמה לביאה, ובאופן זה, מותרת להתייחד עם ישראל, שהרי מועילה לשמירה מפני היחוד? ותירץ: הלשון 'לא תתייחד', משמעה שאין שם כל ישראלית אחרת, אלא היא.
ואילו עם ישראל, מותר לאדם להתייחד עם אשה אחרת כאשר אשתו עמו, משום שעובד כוכבים, אין נוכחותה של אשתו משמרתו מלזנות. אבל ישראל  130  - אשתו  131  משמרתו!  132 

 130.  ומשמע, שכן הדין בישראלים פרוצים, שנשותיהם משמרתן ואין איסור להתייחד עמהם (מאירי)   131.  הפתחי תשובה אבן העזר סימן כ"ב כתב, שרק אשתו משמרתו. אך אמו ובתו - לא!   132.  יש לעיין האם צריכה אשתו להיות עמו ממש באותו המקום. ועיין בבית שמואל אבן העזר סימן כ"ב ס"ק כ"ב שכתב שאף אם אשתו עמו ממש באותה העיר, הרי היא משמרתו.
שואלת הגמרא: מדוע צריך את הטעם שעובדי כוכבים פרוצים ומשום כך אסור להתייחד עמם, ותיפוק ליה נלמד שאסור להתייחד עמם משום שחשודים הם על שפיכות דמים, כפי שמבואר במשנה?
ומתרצת הגמרא: אמר רבי ירמיה - באשה חשובה עסקינן (מדובר).
חשובה היא בין שאר אנשים בכך שמקורבת למלכות, ואף נחשבת היא בין הנשים, לפי שיפה היא.
דמשום חשיבותה וקרבתה למלכות - מירתתי מינה. מפחדים הם להרגה. ולכן אין סכנה בכך שתתייחד עמם,
אך כיון שיפה היא, עדיין ישנו חשש שמא תתפתה האישה, ותזנה עמם. ומשום כך אסורה ביחוד.
רב אידי אמר: כל אשה, אף אם אינה חשובה ואף אם אינה יפה - כלי זיינה (כלי מלחמתה) עליה, ואינה בסכנה. לפי כיון שאשה היא, אין הגוי הורגה, אלא בא עליה. וכיון שבא עליה - אינו הורגה.  133 

 133.  כך פירש רש"י. והראב"ד פירש, שיופיה של האשה, הוא כלי זיינה. שמחמתו אין הורגין אותה.
ומשום כך, הטעם היחיד לאסור עליה להתיחד עם הגוי, הוא משום חשש עריות!
ודנה הגמרא: מאי בינייהו מה הנפקא מינה בין תירוציהם של רבי ירמיה ורב אידי.
ומתרצת: איכא בינייהו, ישנה נפקא מינה בין טעמיהם. והיא:
אשה החשובה בין אנשים, כלומר מיוחסת וקרובה למלכות, ושאינה חשובה בין הנשים, שאינה יפה.
וכך הוא החילוק בין דעות האמוראים: לדעת רבי ירמיה הסובר שאיסור היחוד הנאמר במשנה, הוא רק באשה הקרובה למלכות ואין חשש לחייה, אך יפה היא ויש לחשוש שמא תתפתה,
- הרי שבאשה חשובה, אך אינה יפה - אין כל חשש, כיון שמחמת חשיבותה - לא יהרגוה. ומאידך גם לא יחטאו בה, כיון שכעורה היא.
ולכן, אשה זו מותרת להתייחד עם הגוי!
אולם לדעת רב אידי לא משמע שישנו חילוק בין אשה יפה לכעורה. כיון שכל אשה - כלי זיינה עליה, ולא מחלק רב אידי בין יפה לכעורה. ועל כל אשה באשר היא, חוששין לזנות!  134 

