פרשני:בבלי:פסחים סד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים סד ב

חברותא[עריכה]

רבי אליעזר אומר י"ד  שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן את המקלות,  1  - מניח ידו על כתף חבירו, ויד חבירו על כתיפו, ותולה את הכבש בגידי ארכובותיו, על זרועו. ומפשיט.

 1.  כך פירש רש"י. והצל"ח תמה למה לא תיקנו את המקלות בערב שבת, והביא שבגמרא שבת קכג ב קכד א מוכח שרבי אליעזר אוסר לטלטל את המקלות שהם מוקצה. וכן הוכיח הרש"ש. וכן פירשו הרמב"ם והרע"ב.
קרעו והוציא את אמוריו, נתנו במגיס קערה, והקטירן על גבי המזבח.
י"ד ניסן שחל בשבת, משסיימה כת ראשונה לשחוט ולהקריב, יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית. אבל לא יכלו להוציא פסחיהם ולאכלם בירושלים, מפני שאסור לטלטל בירושלים, שלא עשו עירובי חצרות בירושלים.  2 

 2.  עיין בתוספות יום טוב ותפארת ישראל עירובין פרק י משנה ט שכתבו שאי אפשר לערב עירובי חצרות בירושלים. ומרש"י בגמרא שם נראה שהיו יכולין לערב את ירושלים. ותמה התוספות יום טוב, לדבריו למה לא ערבו בי"ד ניסן שחל בשבת.
וכת שניה יצאה וישבה בחיל, הוא הריוח המוקף סורג סביב לחומת עזרת נשים, בתחלת עליית הר הבית.
וכת השלישית משגמרו להקריב, במקומה עומדת בעזרה.  3 

 3.  בכת ראשונה שנינו "ישבה" לה בהר הבית, והוסיף התנא בכת שניה "ושניה בחיל". אבל בכת שלישית שינה בלשונו ואמר: כת שלישית במקומה "עומדת". וכתב בתוספות רבי עקיבא איגר ששלישית לא היתה רשאית לישב. שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. ועיין בירושלמי סוטה פרק ז סוף הלכה ה.
חשיכה יצאו וצלאו פסחיהן, אבל בשבת אסור לצלות, שאין צליית הפסח דוחה את השבת (רע"ב).
גמרא:
אמר רבי יצחק אין הפסח נשחט (לכתחילה. רמב"ם  4 ) אלא בג' כיתות של שלשים שלשים בני אדם בכל כת וכת.

 4.  הרמב"ם (פרק א הלכה יא) כתב שאם היו פחות מכן אין שוחטין את הפסח לכתחילה. ואם שחטו כשר, ועיין כסף משנה וצל"ח לקמן ד"ה סמכינן אניסא, מקור לדברי הרמב"ם. ועיין מאירי.
מאי טעמא? (מהו הטעם?)
"קהל" ו"עדה" ו"ישראל" שדרשו במשנה שהם שלש כתות, מספקא לן אנו מסופקים אי כוונת הכתוב שישחטוהו "קהל" עדה וישראל כולם בבת אחת, ו"קהל" - משמע עשרה, "עדה" - עשרה. ו"ישראל" - עשרה.  5  הרי שלושים אנשים ביחד.

 5.  "עד מתי לעדה הרעה הזו" - מכאן למדו שעדה הם עשרה, ולמדנו "קהל" ו"ישראל" הסמוכין ל"עדה" שגם הם עשרה. מאירי. ועיין חידושי אגדות מהרש"א.
אי (או) שכוונת הכתוב שישחטוהו "קהל" "עדה" ו"ישראל" בזה אחר זה והיינו שלש כתות, שבכל כת יש עשרה בני אדם.
וכדי לצאת מן הספק הצריכו שלש כיתות זו אחר זו. דממה נפשך:
אי בבת אחת צריך, הא איכא, הרי יש שלושים בכל כת.
ואי בזה אחר זה צריך, הא איכא, הרי יש שלש כתות.
וכיון שהטעם שצריך שלש כתות של שלשים זהו מחמת הספק בלבד - הילכך בחמשין נמי סגיא. מספיק שיהיו חמישים איש, ובזה יוצאין מכלל ספק.
וכך הם עושים: דמתחלה עיילי תלתין נכנסין שלושים איש, ועבדי עושים פסחיהם. הרי כת ראשונה של שלושים בני אדם.
אחר כך עיילי נכנסים עשרה אנשים חדשים.
ונפקי יוצאים עשרה מתוך השלושים שכבר עשו פסחיהם, נמצא שיש בעזרה שלושים איש כאחד - ואם צריך בבת אחת שלושים הרי כאן שלושים. ועוד יש כאן עשרה חדשים - ואם הצריך הכתוב שלש כתות זו אחר זו. הרי מספיק עשרה בכל כת מהן. והרי יש כאן כת של עשרה חדשים.  6 

