פרשני:בבלי:עבודה זרה לג ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־19:30, 14 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לג ב

חברותא[עריכה]

מסתפקת הגמרא: איבעיא להו האם ההיתר להכניס ציר של דגים ומורייס לקנקנים הללו, הוא היתר לעשות כך  לכתחלה, או שרק אם הכניסם כבר, כשר הדבר בדיעבד?
ומביאה הגמרא ראיה לפשוט ספק זה:
תא שמע, דתני שנה רב זביד בר אושעיא: הלוקח קנקנים מן העובדי כוכבים. אם היו הקנקנים חדשים, הריהו נותן לתוכן יין. ואם היו הקנקנים ישנים, אינו נותן לתוכם יין, אלא נותן לתוכן ציר ומורייס - לכתח לה!
ונפשט בכך ספק הגמרא.
בעא מיניה רבי יהודה נשיאה מרבי אמי:
קנקנים שנקנו מן הגוים והיה בהם יין אסור. אם החזירן לכבשן האש, ונתלבנו, מהו? האם הליבון מתירן?
אמר ליה רבי אמי: כיון ששנינו, ציר של דגים, שורף את היין הבלוע בכלי. אור (אש הליבון) לא כל שכן!? ודאי שורפת היא אותו!
אתמר נמי עוד נאמר בענין זה: אמר רבי יוחנן, ואמרי לה יש אומרים כי דבר זה אמר רבי אסי אמר (בשם) רבי יוחנן: קנקנים של עובדי כוכבים שהחזירן לכבשן האש, כיון שנשרה זיפתן מהן על ידי האש, שוב אין יין בלוע בהם, והם מותרין.  404 

 404.  ביאר הריטב"א, דכיון שהגיע הליבון שמבחוץ אד שנשרה זיפתו שמבפנים, ודאי נשרף היין שבדפנות על ידי חום זה. ולדעת רב אשי, אין צורך להגיע לדרגת חום גבוהה כל כך, אלא אפילו נרפה הזפת - מועיל חום זה כדי להוציא את היין.
אמר רב אשי: לא תימא, אין צורך לומר שאין הכלי מותר אלא רק עד דנתרן, שנושרת הזפת לגמרי, אלא אפילו רפאי מירפא, נתרופפה מדיבוקה, אף על גב דלא נתר, אף שעדיין לא נשרה לגמרי - מותר הכלי.
אם הכניס קינסא, קיסמים דולקים לתוך הקנקן והיה הקנקן חם, עד שנשרה הזפת, פליגי בה נחלקו בזה רב אחא ורבינא.  405  חד אחד מהם אסר את הקנקן, לפי שאף שנשרה הזפת מבפנים, עדיין לא היה החום רב כל כך, ולא ליבן את דפנות הקנקן עד כדי שיפלוט את היין הבלוע בחרס.

 405.  הראשונים דנו האם מועילה הגעלה בחמים להכשיר כלי שהיה בו יין אסור. א. בכלי חרס לא מועילה הגעלה, לפי שאין היין יוצא בו מידי דופנו. ולכן מועיל בזה רק מילוי ועירוי לבטל טעם היין. כך כתב הרמב"ן. וראה ברשב"א תורת הבית ב"ה ש"א שהביא שנחלקו רבינו יונה והרמב"ן בענין זה. ב. כלי עץ ומתכת, מועילה בהם הגעלה. כפי שמועילה בהם הגעלה לענין שאר איסורין. ובכלי במכניסו לקיום, צריכה ההגלעה להיות מכלי ראשון. ג. כלי הגת (מקום דריכת הענבים) כשרים בעירוי מכלי ראשון, שהרי הגלעה בכלי ראשון, אינה שייכת בהם (שהרי אי אפשר להכניסם לכלי). ולפיכך עירוי מכלי ראשון, דינו כהגעלה מכלי שני, ומכשירתן.
וחד אחד מהם סובר כי על ידי כך - שרי מותר הקנקן. כי יש בחום זה כדי להוציא את היין מבליעתו בדפנות הכלי.  406 

