פרשני:בבלי:פסחים קיז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קיז א

חברותא[edit]

אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: "הללויה", ו"כסיה" ("כי יד על כס יה" בסוף פרשת בשלח), ו"ידידיה" שקרא נתן הנביא לשלמה, מילה אחת הן ואינה נחלקת לשתים.
ש"הללויה" כולה, לשון הילול הוא. ולא "הללו את ה'". אלא שדרך הכתוב לסיים המילה באותיות "יה".
וכן "כסיה" הוא לשון כס, ולא "כס של ה'". וכן "ידידיה" כך שמו, ולא "ידיד ה'".
(הנפקא מינה: שצריך לכותבה בשורה אחת, ומותר למוחקה כולה).
רב אמר: "כסיה" ו"מרחביה" (האמור בהלל "מן המיצר קראתי יה ענני במרחביה"), מילה אחת הן, שמרחביה הוא לשון מרחב, ולא שה' ענני במרחב.
רבה אמר: מרחביה בלבד היא מילה אחת, והשאר הן שתי מילים.
איבעיא להו: "מרחב יה", לרב חסדא, מאי? האם היא מילה אחת או שתים.
תיקו!
איבעיא להו: "ידידיה", לרב, מאי? האם הוא בא להוסיף על רב חסדא שגם "כסיה" ו"מרחביה" הן מילה אחת, או לחלוק עליו שרק "כסיה ו"מרחביה", ולא "ידידיה".
תא שמע: דאמר רב: "ידידיה" נחלק לשנים. לפיכך "ידיד" הוא חול. "יה" הוא קודש.
איבעיא לה: "הללויה", לרב, מאי?
תא שמע: דאמר רב: חזינא תילי דבי חביבא ראיתי בספר תהלים של דודי, רבי חייא, דכתיב בהו "הללו" בחד גיסא, בסוף השורה, ו"יה" בחד גיסא בתחילת שורה אחרת. ומוכח מזה ששתי מילים הן.
ופליגא רבי חייא על דרבי יהושע בן לוי.
דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי "הללויה"? הללוהו בהילולים רבים דהיינו שהיא מילה אחת.
ופליגא דידיה אדידיה. שרבי יהושע בן לוי בעצמו אומר במקום אחר להיפך.
דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים.
א. בניצוח "למנצח".
ב. בנגון "למנצח בנגינות".
ג. במשכיל "משכיל לדוד".
ד. במזמור "מזמור לדוד".
ה. בשיר "מזמור שיר".
ו. באשרי.
ז. בתהלה "תהלה לדוד".
ח. בתפלה "תפילה לעני כי יעטוף".
ט. בהודאה "הודו לה' כי טוב".
י. בהללויה.
גדול מכולן "הללויה" שכולל שם ה' ושבח בבת אחת.  40 