 134.  כך פירש רש"י. והקשו הראשונים על רש"י (עיין תוספות, ר"ן, רמב"ן וריטב"א). א. לעיל כב ב אמרינן "חביבה עליהן (על הגוים) בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן". והרי קל וחומר, אם בהמתן חביבה, ודאי שנשותיהן חביבות, אפילו כעורות. דלא גרע כעורה מבהמה. (ועיין ברמב"ן שיישב על כך כיון שעכו"ם אדוקין בבהמות, יתכן שבהמה עדיפה להם. מישראלית כעורה וכגון זקינה. וכן משמע בתוס') ב. חילוק זה בין כעורה ליפה - לא מצינו בשום מקום, שהרי שבויה, בין כעורה בין יפה אסורה לכהונה?! ג. לפי דברי רש"י משמע ש"חשובה בין האנשים ושאינה חשובה בין הנשים", ענין אחד הוא. כלומר, באותה אשה מדובר. ואילו אכן כך היה, צריך היה להיאמר "חשובה בין הנשים ואינה חשובה בין הנשים". ולא "ושאינה חשובה" (ועיין בתוך פירוש רש"י שנראה ממנו שאכן כך גרס "ושאינה חשובה"). ופירש התוספות באופן אחר: דברי הגמרא "אשה חשובה בין אנשים ושאינה חשובה בין הנשים" נאמרו על שתי נשים שונות. והלכותיהן של שתי אלו - הן שעומדים במחלוקת בין רבי ירמיה ורב אידי וכדלהלן: א. אשה חשובה בין אנשים - לרב ירמיה אסורה להתייחד אף שאין בה סכנת שפיכות דמים, מכל מקום יש לחשוש משום עריות. - לרב אידי מותרת להתייחד, כיון שאין חשש לשפיכות דמים, שהרי אשה כלי זיינה עליה ומרחמין עליה (תוס' חולק על רש"י בביאור "אשה כלי זיינה עליה" וסובר שכלי זיינה עליה, שאינה בעלת מלחמות כאיש - ומרחמין עליה). וכיון שאשה חשובה היא, יראים אף לאונסה. ומשום כך, מותרת ביחוד. ב. אשה שאינה חשובה בין הנשים. והנידון בגמרא הוא, האם מותרת להתייחד עם הנשים. לדעת רב ירמיה, כיון שאינה חשובה - הורגין אותה (ר' ירמיה אינו סובר את הטעם ש"אשה כלי זיינה עליה"). ולדעת רב אידי, מותרת ביחוד כיון שכלי זיינה עליה ומרחמין עליה. ואף שיש לחוש לעריות שהרי עובדי כוכבים מצויין אצל נשי חבריהן (עיין לעיל כב ב) הרי אשה זו בת דעת היא. ומיד כשתראה את הגוי - תצא! ועיין עוד בריטב"א וברמב"ן ובתוס' רי"ד שהביאו גירסאות שונות בזה.
ומוכיחה הגמרא: תניא כוותיה כמו דרב אידי בר אבין: האשה, אף על פי שהשלום עמה, תמיד שלום לה ואין כל חשש לחייה, שהרי כלי זיינה עליה,
בכל אופן, לא תתייחד עמהן עם הגוים. מפני - שחשודין על העריות!
שנינו במשנתנו: ולא יתייחד אדם עמהן, עם הגוים מחשש שפיכות דמים.
תנו רבנן: ישראל שהלך ונזדמן  135  לו עובד כוכבים בדרך, טופלו לימינו. יעשה שיהא העובד כוכבים הולך לימינו, על מנת שאם ירצה הגוי להורגו, יוכל למונעו על ידי שיאחזנו ביד ימינו.

 135.  מלשון הגמרא יש לדקדק, שלכתחילה אסור לצאת עם עכו"ם לדרך. ולכן האפשרות היחידה שילך עם עכו"ם בדרך, היא רק אם הוא יזדמן לו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם פרק י' מהלכות רוצח הלכה ז' שכתב "ולא יתלווה עמהן לדרך". ומשמע שלכתחילה אסור לצאת עמהן.
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:  136  אם היה הגוי חגור בסייף, בצד שמאלו (לפי שדרך הסייף, להיות אחוז בשמאלו של המחזיק בה). טופלו הישראלי ומעמידו לצד ימינו. כדי שאם ישלח הגוי ידו לסייף, יכול הישראלי לאחוז בה ביד ימינו.