 6.  כך פירש רש"י, ותמה עליו באור זרוע סימן רכ"ו (מובא בשטמ"ק כאן) כיון שהשלושים הראשונים גמרו לעשות פסחיהם, איך הם מצטרפים לעשרה החדשים. ופירש שבתחילה שחטו רק עשרה מתוך השלושים ויצאו מן העזרה, ונכנסו עשרה חדשים, נמצאו שלושים שלא שחטו, ואז עשרה מהם שוחטים ויוצאים, ונכנסים עשרה חדשים ואז שוחטים כולם. והרי בכל פעם יש בעזרה שלושים בני חיובא שחייבים בשחיטת הפסח. וכן פירש ר"ח ומאירי. ובדעת רש"י נדחקו שמספיק שיש שלושים איש בעזרה אף על פי שחלק כבר גמרו לשחוט פסחיהם. (עיין שטמ"ק פסחים).
עשו העשרה החדשים את פסחיהם, ואז עיילי נכנסים עשרה אנשים חדשים, ונפקי יוצאים עשרה מתוך השלושים שכבר עשו פסחיהם. והרי כאן שלושים איש כאחד. וגם יש כאן עשרה חדשים. ושוחטים את פסחיהם.
שנינו במשנה: נכנסה כת ראשונה נתמלאה העזרה נעלו דלתות העזרה.
איתמר: אביי אמר: "ננעלו דלתות העזרה" תנן. שמאליהן ננעלו, במעשה ניסים.
רבא אמר: "נועלין דלתות העזרה" תנן. שנועלים אותן בידים.
והוינן בה: מאי בינייהו? (במה נחלקו?)
ומתרצינן: איכא בינייהו למסמך אניסא (לסמוך על הנס): אביי אמר "ננעלו" תנן, כמה דעיילי שנכנסים לעזרה מעלו היו מכניסים, כל זמן שלא ננעלו דלתות העזרה מאליהן. ולא חששו שמא יכנסו כולם ולא יהיו שלש כתות זו אחר זו. וסמכינן אניסא, סומכים שיהיה נס ויסגרו דלתות העזרה לפני שיכנסו כולם.  7 

 7.  הקשה מהרש"א הרי מספקא לן אם צריך שלש כתות בזו אחר זו או בבת אחת. ולמה לא פשטו את הספק מהנס שננעלו דלתות העזרה כדי שיהיו ג' כתות זו אחר זו, ויש ליישב. ועיין צל"ח.
רבא אמר "נועלין" תנן, ולא סמכינן אניסא חוששין שמא לא יעשה הנס, ויכנסו כולם.
במסכת עדויות (פרק ה משנה ו) שנינו בענין ארבעה דברים שהעיד עקביא בן מהללאל:
הוא (עקביא בן מהללאל) היה אומר:
אין משקין (מי סוטה) לא את הגיורת ולא את (שפחה) המשוחררת.
אמרו לו (חכמים): מעשה בכרכמית (שם אשה, והיא) שפחה שהיתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון.
אמר להם דוגמא השקוה (אנשים שדומים לה היו אלו שהשקוה, ששמעיה ואבטליון בני גרים היו, ולכן השקוה).
ונידוהו (לעקביא בן מהללאל מפני שביזה כבוד חכמים  8 ).