 40.  בענין המילה "הללויה" כותב המנחת שי בתהילים סוף פרק ק"ד שבחלק מהספרים הישנים זה כתוב בתור מילה אחת ובחלק בתור שתי מילים, ובחלק יש מקף בין שתי המילים. ומביא שבירושלמי במסכת סוכה פרק לולב הגזול בהלכה י' נחלקו בזה האמוראים, יש אומרים שנחלק ולא נמחק, זאת אומרת שכותבים את זה בשתי מילים, וממילא זה שם ה' ואסור למוחקו, ויש אומרים נמחק ואינו נחלק, כלומר, שמותר למוחקו ונכתב במילה אחת ואין בו קדושת השם, ובהמשך מביא הירושלמי את הגמרא שגדול מכולם הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת ומפרשים שם המפרשים שהכוונה שזה כתוב במילה אחת ובכל זאת לא נמחק מפני שהכוונה לשם ה', אולם המנחת שי מבאר את המאמר הזה שהכוונה שזה שתי מילים.
הרי שהללויה שתי מילים הן: הללו את ה'.
אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה "אז ישיר", משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, ולא היה שיר זה לפני כן.
והלל זה שאנו אומרים בראשי חדשים וימים טובים, מי אמרו?
נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק, בכל רגל ורגל, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן (תיקן לשונו לשבח, דהיינו, והכונה שאם תבא עליהם צרה), ולכשנגאלין מאותה צרה אומרים אותו על גאולתן, כגון הלל שבחנוכה.
תניא: היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים (רש"י גורס כל תפלות ומפרש כל המזמורים הפותחים בתפלה כגון "תפלה לעני כי יעטוף") כלן, דוד אמרן.
שנאמר "כלו תפלות דוד בן ישי".
אל תיקרי "כלו", אלא "כל אלו תפלות דוד בן ישי".
הלל זה שבספר תהלים, מי אמרו?
רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. שהרי כתוב שם "בצאת ישראל ממצרים", "הים ראה וינוס", ואחר כך קבע דוד את ההלל בספרו.
וחלוקין עליו חביריו לומר: שדוד אמרו.
ונראין דבריו מדבריהם!
שהרי וכי אפשר שישראל שחטו את פסחיהן, ונטלו לולביהן מיציאת מצרים ועד דוד ולא אמרו שירה? הרי בודאי שכל דבר מצוה שכזה טעון הלל! אלא, בהכרח, מימי משה כבר ניתקן ההלל.
דבר אחר: וכי אפשר שפסלו של מיכה עומד בבכי (שם מקום) בימי דוד, וישראל אומרים את ההלל שכתוב בו "כמוהם יהיו עושיהם"?
אלא ודאי משה וישראל אמרוהו על הים תחילה, ושוב לא פסקו מלאומרו.
תנו רבנן: כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים,
רבי אליעזר אומר: כנגד עצמו אמרן שהתפלל על עצמו.
רבי יהושע אומר: שכנגד ציבור אמרן שנתנבא על גלותם והתפלל עליהם.
וחכמים אומרים: יש מהן שאמרן כנגד ציבור ויש מהן שאמרן כנגד עצמו,
האמורות בלשון יחיד, כנגד עצמו.
האמורות בלשון רבים, כנגד ציבור.
ניצוח וניגון כל מקום שנאמר "למנצח בנגינות", לעתיד לבא הוא מדבר.
כל מקום שנאמר "משכיל", על ידי תורגמן אמרו דוד, שהוא היה אומר ואדם אחר מפרש. ש"משכיל" היינו שהוא לוחש לתורגמן.
"לדוד מזמור", מלמד ששרתה עליו שכינה תחילה, ואחר כך אמר שירה.
"מזמור לדוד", מלמד שאמר תחילה שירה, ואחר כך שרתה עליו שכינה.
ללמדך, שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.
וגם מפסוק אחר מוכח כך. שנאמר "ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה"'.
אמר רב יהודה אמר רב: וכן לדבר הלכה צריך לפתוח בדבר משמח.
אמר רב נחמן: וכן לחלום טוב, אם הולך לישון מתוך שמחה, רואה חלום טוב.
ומקשינן על זה שאמר רב יהודה בשם רב שדבר הלכה צריך ללמוד מתוך שמחה של מצוה: איני!
והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתיו נוטפות מר, מרירות מחמת אימה, תכוינה!
שנאמר בשיר השירים "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר". אל תיקרי "שושנים", אלא "ששונים" דברי תורה. אל תקרי "מור עובר", אלא "מר עבר".
הרי שצריך ללמוד מתוך אימה, ולא מתוך שמחה?
לא קשיא: הא ברבה, הרב עצמו שלומד צריך ללמוד מתוך דבר שמחה.
הא בתלמידא, התלמיד צריך לישב לפני רבו באימה.
ואיבעית אימא: הא והא ברבה. ולא קשיא: הא מקמי דפתח לפני שמתחילים ללמוד צריך להיות בשמחה. והא לבתר דפתח, לאחר שפתח ועוסק בתורה צריך לישב באימה.
כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן ללמדם תורה אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן. ולבסוף כשסיים את המילתא דבדיחותא יתיב באימתא ופתח בשמעתא.
תנו רבנן: הלל זה מי אמרו?
רבי אלעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים לאחר שעברו את הים, כדכתיב "הים ראה וינוס".
הם אמרו: לא לנו ה' לא לנו", שהתפללו שלא יעבור פרעה וחילו את הים אחריהם.
משיבה רוח הקודש ואמרה להן: למעני למעני אעשה".
רבי יהודה אומר: אף יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען.
הם אמרו "לא לנו" ומשיבה וכו'.
רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סיסרא.
הם אמרו "לא לנו" ורוח הקודש משיבה ואומרת להם "למעני למעני אעשה".
רבי אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב.
הם אמרו "לא לנו", ומשיבה וכו'.
רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע.
הם אמרו "לא לנו", ומשיבה וכו'.
רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע.
הם אמרו "לא לנו" ומשיבה וכו'.
וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל, שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
אמר רב חסדא: כל "הללויה" שבתהלים שבין פרק לפרק סוף פירקא סוף הפרק שעבר הוא.
רבה בר רב הונא אמר: "הללויה" ריש פירקא, תחילת הפרק הבא הוא.
(והמחלוקת היא כשיש רק הללויה אחד בין שני הפרקים. אבל כשיש שני הללויה, לכל הדעות, אחד מהם שייך לעיל, והשני שייך לפרק הבא. רשב"ם).
אמר רב חסדא: חזינא להו לתילי ספר תהלים דבי רב חנין בר רב דכתיב בהו "הללויה" באמצע פירקא, בין פרק לפרק. אלמא, מוכח כי מספקא ליה להיכן הוא שייך.
אמר רב חנין בר רבא: הכל מודים ב"תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד" (תהלים קמה) כי הללויה דבתריה שאחריו, הוא ריש פירקא, של פרק "הללי נפשי את ה'".
וכן הכל מודים ב"רשע יראה וכעס שניו יחרק ונמס תאות רשעים תאבד" (שם קיב) כי הללויה דבתריה ריש פירקא.
וכן הכל מודים ב"שעומדים בבית ה"' (שם קלה), הללויה דבתריה הוא ריש פירקא.
קראי, "בעלי מקרא", מוסיפין אף את אלו: "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש" (שם קי), שהללויה דבתריה הוא ריש פירקא.
וכן "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם" (שם קיא), הללויה דבתריה הוא ריש פירקא.
ודנה הגמרא: נימא כתנאי בכל הללויה, האם נחלקו תנאים בדבר אם הוא ראש פרק או סוף פרק?
דתנן במתניתין: עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "אם הבנים שמחה".
ובית הלל אומרים: עד "חלמיש למעינו מים".
ותניא אידך: עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "בצאת ישראל ממצרים".
ובית הלל אומרים: עד "לא לנו ה' לא לנו".


דרשני המקוצר[edit]