 136.  יש לעיין האם רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, נחלק על תנא קמא, ודעת תנא קמא היא שבכל מצב טופלו לימינו, אף אם יש לו מקל. או שמא אין מחלוקת ביניהם, ודברי תנא קמא נאמרו רק כאשר הולך העכו"ם לידו ללא כל כלי או שהולך עם סייף. ברם, כאשר יש לו מקל, מודה תנא קמא לרבי יוחנן בן ברוקא שטופלו לשמאלו. ומדברי הבית יוסף סימן קנ"ג משמע שמחלוקת היא ביניהם. ובטעמו של תנא קמא שבכל מצב טופלו לימינו, כתב החסדי דוד (על התוספתא פרק ג') שנראה שת"ק סבר דשמאל - יד כהה היא. ואין לה כח לאחוז אפילו במקל על מנת להינצל. הלכך לעולם טופלו לימינו, כד שתהא הימין סמוכה ומזומנת להציל.
ואם היה הגוי חמוש במקל - טופלו לשמאלו.
ואז, כאשר ירים הגוי את יד ימינו שהיא האוחזת במקל, יחזיק בה מיד הישראלי ביד ימינו.  137 

 137.  מלשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות רוצח הלכה ז' מבואר שפסק כתנא קמא. שכתב שם: פגע בגוי בדרך - מחזירו לימינו. אולם הטור פסק כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא. וזה לשונו ביו"ד סימן קנ"ג: אם נזדמן לו בדרך, אם היה הגוי חגור בסייף, טופלו לימינו כדי שתהא ימינו קרובה לסייף הגוי שהיא חגורה לו על שמאלו. ואם הגוי, יש לו מקל בידו, טופלו לשמאלו" והבית יוסף שם הזכיר שהרמב"ם חולק ופסק כהרמב"ם. והחסדי דוד (תוספתא פרק ג') תמה מנין לו להטור לפסוק כרבי ישמעאל. וכתב שנראה שהטור למד זאת מדברי הרי"ף והרא"ש שהזכירו שניהם אף את דברי רבי ישמעאל. ומשמע, שסוברים הם כמותו.
היו שניהם הישראלי והגוי עולין במעלה ההר בדרכם, או שהיו יורדין בירידה,
ינהג הישראלי כך: לא יהא ישראל למטה. ועובד כוכבים למעלה לפניו.  138  אלא יהיה הישראל למעלה, ואילו העובד כוכבים יהיה למטה.

 138.  בטעם הדבר, כתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות רוצח הלכה ז': לא יהיה ישראל למטה וגוי למעלה, שמא יפול עליו להמיתו.
ואף אם הולכים הם במישור, אל ישוח הישראלי לפניו לפני הגוי, שמא ירוץ ירוצץ את גולגלתו.
ואם נפגשו הגוי והישראלי בדרך ושאלו העובד כוכבים את ישראל: להיכן אתה הולך?
- לא יאמר לו בדיוק להיכן הוא הולך, אלא ירחיב ויאריך לו הישראל את הדרך. כגון, אם צריך הוא לילך פרסה, יאמר לו: שתי פרסאות אני הולך. כדי שימתין הגוי מלהכותו עד אמצע הדרך, ואז כאשר יגיעו למקום ששם צריך הישראלי לילך - יפרוש מן הגוי וינצל.  139 