 406.  ביאר הריטב"א את מחלוקתם: המתיר סבור שאין הבערה זו פחותה משריפת היין הנעשית על ידי הציר. ודעת האוסר, שאינה דומה לציר. לפי שלא שולט האור בדפנות הכלי. אבל, אם נתעכבו שם הקיסמים הבוערים יותר זמן, עד שאין אדם יכול להניח ידו בדפנות הכלי מבחוץ, והיד סולדת בו, לכולי עלמא מותר הכלי בכך, ולא גרע מציר.
והלכתא - כמאן דאסר.  407 

 407.  יש להבין במה חלוק קיסם, מאשר החזירן בכבשן. ופירש רש"י, דכאשר החזירן בכבשן, הוסקו הקנקנים אף מבחוץ. ועד שנשר הזפת, כבר נתלבן החרס ויצא היין מבליעתו. אבל כאשר מכניס את הקיסמים הבוערים לתוכו, הרי שהזפת מתרופפת מיד, ואין ידוע לנו האם אכן היה החום גדול, והיין הבלוע בכלי נפלט. ולכן עדיין הכלי אסור. ולפי דברי רש"י, הובא בשם ספר התרומה, שאם היה היסק גדול, עד שהוחם הכלי מבחוץ חום רב מחמת האש שבפנים, הרי שאף באופן זה הכלי מוכשר. עוד כתב רש"י, שמכאן אנו למידים שהחביות או הקנקנים שמכניסין לתוכם יין לקיום זמן רב, לא מספיק רק להכשירם מבפנים, אף ששורפן או מכניס לתוכם מים חמים, דכיון שנאסר הכלי אף אם הבעירו בקיסמין - כל שכן שאסור אם רק הרתיח הכלי מתוכו. אבל אם אפשר להבעיר את הכלי אף מבחוץ - מוכשר הוא על ידי כך. ולפיכך צריך לערן מעת לעת, או להשהותן עד שנים עשר חודש.
איבעיא להו נסתפקו: מהו האם אפשר ליתן לתוכו לתוך הקנקן שכר, ועל ידי כך להכשירו, כמו שנתינת מים מכשירה אותו, או לא?  408 

 408.  והטעם שלא להכשיר, הוא משום שיש לחשוש שאם נתיר להכשיר את הכלי על ידי שכר, עלולים לטעות ולהכשירו על ידי יין. והיין ודאי אינו מבטל את היין נסך הבלוע בדפני הכלי. כך נראה ביאור שאלת הגמרא על פי דברי הגמרא להלן בענין רבינא ורב חייא בר אבא. וכן פירשה הראב"ד. אולם הריטב"א והרא"ה ביארו ששאלת הגמרא היא, האם נתינת השכר שורפת את היין הבלוע, וכמו ציר ומורייס והכלי נכשר על ידי כך אף בלא נתינת מים, או לאו.
רב נחמן ורב יהודה - אסרי להכשיר את הכלי על ידי שיכר, לפי שאינו נכשר באופן זה, ורבא - שרי, התיר.
רבינא שרא ליה התיר לו לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שכרא, להכניס בקנקן שכר כדי להכשירו.
אזל, רמא ביה חמרא. הלך רב חייא בריה דרב יצחק, והכניס בו יין. ונתינת יין ודאי אינה מועילה, שהרי אין היין מבטל את היין הבלוע בדפנות.
ולכאורה יש כאן מקום לגזור, שלא ליתן שכר שמא יבואו להחליפו ביין, אך אפילו הכי, לא חש לה למילתא. לא חשש רבינא לכך, והתיר לתת שכר כדי להפיג טעם היין.
וסברתו שאין לחשוש, היא משום שאמר, אקראי בעלמא הוא מקרה הוא. ואין צורך לגזור מחמתו שאין להכשיר על ידי שכר כלל.
רב יצחק בר ביסנא, הוה ליה היו הנהו מאני דפקוסנא, כלים העשוים מגללי בקר. ובכלים אלו, היה יין נסך, והכשירם באופן זה:
מלינהו מיא, מלאם במים, אנחינהו בשימשא, הניחם בשמש. ועל ידי חום השמש - פקעו, נתבקעו הכלים.
אמר ליה רבי אבא, אסרתינהו עלך איסורא דלעולם, אסרת אותם עליך איסור לעולם. כלומר, איבדת אותם בחינם, שהרי אימור דאמור רבנן, אף שאמרו חכמים שהכשר הכלי הוא על ידי שממלינהו מיא, ממלאים אותם מים, אך אנוחי בשימשא להניחם בשמש, מי אמור? ולא היית צריך לעשות כך, ולהפסידם.
אמר רבי יוסנא אמר רבי אמי: כלי נתר אין לו טהרה עולמית מיין נסך הבלוע בהם, כיון שבולעים הם הרבה. ואי אפשר להוציא מהם הכל!  409  שואלת הגמרא: מאי מהו כלי נתר?