 8.  עיין שם בתוספות יום טוב ותפארת ישראל שלא יתכן לומר שעקביא נתכוין לבזות את שמעיה ואבטליון.
אמר רבי יהודה חס ושלום לומר שעקביא בן מהללאל נתנדה.
שהרי אין בעזרה כאשר היא ננעלת על כל אדם מישראל שהיו שם בערבי פסחים, אדם שהוא גדול בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.
וברייתא זו, שנאמר בה כי "אין העזרה ננעלת" - אביי מתרץ מסביר אותה לטעמיה (לשיטתו). ורבא מתרץ מסביר לטעמיה (לשיטתו):
אביי מתרץ לטעמיה: אין בעזרה בשעה שננעלה מאליה על כל אדם בישראל אדם שהוא גדול בחכמה ויראת חטא כעקביא בן מהללאל.
רבא מתרץ לטעמיה: אין בעזרה בשעה שנועלין אותה בידיים על כל ישראל אדם שהוא גדול בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.
תנו רבנן: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה מהצפיפות חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד. והיו קוראין אותו "פסח מעוכין", על שם שנתמעך בו הזקן.
תנו רבנן: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל לדעת כמה הם.
אמר ליה לכהן גדול: תן עיניך בפסחים תספור כמה קרבנות פסח יש, ולפי זה אפשר להעריך את מנין בני ישראל.
נטל הכהן הגדול כוליא (כליה) מכל אחד. ונמצאו שם שישים ריבוא זוגי כליות, שזה כפליים כיוצאי מצרים.
וכל זה הוא חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, שהם לא הביאו פסח בי"ד ניסן.
ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם, נמצא שהיו שם עם רב. והיו קוראין אותו "פסח מעובין", מלשון עובי, על שם שהעם רב.
שנו בברייתא: נטל כהן גדול כוליא.
ומקשינן: הא בעי אקטורה, הרי צריך להקטיר את הכליה!
ומתרצינן: דהדר אחר כך מקטיר להו (מקטיר את הכליות).
ומקשינן: והכתיב הרי נאמר בענין הקטרת הקרבן (ויקרא ג) "והקטירו" בלשון יחיד. ולמדו חז"ל שיקטיר כל קרבן לעצמו, ושלא יערב חלביו של זה בזה! ואם כן איך עירב את כל הכליות והקטירן לבסוף כולם יחד?
ומתרצינן: דהדר, אחר שלקח את כל הכליות - מקטיר להו חדא חדא. מקטיר כל אחת ואחת בפני עצמה.
ומקשינן: והתניא נאמר בפסוק בענין הקטרת הקרבן (ויקרא ג): "והקטירם" בלשון רבים, ופירשו חכמים שמדבר בהקטרת כל האימורין של קרבן אחד, מכאן שיהא מקטיר כולו כאחד.
ואם כן קשה, איך אסף כהן גדול את כל הכליות ומנאם, ואחר כך היה מקטיר כל כליה לעצמה, בנפרד מהקטרת שאר האימורין?
ומתרצינן: אלא, לא מנה את הכליות עצמן. אלא רק לקח אותם לתפיסה בעלמא.
דשקיל מינייהו לקח מהמקריבים את הכליה, והיה מראה אותה לשליח, עד דיהבין ליה עד שהיה השליח נותן לו מידי אחרינא דבר אחר למנותו במקומה, כגון אבן או פול. ואסף את האבנים ומנה אותם.
שנינו במשנה: כהנים עומדים שורות שורות שורה שכולה כסף כסף, ושורה שכולה זהב זהב.
והוינן בה: מאי טעמא מה הטעם שכל השורה היתה עם בזיכי כסף ולא עירבו בזיכי כסף ובזיכי זהב באותה שורה?
אילימא אם תאמר לתרץ, שחששו דילמא שקלי דדהבא שמא יקח הכהן מחבירו בזך של זהב מלא דם ומעיילי דכספא. ויחזיר לחבירו בזך כסף ריקן. ונמצא שחבירו מקבל בזך כסף במקום זהב, והרי מעלין בקודש ואין מורידין. ולכן שורה של כסף כולה כסף ושל זהב כולה זהב.
אי אפשר לתרץ כן:
שהרי גם לפי הדין ששורה שכולה כסף כסף - הכא נמי גם יש לחשוש דילמא שקלי בר מאתן הכהן יקבל מחבירו בזך השוה מאתיים זוז, ומעיילי בר מאה, ויחזיר לחבירו בזך השוה מאה. וגם זו הורדה בקודש.
ומתרצינן: אלא אין איסור הורדה בקודש אם מקבל בזך של זהב ונותן בזך של כסף.  9  ומכל מקום לא ערבו את הבזיכים שבאותה שורה, משום דהכי שפיר טפי. כך נאה יותר.

 9.  בשפת אמת מבאר שכיון שכל בזך של דם בא מקרבן אחר כל בזך הוא מצוה לעצמה. ואין שום קשר בין בזך לבזך, ולא נחשב הורדה בקודש באופן זה.
שנינו במשנה: ולא היו לבזיכין שוליים.
תנו רבנן: כל הבזיכין שבמקדש לא היו להן שוליים חוץ מבזיכי לבונה של לחם הפנים. שהיו מניחים שני בזיכים של לבונה סמוך ללחם הפנים על השולחן.
ואם לא היו עושים לבזיכים שוליים (תחתית רחבה) יש לחשוש שמא יניחום על השלחן וישענו על הלחם. שהרי אינם יכולים לעמוד בפני עצמם, ויפרוס הלחם. והלחם יחתך, שלחם הפנים היה לו שתי דפנות לצידיו כמין תיבה פרוצה משני צידיה. ואם הבזיכים ישענו על הלחם, יש חשש שישברו דפנותיו.
שנינו במשנה: שחט ישראל וקבל הכהן.
והוינן בה: למה שנינו "שחט ישראל"? וכי האם לא סגיא (לא מועילה) שחיטה על ידי מי דלאו ישראל הוא אלא כהן?
ומשנינן: באמת גם שחיטת כהן כשירה. ולמה שנינו "שחט ישראל"?
היא גופא קמשמע לן (זה עצמו בא להשמיענו) דשחיטה בזר כשירה. ואם רצה ישראל לשחוט, שוחט.  10 

