פרשני:בבלי:פסחים מב א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:25, 30 ביוני 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (Automatic page editing)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים מב א

חברותא

מתניתין:
ואלו הם הדברים שעוברין עליהם בפסח באיסור "בל יראה"  1 :

 1.  רש"י. וריב"א חולק, ודקדק, מדקתני "עוברין" ולא קתני "עוברין עליהן", משמע דקאי על האוכלין, ולא על האדם. כלומר, דברים אלו מתבערים ועוברים מן העולם.
כותח הבבלי (מאכל חלב שמעורב בו קמח), ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים.  2 

 2.  ובירושלמי איתא: וכולהו על ידי מוי (מים) ! דהיינו, שמעורבים בהם גם מים. אבל בלא מים, הרי הם מותרים. לפי שמי פירות אין מחמיצים. רי"ף. ולדעת רבינו תם, צריך לומר דהכא מיירי בשעורים שחמיצו קודם נתינתם בכותח. שהרי סבר דגם מים עם מי פירות אינם אלא חמץ נוקשה. והכא מבואר שארבעת מינים אלו הם חמץ דגן גמור על ידי תערובת. תוספות לה ב.
ובגמרא יפורש ממה עשויים כל המינים הללו.
רבי אליעזר  3  אומר: אף על תכשיטי תמרוקי הנשים עוברים ב"בל יראה".  4  וכפי שיבואר בגמרא מהם תכשיטי הנשים האמורים כאן.

 3.  ותוספות גרסו "רבי אלעזר". שהרי לקמן (מג א) איתא, דרבי אליעזר לית ליה דחמץ נוקשה בלאו. ובין אם נאמר ד"תכשיטי נשים" הם חמץ נוקשה, ובין אם נאמר שהם תערובת חמץ גמור, מכל משמע דרבי אלעזר מודה לכל דברי תנא קמא, ולא בא אלא להוסיף עליהם. מיהו, לשיטות דלכולי עלמא נוקשה מתבער מדרבנן (יעוין בהערה 13), אין הכרח לזה. שהרי לא פליגי רבי אליעזר וחכמים אלא לענין מלקות דאכילה. אבל רישא אתי שפיר אף לרבי אליעזר. מהר"ם חלאווה 4.  ומוסיף רבי אליעזר על תנא קמא. דתנא קמא לא קאמר אלא שעוברים על חמץ גמור בתערובת או על נוקשה בעין. ולרבי אליעזר, עוברים אף על נוקשה בתערובת, וכגון תכשיטי נשים. בעל המאור. אכן מתוספות לא משמע כן. ולדרכם יש לפרש, דתנא קמא סבר שתכשיטי נשים הם נוקשה בתערובת. ורבי אליעזר סבר דנוקשה בעין הם. או דסבר דלאו נוקשה נינהו. אלא הם חמץ גמור בתערובת. מהרש"א. וכתב החזון איש (סימן קכד לדף מד א) שאף למבואר בראשונים דאין עוברים על נוקשה בתערובת, מיהו, אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקים עליו. דבשיעור כזה חשיב כנוקשה בעין וכמבואר לקמן (מד א), דאינו נידון כתערובת לכולי עלמא. אבל בחידושי רבינו חיים הלוי כתב בדעת הרמב"ם לא כן. ויעוין לקמן בדף מה ב, בהערה 15. ובהשגות הראב"ד על הרי"ף כתב, דלא בא רבי אליעזר לחלוק. אלא לגלות על תכשיטי הנשים, שיש בהם חשש חמץ.
זה הכלל: כל שהוא ממין דגן - הרי זה עובר עליו בפסח ב"בל יראה". ואף שאינו אלא חמץ נוקשה, או שאינו בעין אלא בתערובת.
(כאמור, כך היא דרך רש"י בפירוש המשנה  5 .