 409.  הראשונים (רמב"ן ריטב"א ורא"ה) ביארו שאין להם טהרה במילוי ועירוי. אך יש להם טהרה לאחר י"ב חודש. לפי שאינם גרועים מן הזגים והחרצנים של גוים, אשר מבואר לקמן לד א שלאחר שנים עשר חודש, כשרים.
אמר רבי יוסי בר אבין: כלי העשוי ממחפורת של צריף, מקרקע שחופרים ממנה חומר הנקרא "אלום" (והוא מעין מלח) ועושין ממנו כלים.
איש מאנשי דבי ביתו של פרזק רופילא, שהיה גוי, משנה למלך, אנס הני כובי, חטף באונס כלים אלו מיהודים בפומבדיתא.
רמא בהו חמרא, הכניס בהם יין, ולאחר מכן אהדרינהו ניהלייהו, החזירן לבעליהם.
אתו, שיילוהו, באו בעליהם של הכלים לרב יהודה, לשאול מה דינם של הכלים הללו.
אמר להם רב יהודה: כלים אלו, דינם כדין דבר שאין מכניסו את היין לתוכם לצורך קיום ממושך זמן רב הוא. ולכן, על מנת להכשירם, די אם משכשכן  410  רוחצם במים  411  , והן מותרין.  412  אמר רב עוירא: הני חצבי שחימי דארמאי, אותם כדים העשויים מאדמה שחומה של הגוים, כיון דלא בלעי בלעו יין טובא הרבה, הרי שאם רוצה להכשירם - משכשכן במים, ומותרין.  413 

 410.  התוס' לג ב ד"ה כסי, חילק בין הדחת כלי חרס להדחת כלי עץ וזכוכית. דכלי חרס יש להדיחם ג' פעמים על מנת להכשירן. ובכלי עץ וזכוכית, די בפעם אחת. אולם מסקנת התוס', שנכון להדיח ג' פעמים בכל הכלים. וכן פסק השו"ע יו"ד סימן קל"ה סעיף י"א.   411.  נחלקו הפוסקים האם ההדחה תיעשה דוקא במים, או אף ביין אפשר להדיח: דעת הרמב"ן (הובא בבית יוסף וברמ"א יו"ד סימן קל"ה) שההדחה תיעשה דוקא במים ולא ביין. וברמ"א שם סעיף י"א הביא שיש המקילין בדיעבד. אולם דעת המרדכי (הובא בש"ך שם ס"ק כ"ו) שכלי יין ששכשכו ביין כשר, מותר לכתחילה. וכתב על כך הש"ך, שנראה מדבריו שרק אם שכשכו מותר לשתות בו, ואין צריך שכשוך נוסף. אולם לכתחילה, אין לשכשכו ביין.   412.  הבית יוסף יו"ד סימן קל"ה ס"ק א הביא מדברי הרשב"א (תורת הבית הקצר ב"ה ש"ו) שהוכיח מכאן שכל כלי עץ ומתכות וזכוכית שאין מכניסן לקיום, די בשכשוך על מנת להכשירם. בין חדשים ובין ישנים. וכדברי הטור שם, וכן כתב הר"ן (יב א מדפי הרי"ף). אולם מדברי רש"י לג א משמע, שכלי עור ועץ שאין מכניסין לקיום, כל שנתיישנו בידי גוי - צריכים עירוי. ולדעת הרשב"א כאמור, משכשכן במים ומותרים.   413.  לדעת הריטב"א, כלים אלו אין מכניסין בהם לקיום. ומשום כך די בשכשוך. אולם לשיטת הרא"ש מדובר אף בכלים שמכניסין בהם לקיום, שאם לא כן, ודאי שמועיל בהם שכשוך.
אמר רב פפי: הני פתוותא, אותם כלי חרס דבי מיכסי, מקום שקרקעיתו קשה, כיון דלא בלעי טובא, אינם בולעים הרבה יין, הרי אם רוצה להכשירם - משכשכן במים, ומותרין.
כסי, כוסות של חרס שאין מכניסים בהם יין לזמן ממושך אלא רק שותים בהם, רב אסי אסר כוסות אלו, ורב אשי שרי התירם.
ומבארת הגמרא: אי שתי בהו אם שתה בהם עובד כוכבים פעם ראשון - כולי עלמא לא פליגי לא נחלקו דאסור, כלים אלו אסורים, לפי שחדשים הם ועדיין החומר רך. ומשום כך, בולעים בליעה יתירה. ואין להם תקנה עד שיתן בהם מים שלשה ימים.  414 

 414.  כך פירש רש"י. ולפירוש זה הסכימו הרמב"ן רשב"א וריטב"א ועוד ראשונים. אולם ר"ת פירש, שעל מנת להכשירו, צריך הדחה ג' פעמים. ועל ידי ההדחה כשר הכלי, בין כלים חדשים ובין ישנים. וכך הוא פירוש הגמרא: פעם ראשון ושני, כלומר בשני הדחות - אסור הכלי. לפי שאין הדחות אלו, מועילות להכשירו. אולם בפעם השלישית, מועיל וכשר הכלי (וכן פסק השו"ע יו"ד סימן קל"ה סעיף י"א). והוכיח זאת התוס' מדברי מדרש אסתר, וכך נאמר שם: אמר המן לאחשורוש (על עם ישראל) - אם זבוב נופל לכוס של אחד מהם, זורקו ושותה. ואילו אם אדוני המלך נוגע בהם, חובטו בקרקע. ולא עוד, אלא שמדיח כוסו שלש פעמים! אמנם הראשונים, דחו דעת תוס' כאמור. משום שלדבריו, אין הבנה לדברי הגמרא "כסי, רב אסי אסר ורב אשי שרי". שאם כדבריו, מדוע לא נאמר שמחלוקתם היא על ההדחה, והעיקר חסר מן הספר? כך הקשה הריטב"א. ועיין בראשונים שהוסיפו להקשות על דעת ר"ת. ולמסקנה כתב הריטב"א, שהיו נוהגים להחמיר ולהדיחו ג' פעמים כההיא אגדתא דאסתר. ויפה לנהוג כך לכתחילה. אך בדיעבד, די בהדחה אחת. וכן כתב הרא"ה. אמנם מדברי הרמב"ם פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ח עולה, שפירש כר"ת. וכפי שפסק שם שרק בהדחה שלישית מותרת הכוס. ומשמע שאף בדיעבד אינו מועיל פחות מג' פעמים. ועי"ש בראב"ד שחלק וביאר כרש"י.
כי פליגי, מחלוקתם היא, באם שתה מהם הגוי פעם שני. שאז רב אסי אוסרם, ורב אשי מתירם.
איכא דאמרי, יש המעמידין את מחלוקתם כך: אם שתה הגוי בפעם ראשון ו (או) שני, כולי עלמא לא פליגי (נחלקו) - דאסור הכוס.
כי פליגי מחלוקתם היא, אם שתה ממנו הגוי רק בפעם השלישית. לדעת רב אסי אף באופן זה הכלי אסור, ולדעת רב אשי מותר.
והלכתא - אם שתה הגוי מן הכוס פעם ראשון ושני - אסור. אך אם שתה רק בפעם שלישית - מותר.  415 