 10.  ולכן כתב רש"י במשנה "שחט ישראל - אם ירצה" ומשמע לכאורה מלשונו שאין שום מצוה לכתחילה שהבעלים ישחטו. וכן נראה לכאורה מהגמרא שתירצו הא גופא קמשמע לן דשחיטה בזר כשרה. ולא אמרו דקמשמע לן שלכתחילה הבעלים צריך לשחוט. ועיין לעיל (פסחים ז ב) מבואר בגמרא וברש"י שמצות שחיטת הקרבן מוטלת על הבעלים, ועיין ברש"ש שם שהביא שבמנחות יט מבואר דשחיטה לא צריכה להיות בבעלים. וכתב, שאפשר לומר שמצוה שהבעלים ישחטו, אבל אינו לעיכובא. עוד כתב דהעיקר נראה שאין מצוה על הבעלים לשחוט בעצמם אלא לדאוג שקרבנם ישחט על ידי עצמם או על ידי אחר. עיין שם. ועיין קידושין מא ב דשחיטת הפסח צריכה שליחות של הבעלים (וכן בשאר קדשים. רש"י. והמקנה ופנ"י שם סוברין שדוקא פסח צריך שליחות. ועיין מנחת חינוך ה ס"ק כב) ושם מ א מבואר שבכל מצוה - מצוה בו יותר מבשלוחו.
ומה ששנינו "וקבל הכהן" - הא קמשמע לן: מקבלה של הדם ואילך מצות כהונה. שכל העבודות שנעשים בקרבן לאחר שחיטה, מקבלה ואילך, מצותם על ידי כהנים דוקא.
ומנין למדו ששחיטה כשרה בזר, ומקבלה ואילך מצות כהונה?
שנאמר בענין קרבן עולה (ויקרא א) "ושחט את בן הבקר לפני ה'. והקריבו בני אהרון הכהנים את הדם". לגבי שחיטה לא הזכיר הכתוב כהן, ולגבי הקרבת הדם מוזכר כהן. ופירשו במסכת חגיגה "והקריבו" זו קבלת הדם שהיאו צורך ההולכה, לימד על הקבלה שטעונה כהן.
שנינו במשנה: נותנו לחברו.
ארבע עבודות נאמרו בדם: שחיטה, קבלה, הולכה, וזריקה.
"הולכה" היינו הולכת הדם ממקום השחיטה ועד המזבח. ונחלקו במסכת זבחים (יד ב טוא) מה דין "הולכה שלא ברגל" - וכגון שהושיט את הדם בידו והביאו למזבח, ולא הלך ברגליו כלל. יש אומרים שקיים מצות "הולכה", ויש אומרים שלא קיים.
במשנתנו מבואר שהכהנים העומדים בשורה היו מעבירים את הדם מיד ליד, ואם כן שמעת מינה הולכה שלא ברגל הויא (היא) הולכה.
שאם תאמר שהכהנים שבשורה היו זזים ברגליהם קצת ומתקרבים למזבח, אם כן לשם מה האריך התנא בסדר הולכת הדם? בעל כרחך שלא זזו ברגליהם, והתנא בא ללמדך שהולכה שלא ברגל שמה הולכה!
ודחינן: לעולם אפשר לומר שהולכה שלא ברגל אינה הולכה, והכהן שבשורה - דילמא (שמא) הוא נייד פורתא, זז מעט ברגליו ומתקרב לחבירו.
ואלא לפי זה קשה מאי קמשמע לן, לשם מה האריך התנא בסדר הולכת הדם?
הא קמשמע לן (זה בא להשמיענו) "ברב עם הדרת מלך", ולכן עמדו כהנים רבים בשורה, כדי שכולם יהיו עסוקין בעבודה.
שנינו במשנה: קבל את המלא ומחזיר את הריקן.
ומדייקינן: אבל איפכא לא אינו רשאי להפוך את הסדר ולהחזיר את הריקן לפני שנוטל את המלא מחבירו.
מסייע ליה מכאן סיוע) לרבי שמעון בן לקיש.
דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין מעבירין על המצוות! שמצוה הבאה ליד האדם אל יעבור בלי לקיימה.
ולכן במשנתנו, שהגישו לכהן בזך מלא, הוא חייב להתעסק מיד במצוה זו וליטול את הבזך. ואסור לו לעבור על מצוה זו, ולהתעסק בנתינת הבזך הריק.
שנינו במשנה: כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד.
בעבודת הקרבנות נתנו את הדם על המזבח בשלש צורות:
א. "זריקה" - שזורק את כל הדם מתוך הכלי שבידו ממרחק אל עבר המזבח.
ב. "שפיכה" - שמקריב את הכלי לכותל המזבח ושופך את כל הדם בנחת.
ג. "מתנה באצבע" - שנותן אצבעו בדם שבכלי, ואחר כך נותן את הדם באצבעו על המזבח, ולא זורק את כל הדם.
"מתנה באצבע" היתה בחטאת בלבד. ובשאר הקרבנות נתנו את כל הדם על המזבח - יש קרבנות שנתנו ב"זריקה", ויש ב"שפיכה".
מלשון משנתנו "כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד" - מבואר שנתינת הדם של קרבן פסח היתה ב"זריקה".
והוינן בה: מאן תנא? מי הוא התנא ששנה במשנתנו פסח בזריקה?
שהרי שנו בברייתא בזבחים (לז א) רבי ישמעאל אומר: "מעשר ופסח מנין (שנותנים דמם על המזבח) תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך". (ובשאר הקרבנות נאמר בפירוש זריקת דם על המזבח מלבד מעשר בהמה וקרבן פסח שלא נאמר בהם נתינת דם. ולכן דרשו פסוק זה במעשר ופסח). למדנו שדם הפסח ניתן ב"שפיכה" כלשון הפסוק "ודם זבחיך ישפך" ולא ב"זריקה"!
אמר רב חסדא: משנתנו רבי יוסי הגלילי היא.
דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר נאמר (במדבר יח יז) "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם. את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר".
וקשה, למה "דמו" לא נאמר, אלא "דמם", הרי מדובר כאן בבכור בלבד, וראוי לכתוב "את דמו (של הבכור) תזרוק"?
אלא, משמע, שמדובר כאן בעוד קרבנות חוץ מן הבכור.
וכן קשה למה "חלבו" לא נאמר אלא "חלבם", הרי ראוי היה לכתוב "ואת חלבו (של הבכור) תקטיר"?
אלא משמע שמדובר כאן בעוד קרבנות ולא רק בבכור.
למד על בכור שבו מדבר הפסוק ועל מעשר בהמה ופסח, שבהם לא הזכירה תורה בפירוש נתינת דם והקטרת החלב, שהן טעונין מתן דמים (זריקה) ואימורין (הקטרת החלב) לגבי המזבח. ולכן נאמר בפסוק "דמם" ו"חלבם" בלשון רבים.
הרי שרבי יוסי הגלילי למד נתינת דם בפסח מבכור שנאמר בו לשון "זריקה" ("את דמם תזרוק"). למדנו שהפסח בזריקה ולא בשפיכה.
והוינן בה: מנלן דטעונין יסוד?
מנין למד התנא במשנתנו שצריך לזרוק את דם הפסח דוקא כנגד היסוד? (והיינו בשלש זויות המזבח מלבד קרן מזרחית דרומית, כפי שבארנו במשנה).
אמר רבי אלעזר: אתיא למדו זאת מגזרה שוה "זריקה" "זריקה" מעולה. כתיב הכא (נאמר כאן) "את דמם תזרוק על המזבח" בלשון "זריקה". וכתיב התם נאמר בענין עולה (ויקרא א) "וזרקו בני אהרון הכהנים את דמו על המזבח סביב" בלשון "זריקה".
ולמדו מכאן - מה עולה טעונה יסוד כמבואר להלן. אף פסח (שגם בו נאמר לשון זריקה כדלעיל) נמי טעון יסוד.

דרשני המקוצר[עריכה]