 139.  יש להבין איך עשה יעקב דבר זה. והרי "מדבר שקר תרחק"! ? ובפירוש "מטהר" למסכת כותים ימן ל', כתב הגר"ח קניבסקי להוכיח בהרחבה, שאיסור שקר מן התורה, אינו אלא כאשר כתוצאה מן השקר יהיה הפסד ממון ונזק לחברו (וכגון עדות שקר, שעל ידי עדותו מזיק את זה שמעיד כנגדו) אולם שקר שאינו אלא מילי דעלמא ואין בו כל נפקא מינה, אינו אסור מן התורה. אף שנאמר בו "תועבת ה' שפתי שקר" - אין זה איסור מן התורה. וכן מה שכתוב בסנהדרין צז א "כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה שנאמר והייתי בעיניו כמתעתע" - משמע שאמנם חמור הדבר. אך אין זה איסור תורה. ולכן, לצרכי מצוה, וכן כאשר ישנו פחד וחשש סכנה או צורך אחר כעין אלו - מותר לשקר (כאשר אינו גורם הפסד ממון על ידי שיקרו). ולכן כאן לגבי יעקב וכן להלן בענין תלמידי רבי עקיבא שלא היה להם עצה אחרת איך להימלט, וצורך גדול היה לשקר - הותר הדבר (ועיין שם לענין מה הותר הדבר, ולענין מה לא).
ודבר זה, כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע.
דכתיב (כאשר נפגש יעקב עם עשו - בראשית לג יד): "אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדוני שעירה".
ובהמשך כתיב (בראשית לג טז - יז): "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכותה. "
רואים אנו, כי אף שאמר יעקב לעשו "אבא אל אדני שעירה" שהיא מקום רחוק, לא הלך אלא עד סוכות. וכל זאת כדי שלא ילחם בו עשו בתחילת הדרך, אלא ימתין. ואילו יעקב יפרוש ממנו כבר בסוכות.  140 

 140.  המהרש"א הביא את דברי המדרש שתמה: חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אצל עשו להר שעיר מימיו. אפשר שהיה יעקב מרמה באחיו? אלא אימתי הוא בא אצלו? לעתיד לבוא! הדא הוא דכתיב (עובדיה א כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" והמהרש"א העיר שלכאורה מדרש זה סותר את דברי הגמרא כאן, שהרי כאן מבואר שיעקב שינה בדבריו בכונה תחילה, כדי להימלט מעשו וממחשבתו הרעה, ולא היה בדעתו לבוא אל שעיר כלל, ולא אמר זאת כדי לרמוז לעשו על העתיד? ובפירוש רש"י על התורה (בראשית לג יד), הרכיב את שני הביאורים הללו יחד. וז"ל: הרחיב לו את הדרך שלא היה בדעתו ללכת אלא עד סוכות. אמר: אם בדעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך. ואימתי ילך? בימי המשיח! שנאמר (עובדיה א כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".
ומספרת הגמרא עוד בענין זה: מעשה בתלמידי רבי עקיבא שהיו הולכים לכזיב. פגעו פגשו בהן בתלמידי רבי עקיבא ליסטים.
אמרו להן הליסטים: לאן אתם הולכים? אמרו להן תלמידי רבי עקיבא: הולכים אנו לעכו.
כיון שהגיעו תלמידי רבי עקיבא ואותם ליסטים שהלכו עמם לכזיב שקרובה היא יותר מעכו, פירשו תלמידי רבי עקיבא ופנו לכזיב.
אמרו להן הליסטים: תלמידי מי אתם?
אמרו להן: תלמידי רבי עקיבא אנחנו. אמרו להן הליסטים: אשרי רבי עקיבא ותלמידיו שלא פגע בהן אדם רע מעולם.  141  כיון שנוהגים הם בחכמה ומערימים על הליסטים, ומשום כך לא פוגעים בהם.

 141.  איך יתכן לומר זאת, והרי רבי עקיבא נהרג כאחד מעשרה הרוגי מלכות? ויישב היעב"ץ: כוונת הדברים 'ולא פגע בהם אדם מעולם', היינו כעין הליסטים הללו שמעצמם נטפלו לתלמידי רבי עקיבא. אך רבי עקיבא גרם מיתתו לעצמו. בכך שהקהיל קהילות ברבים ועסק בתורה.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |