פרשני:בבלי:קידושין לה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין לה א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם, גם על האיש וגם על האשה הוא אומר "ויברך אותם אלהים, פרו ורבו" (בראשית א) , וגם האשה חייבת במצות פרו ורבו, מאי איכא למימר? מדוע אין לומדים ממצות תלמוד תורה לשאר מצות עשה שלא הזמן גרמא, והרי רק במצות תלמוד תורה יש לימוד שהנשים פטורות, ואין כאן שני כתובים הבאין כאחד שאין מלמדים?
ומתרצינן: לרבי יוחנן בן ברוקא אין למדים ממצות תלמוד תורה לשאר מצוות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים פטורות, משום שגם במצות פדיון הבן יש לימוד שהנשים פטורות, דהוה תלמוד תורה ופדיון הבן שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
ומקשינן: ולרבי יוחנן בן ברוקא, הסובר כי במצוות פריה ורביה שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, נתפרש בו שהנשים חייבות, נמי קשה, כיצד לומדים ממצות מורא לשאר מצוות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים חייבות, ניהוו מצות פריה ורביה ומצות מורא, שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין  1 !

 1.  התוס' (ד"ה ולרבי יוחנן) כתבו, כי בגמרא לא הקשו לדעת רבנן שמורא ומזוזה הם שני כתובים הבאים כאחד, משום ששני הכתובים נצרכים, ואינם שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים. וברמב"ן הקשה, שנאמר כי שילוח הקן ומזוזה ומורא הם ג' כתובים הבאים כאחד, ותירץ שאינם ג' כתובים הבאים כאחד, משום שהלימוד של מורא נצרך כמבואר בגמרא לקמן, והלימוד של מזוזה גם כן נצרך כדי שלא נקיש אותו לתפילין או לתלמוד תורה. גם בשיטה לא נודע למי הקשה כקושית הרמב"ן, והוסיף לבאר: שהרי בשילוח הקן כתוב "והארכת ימים", ומזה אפשר ללמוד שנשים חייבות, כי וכי הגברים צריכים חיים והנשים לא? ותירץ, שאין הכתובים באים כאחד, כיון שהפסוק בשילוח הקן נצרך לברכה, להודיע מתן שכרן של מצוות. עוד הקשה הרמב"ן: אצל כבוד כתוב "למען יאריכון ימיך" ונשים בכלל. אם כן מורא וכבוד הם שני כתובים הבאים כאחד. ותירץ, שמורא וכבוד הם מצוה אחת, ואינם נקראים שני כתובים הבאים כאחד.
ומתרצינן: לדעת רבי יוחנן בן ברוקא מה שהתורה חזרה לפרש בשתי מצוות אלו שהנשים חייבות, אינו משום שאין מלמדים, אלא משום שיש בכל אחת מהמצוות סברא שאי אפשר ללמוד אותה מהשניה, ובשני המצוות צריכי לפרש שהנשים חייבות בהם.
משום דאי כתב רחמנא רק במצוות מורא ולא כתב במצוות פריה ורביה שהנשים חייבות, הוה אמינא (היינו אומרים): כיון שבמצוות פריה ורביה - לשון "וכבשוה" אמר רחמנא (אמר הכתוב), ואיש דרכו לכבוש את הארץ במלחמה ואין דרכה של אשה לכבוש, אם כן היינו סוברים לומר כי רק איש דדרכו לכבש - א?ין (כן) חייב במצוות פריה ורביה, אבל אשה דאין דרכה לכבש - לא חייבת, כי כל מי שלא נכלל ב"וכבשוה" לא נכלל במצות "פרו ורבו". לכן צריכה התורה לחזור ולפרש במצות פריה ורביה שהנשים חייבות בו.
ואי כתב רחמנא רק במצות פריה ורביה ולא כתב במצות מורא שהאשה חייבת. הוה אמינא (היינו אומרים) כי רק איש, דסיפק בידו לעשות ולכבד את אביו, שאין אימת אחרים עליו - א?ין (כן) חייב במצות מורא, אבל אשה, דאין סיפק בידה לעשות לאחר שנישאת, שהיא ברשות בעלה - לא חייבת במצות מורא, וכיון דאשה נשואה אין סיפק בידה לעשות, היינו סוברים לומר כי לא תתחייב כלל אפילו בעודה פנויה.
משום כך צריכא. הוצרכה התורה לפרש גם במצות פריה ורביה וגם במצות מורא, שהנשים חייבות, ולכן אין הם שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים.
ומקשינן (גם כאן כמו הקושיא שהקשו לעיל): התירוץ שתירצנו כי אין למדים מתלמוד תורה שהנשים פטורות ממצוות עשה שלא הזמן גרמא, משום שנשנה גם בפדיון הבן, והרי הם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים - הניחא (תירוץ זה טוב) רק למאן דאמר הסובר כי שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
אלא למאן דאמר הסובר כי אף שני כתובים הבאין כאחד מלמדין, מאי איכא למימר (מה אפשר לומר), מדוע אין למדים מתלמוד תורה לכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא, שהנשים פטורות?
לסיכום: קושיתו של המקשן לכל הסוגיא היא כך: במצות עשה שהזמן גרמא מצאנו בתורה שתי מצוות שהנשים חייבות בהן: מצות אכילת מצה ומצות הקהל (אביי הוציא את מצות שמחה מכלל המצות שהנשים חייבות בהן), וכיון שאין צריכותא על כך שנשנה במצות הקהל שהנשים חייבות, נעשים על ידי זה ב' כתובים הבאים כאחד. ולפטור את הנשים ממצות עשה שהזמן גרמא מצאנו שלש מצות: סוכה, תפילין ומצות ראיה, ומאחר שקיים צריכותא בשלשתם, אין הם באים כאחד, אם כן, למאן דאמר הסובר כי ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים לא קשה, מאחר שמצות אכילת מצה ומצות הקהל שהנשים חייבות בהן אין מלמדים, ולומדים מהמצות שהנשים פטורות בהן כיון שאין הם באים כאחד. והקושיא נשארת למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, שנלמד ממצות אכילת מצה וממצות הקהל לחייב את הנשים במצות עשה שהזמן גרמא.
אותה קושיא יש גם במצות עשה שלא הזמן גרמא: שמצאנו שתי מצות הנשים פטורות בהן: תלמוד תורה ופדיון הבן (ופרו ורבו לדעת רבנן), ועל מצות פדיון הבן אין צריכותא מדוע נשנה בו שהנשים פטורות, ועל ידי זה נעשים ב' כתובים הבאים כאחד. ומצאנו שלש מצות שהנשים חייבות בהם: מורא, מזוזה (ופרו ורבו לדעת רבי יוחנן בן ברוקא), ומאחר שיש צריכותא בכולם אין הם באים כאחד, אם כן למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים לא קשה, מאחר שמתלמוד תורה ופדיון הבן אין ללמוד לפטור את הנשים ממצות עשה שלא הזמן גרמא, ולומדים מהמצוות שנתחייבו בהם הנשים, לפי שאין הם באים כאחד. אבל למאן דאמר מלמדים, הקושיא נשארת, שנלמד מתלמוד תורה ופדיון הבן שהנשים פטורות.
ומתרצינן: אמר רבא: פפונאי, התלמידים הגרים בפפונא ידעי לה לטעמא דהא מילתא (יודעים את טעם הדבר) שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא וחייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא.
ומנו (ומי הוא) היודע את טעם הדבר הגר בפפונא?
רב אחא בר יעקב מפפונאה.
וטעם הדבר הוא, כי אמר קרא: (שמות יג ט) "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך", הרי הוקשה כל התורה כולה לתפילין, וכשיש היקש ובנין אב, הלימוד של ההיקש עדיף. ולכן לא לומדים את מצות עשה שהזמן גרמא בבנין אב ממצות אכילת מצה ומצות הקהל, וכן לא לומדים את מצות עשה שלא הזמן גרמא בבנין אב מתלמוד תורה ופדיון הבן, אלא לומדים מההיקש שהוקשה כל התורה לתפילין:
מה תפילין - מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא - נשים פטורות  2 .

 2.  בשו"ת שואל ומשיב (חלק ב או"ח סימן נה) כתב בשם הצל"ח שנשים פטורות מתפילת מוסף בר"ח, שבת ויו"ט, מפני שאינה תפילת רחמים והיא מצות עשה שהזמן גרמא. אבל דעת השואל ומשיב לחייבן כיון שמוסף בא בשביל קדושת היום, והרי נשים חייבות בקדושת היום מטעם "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" אם כן הוא הדין בכל מה שנתקן בשביל קדושת היום. (ועיין עוד שם חלק א סימן סא).
ומדמצות עשה שהזמן גרמא הוצרכה התורה לכתוב היקש שנשים פטורות, מכלל זה לומדים דמצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייב ות.
יש מחלוקת במסכת עירובין (צה ב) האם מצות תפילין היא מצות עשה שהזמן גרמא, או מצות עשה שלא הזמן גרמא.
ומקשינן: הניחא (הביאור שאמרנו טוב) רק למאן דאמר הסובר כי מצות תפילין היא מצות עשה שהזמן גרמא, וכיון שהוקשה כל התורה לתפילין, לומדים מתפילין לכל מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות.
אלא למאן דאמר הסובר כי מצות תפילין היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, מאי איכא למימר (מה אפשר לומר), כיצד אפשר ללמוד מההיקש - הרי מההיקש נלמד הפוך, לכל מצות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים פטורות?
ומתרצינן: מאן שמעת ליה דאמר (מי הוא שסובר) במסכת עירובין, כי תפילין היא מצות עשה שלא הזמן גרמא?
רבי מאיר!
ולדעת רבי מאיר לא נצרכים להיקש, אלא לומדים בבנין אב ממצות ראיה, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, ומה שנתקשינו לעיל, שנלמד ממצות אכילת מצה ומצות הקהל שהנשים חייבות, לא קשה לדעת רבי מאיר, כי:
וסבר לה רבי מאיר, שהם שני כתובים הבאים כאחד. ולדעת רבי מאיר כל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין  3 .

 3.  כתב התוס' (ד"ה אלא) שזהו הטעם שבמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, משום שמצות אכילת מצה ומצות הקהל הם שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים, וזה נחשב כמו מיעוט, שדווקא במצוות אלו הנשים חייבות ולא בשאר מצוות עשה שהזמן גרמא. המהרש"ל מפרש שדברי התוס' הם פירוש לפירושו של רש"י, שהרי רש"י לעיל כתב שהיקש עדיף מבנין אב, ואם כן אף על פי שלא נצרכים להיקש, מכל מקום ההיקש קיים, אם כן עדיין קשה כי אמנם רבי מאיר סובר ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, וממילא אפשר ללמוד מבנין אב ממצות ראיה שהנשים פטורות בכל מצות עשה שהזמן גרמא, ולא לומדים ממצות אכילת מצה ומצות הקהל שהם שני כתובים הבאים כאחד, וכן אפשר ללמוד שהנשים חייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא ממזוזה, מכל מקום קשה שהרי מההיקש משמע להיפך, אם כן מה הפירוש בדברי רש"י שלדעת רבי מאיר לא נצרכים להיקש? על כן מוסיף התוספות ששני כתובים הבאים כאחד נחשבים למיעוט, ומיעוט עדיף מהיקש, כיון שנחשב כאילו יש פסוק מפורש ללמד שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא וחייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא.
ומקשינן: ולרבי יהודה, דאמר בסנהדרין (סז ב): שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ואמר גם בעירובין (צו ב): כי תפילין היא מצות עשה שלא הזמן גרמא,
מאי איכא למימר? מהיכן לדעתו נלמד למצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות, והרי לא ניתן ללמוד בבנין אב ממצות ראיה שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, כיון שיש שני כתובים, מצות אכילת מצה ומצות הקהל, שהם מצות עשה שהזמן גרמא, והנשים חייבות. וגם לא ניתן לומר שהוקשה כל התורה לתפילין שהנשים פטורות, כיון שלדעתו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ובכל התורה כולה הנשים חייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא.
ומתרצינן: לדעת רבי יהודה לומדים בבנין אב ממצות ראיה, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממנו, ואין לומדים ממצות אכילת מצה ומצות הקהל שהנשים חייבות.
משום שאין סוברים כמו אביי לעיל האומר כי אין לאשה חיוב שמחה אלא על בעלה לשמחה, אלא סוברים שהאשה מצווה במצות שמחה ברגל, דהואי מצות אכילת מצה ומצות שמחה ברגל ומצות הקהל שלשה כתובים הבאים כאחד, ושלשה כתובים הבאים כאחד גם רבי יהודה מודה שאין מלמדין. שנינו במשנה: וכל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. '
והוינן בה: מנהני מילי (מנין לומדים דברים אלו)  4 ?

 4.  כתב הפני יהושע, יש לדקדק מה הקשו בגמרא מנהני מילי, והרי אין שום לימוד לפטור את הנשים, אם כן פשוט שחייבות, שהרי אין ללמוד ממצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות, כיון ששונה מצות לא תעשה שחמור, כמבואר ביבמות (דף ז) וכן מבואר בברכות (דף כ) שאמרו: שב ואל תעשה שאני, משמע שלא תעשה שיש בו מעשה חמור יותר. ומתרץ, שהגמרא מקשה מנהני מילי, משום שברוב מצות לא תעשה כתוב "בני ישראל", ואפשר לדרוש "בני" ולא בנות ישראל, כמו שהגמרא דורשת לקמן לגבי סמיכה, לכן צריך פסוק שהשוו אשה לאיש.
אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא (במדבר ה ו): "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם". השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה, ובמצות לא תעשה יש עונש מלקות. אם כן, הושוו אשה לאיש לענין מצות לא תעשה, ששניהם חייבים בין במצות לא תעשה שהזמן גרמא ובין במצות לא תעשה שלא הזמן גרמא  5 .

 5.  המקנה מקשה, שהגמרא היתה צריכה לומר שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל "אזהרות" שבתורה או לכל "לא תעשה" שבתורה, ולמה מדגיש לכל "עונשים" שבתורה? ותמצית תירוצו, שבסתם לאו ודאי שהנשים מוזהרות, והלימוד של רבי יהודה אמר רב בא לרבות לעונשין. בשו"ת תשב"ץ (חלק א סימן ג) רצה השואל לומר, כי מה שחייבות הנשים בלא תעשה, היינו רק בלא תעשה שיש בו מיתת בית דין או כרת, אבל לא תעשה שאין בו מיתת בית דין וכרת, כגון: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וכו"' וכגון: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וכו"', שהם לאו שאין בו מעשה, מי יכריחנו לומר שהנשים בכלל האנשים? והשיב לו התשב"ץ, איני יודע למה, שהרי בפרשה ההיא לא הוזכרו חייבי מיתות וכריתות, אלא כתוב "ובכל חטאת האדם" משמע כל העבירות שבתורה, שהרי הכתוב כלל בזה כל עבירות שבתורה, ובכולם יש עונש, או בידי אדם או בידי שמים, ואף על פי שבגמרא הצריכו לימוד נוסף להשוות אשה לאיש לדיני ממון ולמיתות האמורות בתורה, מכל מקום לעונשים לא הצריכו לימוד נוסף, שמלימוד זה לומדים לכל מצות לא תעשה, ואפילו לאו שאין בו מעשה, שהרי כולם נקראים "חטאת". הפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח (חלק השני אות יד) כתב, יש לעיין אם נשים מצווין על לאוין שאין בהם מעשה, שרש"י בקידושין (כאן) כתב: "ולאוין עונשין מלקות הן", משמע מזה שבלאו שאין בו מעשה פטורות, וביבמות (פד ב) כתב רש"י: "עונשים - לאו כרת, אבל עשה לא הוי עונש וכו"'. אבל הרמב"ם (עבודת כוכבים יב ג) כלל את כל מצוות לא תעשה ולא הוציא אלא את איסור בל תקיף ובל תשחית ובל יטמא כהן למתים, משמע שהנשים חייבות בכל מצות לא תעשה. החינוך (מצוה ח) כתב, שהלאו של נותר בפסח נוהגת בזכרים ובנקבות. וכתב על זה במנחת חינוך, שלכאורה מדברי רב יהודה אמר רב לא מוכח שהנשים חייבות אלא רק בלאוין שיש בהם מלקות, וכמו שפירש רש"י: "ולאוין עונשין מלקות הן", וגם מהפסוק עצמו "איש או אשה כי יעשו" משמע שהוקשו בלאוין שיש בהם מעשה, ואם כן איסור נותר שהוא לאו שאין בו מעשה וגם ניתק לעשה שאין לוקין עליהם, מנלן שנוהגת גם בנשים. ועיין בצל"ח פסחים (פד ב) שכתב, כיון שנתרבו נשים לעשיית פסח, נתרבו לכל פרי פסח, והוא הדין לגבי נותר. ובתוס' רא"ש (ד"ה השוו) נראה שלאחר שנתרבו לעונשין אף לאין בו מעשה נתרבו. אבל המנחת חינוך מסיק, בלאו שאינו שוה בכל, נשים חייבות, כי נלמד מלאו של "לא יקחו" ומתמורה, ובלאו שאין בו מעשה אם אין הזמן גרמא, גם כן חייבות מצד הסברא, שלא גרע ממצות עשה שלא הזמן גרמא, אבל לא תעשה שהזמן גרמא אין לימוד שחייבות אלא רק את הלימוד של רב יהודה אמר רב, ולא נוכל לרבות משם אלא רק לאוין שיש בהם מעשה, שכתוב "כי יעשו", אבל לאוין שאין בהם מעשה והזמן גרמא לא נוכל לרבות משם, וצריך עיון מנלן שחייבות בהם, ואפשר שאינן חייבות, ונשאר בצריך עיון על כך שלא מצא לרבותינו שחילקו כן.
אגב זה שהביאו בגמרא לימוד לענין עונשין, מביאה הגמרא לימוד מהיכן נתרבו הנשים לדיני ממון ולמיתה, שההורגן מת על ידן.
דבי רבי אליעזר תנא, אמר קרא: (שמות כא א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים (דיני ממון) שבתורה.
דבי חזקיה תנא: אמר קרא (שמות כא כט) "והמית איש או אשה", השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, שההורגם מתחייב מיתה וכן שור ההורגם חייב כופר.
וצריכא, צריך לימוד להשוות אשה לאיש גם לענין עונשין וגם לענין דיני ממון וגם לענין שההורגם מתחייב במיתה, ואי אפשר ללמוד מאחד לשני.
משום דאי אשמעינן הך קמייתא, (שאם התורה היתה משמיעה רק את הלימוד הראשון) להשוות אשה לאיש לענין עונשים, היינו סוברים לומר כי משום כפרה חס רחמנא עלה (על האשה), שתקבל עונש ותתכפר.
אבל לענין דינין (דיני ממון) - אימא (היינו אומרים) כי רק איש, דבר משא ומתן, א?ין (כן) נאמר בו דיני ממון. אבל אשה, שאינה מתעסקת במשא ומתן, לא נאמרו בה דיני הממון.
ואי אשמועינן הא (ואם התורה היתה משמיעה רק לגבי דיני ממון), היינו אומרים כי רק לגבי דיני ממון שוה דין האשה לאיש משום דחיותה היא, שאם אינה בכלל דיני ממון, אין לה חיים, שהכל גוזלים אותה, והיא גוזלת את אחרים, וכולם היו בדלים ממנה.

דרשני המקוצר[עריכה]