 5.  והקשו עליו תוספות, מהיכי תיתי לאוסרם ב"בל יראה"? והלא אף באכילה לא היינו אוסרים, לולא שנתרבו מ"כל מחמצת". ולא נאמר ריבוי זה אלא באכילה, ולא בראיה. ויש מן הראשונים שתירצו, שמאחר שהתרבו לאכילה נאסרים אף בראיה. שהרי הוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ (ה ב). ודחה רבינו דוד תירוץ זה. שהרי לא הוקשה השבתה אלא לאכילת חמץ גמור שהוא בכרת. וכדכתיב "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל". וביישוב דברי רש"י בתערובת, כבר נתבאר בשם הראשונים, בהערה הבאה. וביישוב דברי רש"י מג' מיני נוקשה דמתניתין, כתבו האחרונים דבאמת חמץ גמור הם. והטעם שלולי הריבוי היו פטורים על אכילתם, אינו אלא משום שאינם ראויים כל כך לאכילה, ולא דרך הנאה היא. ואין זו סיבה להפקיעם מ"בל יראה". ויעוין במנחת ברוך שנתקשה בדבריהם, ממה נפשך. אם אינם ראויים לאכילת אדם, פטורא הוא בחפצא דחמץ. דהא כנבילה שאינה ראויה לגר הוא (כדכתב הר"ן לקמן מה ב לענין הפת שעיפשה). ואם עדיין ראוי הוא למאכל אדם, אמאי לאו דרך הנאה הוא. והלא אף אם הורע קצת טעמו, עדיין אכילה היא, כל זמן שלא נפסל לגמרי. ויש ליישב, שבדבר העומד לאכילה ודאי צדקו דבריו. אבל שאני הני ג' מינים, שמקלקלם בידיים כדי שיהיו ראויים למלאכתן. ושוב אינם עומדים לאכילה אלא למלאכה. והוא דומיא דחלב חי שהניחו על גבי מכתו, דאינו דרך הנאה, משום שאינו עומד לכך. קהלות יעקב.
אבל רבינו תם מפרש, שרק באכילה הם אסורים. ו"אלו עוברין" - מן השלחן קאמר. כי אין בחמץ נוקשה  6  ובתערובת חמץ איסור "בל יראה"  7 ).

 6.  וסבר כן בין בנוקשה ובין בתערובת. אבל בראשונים מבואר, שיש לחלק ביניהם. דבנוקשה אין לנו לחדש "בל יראה", מאחר דליכא לזה קרא. אבל תערובת שאני. וג' סברות הוזכרו בזה. א. התוספות שאנץ כתב, דאף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, מכל מקום אסור הוא כדין חצי שיעור, האסור מן התורה. ורק לענין מלקות בעינן קרא, לצרף אליו את אכילת ההיתר. ודבר זה שנוי במחלוקת הפוסקים. הבית יוסף (סימן תמב) כתב בדעת הטור, דכל חמץ שאין לוקים על אכילתו, אין עוברים עליו ב"בל יראה". ואפילו שהוא אסור מן התורה. עוד העלה הדגול מרבבה (שם סעיף ז), דכבר כתבו התוספות בשבועות (טז ב) דרק באיסורי אכילה קים לן "חצי שיעור אסור מן התורה". מיהו צידד, דאפשר שאף ב"בל יראה" קיימא לן הכי. משום שהוא בדבר מאכל. וכן הוכיח מדברי התוספות לעיל (כט ב). והשאגת אריה הוכיח, דבאיסור "בל יראה" חצי שיעור מותר מן התורה. שהרי נחלקו בית שמאי ובית הלל בפרק קמא דביצה, בשיעור חמץ לענין "בל יראה", אם הוא בכזית או בככותבת. ואם חצי שיעור אסור מן התורה, מאי נפקא מינה בשיעורו. והלא בין כך אין בו מלקות. ובסיבת הדבר כתב, דיסוד איסור חצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי. שאם ישלים עליו עוד חצי שיעור, איגלאי מילתא למפרע שגם החצי הראשון היה אכילת איסור. שהרי בהכרח יש לצרף את האכילה הקודמת של חצי שיעור לאכילה השניה של חצי שיעור, כי רק מצירוף האכילה הקודמת אל האכילה השניה יש כזית. ולכן, גם האכילה הראשונה אסורה מן התורה, למרות שאין בה שיעור. אבל ב"בל יראה" לא שייכא האי טעמא. שהרי אם יצרף אליו עוד חצי שיעור, הרי יש לו שיעור שלם עכשיו, ואין צריך לצרף למפרע את החצי הראשון שהיה ברשותו מקודם, אלא מעתה יש ברשותו שיעור שלם של כזית, ומכאן ולהבא יעבור על מה שעתה יש לו שיעור שלם. זאת ועוד. אם ישרף החצי שיעור חמץ הראשון ויהיה לו חצי שיעור חמץ נוסף, לא יצטרף החצי הראשון אל השני לעבור עליו כדין שיעור שלם. עוד יעוין בחכם צבי (סימן פו), שכתב דלא שייך חצי שיעור אלא באכילה. משום שעל ידי שאוכלו, הרי הוא מחשיבו לשיעור חשוב. אבל ב"בל יראה" לא שייך האי טעמא. ב. הר"ן כתב, דכיון שהחמץ לא בטל בתערובת (משום שהוא נותן טעם), ויש בו כזית בצירוף כל התערובת, עובר עליו. ודוקא לאכילה בעינן קרא, לפי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, כמבואר להלן. וכדי לחייבו באכילה צריך לצרף אף את אכילת ההיתר. וכן פירש הרמ"ך בדעת הרמב"ם (הובא במגיד משנה פרק ד הלכה ח). ג. הפני יהושע כתב, דלעולם איכא בכותח הבבלי כזית בכדי אכילת פרס. אלא דבפועל אין אוכלים אותו אלא בטיבול. ובאופן אכילה זה אין בו כדי אכילת פרס, כמבואר לקמן. ומכל מקום, לענין "בל יראה" שפיר מצטרף כזית זה וכן משמע מהמאירי. ומבואר בשיטות אלו, דלא תליא כלל במחלוקת רבי אליעזר וחכמים לקמן, באם איכא מלקות על אכילת תערובת. אלא אף לחכמים, אף דאינו עובר באכילה, בראיה הוא עובר. אבל הטור בסימן תמב כתב, דדוקא לרבי אליעזר שאסר אכילת תערובת בלאו, אף אסור להשהותו. אבל לחכמים דסברי "על עירובו בלא כלום", מותר אף להשהותו.   7.  והתוספות בריש מכילתין (ב א) כתבו, דאף לרבינו תם, הם מתבערים מן העולם מדרבנן, כדי שלא יבואו לאוכלם. ויעוין ברא"ש שכתב דתליא בשני הטעמים שהובאו שם, במה שדוקא בחמץ חששו לזה. שאם הוא משום דכל השנה אין בדלים ממנו, שייכא האי טעמא אף בנוקשה ובתערובת. אכל אם הוא משום שמצינו שבלא ביטול החמירה התורה בו ב"בל יראה", אין זה שייך בנוקשה ותערובת. שהרי אין בהם "בל יראה". וזהו שלא כדברי התוספות שם, שכתבו דלשני הטעמים אסור להשהותם בפסח. עוד כתב הר"ן, דאפילו למאי דקיימא לן להלכתא כחכמים (מג א), דאין עוברים על אכילת נוקשה ותערובת בלא כלום, ואין איסורם אלא מדרבנן, מכל מקום אסור להשהותן מדרבנן. וכן מוכח, מדקתני "שיאור ישרף והאוכלו פטור". ושיאור היינו נוקשה. אלמא, אף למאן דאמר דאין איסורו מן התורה, נמי יש לבערו. ויעוין במגן אברהם סימן תמב סק"א, שכתב ליישב שיטת תוספות מראיה זו, דיש להעמיד את דברי הברייתא ביום טוב. ושיאור היינו שלא נגמר חימוצו. וכיון שמדרבנן מיהא אסור באכילה, אסור לאפותו. ואם יניחו כמות שהוא יחמיץ לגמרי ויאסר מן התורה. הלכך יש לשורפו. ויעוין בדגול מרבבה שם, שכתב בדעת המגן אברהם, דסבירא ליה, דכדי שלא לעבור ב"בל יראה" הותרה דוקא שריפה ביום טוב, ולא אפיה. דלא אמרינן "מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך", אלא בהבערה והוצאה בלבד. והריטב"א כתב לחלק בזה, בין נוקשה לתערובת. ואף דבתרוייהו אין איסור אכילתם אלא מדרבנן, חמץ תערובת אינו מתבער אף מדרבנן. אבל נוקשה בעין, מדרבנן צריך ביעור.
כל מיני חמץ הללו, בין שהם חמץ נוקשה ובין שהם תערובת חמץ - הרי אלו באזהרה שלא לאוכלם.
אבל אין בהן באכילתם משום עונש כרת. כי רק על חמץ בעין נאמר עונש כרת, ולא על תערובת חמץ או חמץ נוקשה.
גמרא:
תנו רבנן: שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי:
א. מטמטם (סותם) את הלב, מאבד את חכמתו של האדם.
ב. ומסמא את העינים.
ג. ומכחיש את הגוף.
ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:
מטמטם את הלב - משום נסיובי דחלבא שיש בו.
ומסמא את העינים - משום מילחא (מלח סדומית) שבו. כי אם נוגעים בו, ואחר כך חוזרים ונוגעים בעין, הרי היא מתעוורת.
ומכחיש את הגוף - משום קומניתא דאומא (עיפוש הפת) שבו. שהקמח הנמצא בכותח מתעפש לאחר זמן. ואכילת פת מעופשת קשה לגוף.
תנו רבנן: ג' דברים מרבין את הזבל בגוף האדם, וכופפין את הקומה, מתישים את כח הגוף, ונוטלין חלק אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.
ואלו הן: פת קיבר (העשויה מקמח שאינו מנופה מהסובין), ושכר חדש, וירק חי. כגון כרישין ובצלים וחזרין. וכשאוכל מהם הרבה בקביעות, הם מזיקים לגוף.
תנו רבנן: שלשה דברים ממעטין את הזבל שבגוף, וזוקפין את הקומה, ומאירין את העינים.
ואלו הן: פת נקיה, בשר שמן, ויין ישן.


דרשני המקוצר