 415.  הקשו התוס' רי"ד והר"ח, וכי מנין נדע שהוא פעם שלישית.
אמר רב זביד: האי מאני דקוניא, כלי חרס המצופים ומשוחים ב"אבר" (והיו הכלים אצל גוים), דינם כך:
אם היו חיורא לבנים ו (או) אוכמא שחורים - שרי מותרים. לפי שהציפוי מגן עליהם.  416  אך אם היו ירוקא ירוקים - אסור משום דמיצריף. באים הם מאדמה של צריף הנזכרת לעיל, שבולעת היא הרבה. ומשום כך, אף הציפוי אינו מועיל להם,  417  ואסורים.  418 

 416.  דעת הרמב"ן והריטב"א, שכלים אלו מותרים בהדחה בעלמא. ואפילו שתחילת תשמישם היתה באיסור, והיתר זה, רק אם אין מכניסים בהם לקיום. אולם דעת הראב"ד, כיון שכלים אלו המצופים אבר, נזכרו בגמרא בסתמא, הרי שכל הכלים בכלל. בין אם עומדים לקיום ובין אם לאו, לפי שמחמת ציפוים אינם בולעים כלל. אלא שבכלים העומדים לקיום, יש לנגבם מפני היין המתייבש בדפנותיהם (וכן הדין בכלי זכוכית, שנידונו כמתכת לענין צונן).   417.  איסורו, הוא רק כאשר תחילת שימושו בידי גוי. אך אם קדם ישראל ונשתמש בו לפני הגוי, אינו נאסר. לפי שכאשר היה אצל הישראל - בלע כל צורכו ושוב אינו קולט (ריטב"א).   418.  נחלקו הראשונים בענין איסור זה: דעת הרמב"ן שאין לו טהרה עולמית, והוא ככלי מחפורת של צריף. דעת הריטב"א (וכן הובא ברא"ה בשם יש מפרשים) שיש להם תקנה על ידי מילוי מים ועירוים. והוכיח כן מדברי הגמרא "ואי אית בהו קרטופני - אסירי". ומשמע מכך, ששניהם באותו איסור. וכמו שלכלי חרס המצופין אבר שנתבקע (קרטופני) יש תקנה, אף לאלו יש תקנה. והיא, מילוי מים ועירוין ג' ימים.
ואי אית בהו ואם יש בהם בציפוי הכלים, קרטופני בקעים וסדקים, כולהו אסירי כולם אסורים. אף כלים לבנים או שחורים.  419 

 419.  משום שבמקום שאין את ציפוי האבר, נבלע היין דרך שם. וחוזר דינם להיות ככלי חרס - רמב"ן וריטב"א.
דרש מרימר: קוניא כלי המצופה באבר, בין אם הכלי אוכמא שחור ובין אם הכלי חיורא לבן, ובין אם הכלי ירוקא ירוק - שרי מותרים.
שואלת הגמרא: מאי שנא במה שונה הדבר מחמץ בפסח, וכדלהן:
דבעו מיניה, שאלו את מרימר, הני מאני דקוניא, כלים אלו של חרס מצופים, ושל חמץ הם, מהו, האם מותר לאשתמושי בהו בפיסחא, להשתמש בהם בפסח או אסור?
השיב להם כך: ירוקא, בכלי ירוק, לא תיבעי לך לגביהם אין כלל שאלה. כיון דמצרפי מאדמת צריף הם ובלעי ואסירי, ובולעים הרבה מאד מהחמץ שהיה בהם, ולכן אסורים.
כי תיבעי לך הספק הוא, בכלי חרס חיורי לבנים, ואוכמי שחורים - מאי, מה דינם?
כי אית בהו קרטופני, אם יש בציפויים חורים וסדקים, לא תיבעי לך אין בכך ספק, דודאי בלעי ואסירי, בלעו הכלים, ואסורים.
כי תיבעי לך השאלה היא בכלים של חרס דשיעי, שציפויים חלק, מאי, מה יהא הדין בהם, האם הציפוי החלק מונע את הבליעה, או לא?


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |