פרשני:בבלי:שבת עט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת עט א

חברותא[edit]

"משפרעו" - משמעו עד שיאמר לוה "פרעתי", שאז אין לשטר ערך, ו"לא פרעתי", שאז הוא בר ערך.
וכך ביאור הברייתא: מלוה המוציא בשבת שטר חוב, הרי עד שלא פרעו, היינו עד שלא טען הלוה פרעתי - חייב המלוה על הוצאתו, שהרי הוא צריך לו, כדי לגבות בו החוב. אבל משפרעו, דהיינו, כשהלוה טוען פרעתי - פטור המלוה על הוצאתו בשבת, שהרי אין לשטר זה שום ערך, מאחר שהלוה נאמן לפוסלו  1 .

 1.  כתבו תוס' בד"ה ת"ק, דמיירי שיודע המלוה בבירור שלא יוכל למצוא עדי קיום, ולכן אין לו צורך בו. אבל הקשו, אף שאינו יכול לגבות בו, מכל מקום הוא צריך לו כדי לצור עפ"י צלוחיתו, דכאן אי אפשר לומר שאסור לו להשהותו, שאיך נוציא את השטר מידו, מאחר שהוא עומד וצווח שאינו פרוע. ותירצו, דמיירי שאמר המלוה אין לי עדים ואין לי ראיה ולא אמצא עדי קיום. ובאופן זה הוי הודאת בעל דין, שאפילו אם ימצא אח"כ עדי קיום לא יוכל לגבותו. ולכן מוציאין את השטר מידו, שמא ימצא אח"כ עדי שקר שיקיימוהו, ויגבה בו שלא כדין.
ורבי יהודה אומר: אף משפרעו, שטוען הלוה פרעתי, חייב המלוה. שהרי הלוה אינו נאמן לבטל את השטר.
רבא אמר: דכולי עלמא סברי: מודה בשטר שכתבו - צריך המלוה לקיימו. והברייתא מדברת בשטר מקויים, שנפרע ממש.
והכא, ב"כותבין שובר" קמיפלגי. האם הדרך היא שהמלוה כותב שובר ללוה לראיה שהחוב נפרע, או שמחזירים את השטר חוב עצמו.
תנא קמא סבר: כותבין שובר. הילכך אם הוציא המלוה שטר פרוע פטור. לפי שאין לו בו צורך, שהרי להשהותו אסור לו, וגם להחזירו ללוה אינו צריך, שיכול לכתוב לו שובר,  2  ואינו עומד אלא לשריפה.

 2.  תוס' בד"ה כותבין, מקשין על רש"י, הרי המלוה מעדיף להחזיר את השטר ללוה, כדי שלא יצטרך לשלם לסופר שיכתוב לו שובר. ומפרשים דמיירי שכבר כתב המלוה שובר ללוה, ולכן אינו צריך המלוה להחזיר את השטר ללוה.
(ואם החזירו ללוה והוציאו הלוה, פטור אף הוא, לפי שאינו משהה את השטר מחשש שיגיע לידי המלוה).
ורבי יהודה סבר: אין כותבין שובר כדי שהלוה לא יצטרך לשמור את השובר מהעכברים. אלא המלוה מחזיר את שטר החוב. הילכך חייב עליו המלוה, שהרי צריך הוא לו, להחזירנו ללוה.
רב אשי אמר: הכא מיירי שהוציא הלוה את השטר הפרוע בשבת. וטעמא דרבי יהודה דחייב מפני שצריך לו הלוה להראותו לבעל חוב שני, אחר. דאמר ליה: חזי, שגברא דפרע חובות אנא!
שנינו במשנה: עור כדי לעשות קמיע.
בעא מיניה רבא מרב נחמן: המוציא עור - בכמה הוא חייב?
אמר ליה רב נחמן: כדתנן: עור כדי לעשות קמיע.
(ורבא ידע התשובה אלא שאל כן כהקדמה לשאלות שלאחר מכן, רש"י).
שוב שאל רבא את רב נחמן: המעבדו את העור - בכמה שיעורו לחייב משום מעבד?
אמר ליה רב נחמן: לא שנא. אף בכך שיעורו הוא בכדי לעשות קמיע.
שוב שאלו: לעבדו, עור העומד לעיבוד, ועדיין אינו מעובד - בכמה שיעור הוצאתו? שהרי עתה אינו ראוי לעשות ממנו קמיע.
אמר ליה: לא שנא. ושיעורו כדי לעשות קמיע.
אמר ליה רבא: ומנא תימרא שכך הדין?
אמר ליה רב נחמן: כדתנן: המלבן את הצמר. והמנפץ אותו, והצובע אותו, והטווה ממנו חוטים, שכל אלו אבות מלאכות הן - שיעורו להתחייב עליו בשבת, שיהא בצמר שליבנו או ניפצו או צבעו או טוואו, כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כמלא רוחב הסיט. שהוא שיעור המרחק שבין האצבע לאמה, כפול. כלומר, פי שנים מזה, הוא השיעור.
וכן האורג שני חוטין של ערב בתוך חוטי השתי - שיעורו, שיהיה כל אחד משני חוט הערב הנארגים בין חוטי השתי, ברוחב האריג, כמלא רוחב הסיט (כפול).  3  והיינו, שאעפ"י שלא ארגם לכל רוחב האריג אלא ברוחב השיעור הזה בלבד הרי הוא חייב.

 3.  מהרש"ל כתב שמתוס' בד"ה אלמא, משמע שיתכן שגרסו גם כאן "כפול". וכ"כ בהגהות הב"ח. והמהרש"א כתב דלא גרסינן באריגה "כפול", אלא כל חוט הוא ברוחב הסיט בלבד. וממילא בשני חוטין הוי כפול.
אלמא, כיון דמלבן ומנפץ וצובע לטוייה קאי - שיעורא דידהו כטווי, כמלאכת הטוייה עצמה, שהיא כמלא רוחב הסיט כפול.  4 

 4.  הגמרא היתה יכולה לומר דכיון דלאריגה קאי, שיעוריה הוא כמלאכת האריגה (עיין הערה קודמת). אלא שלא כל מלבן ומנפץ וכדומה הוא על מנת שהחוט ישמש בסוף לאריגה. תוס' ד"ה אלמא.
אם כן, הכא נמי במוציא עור כדי לעבדו, כיון דלעבדו קאי - שיעורו להוצאה הוא כעור מעובד.
שוב שאלו רבא לרב נחמן: ושלא לעבדו, עור שאינו עומד לעיבוד - בכמה שיעור הוצאתו?
אמר ליה רב נחמן: לא שנא. ואף הוא שיעורו בכדי לעשות קמיע.  5  אמר ליה רבא: וכי לא שני בין מעובד לשאינו מעובד?! איתיביה מהא דתניא:

 5.  הקשה הריטב"א, הא לפני כן אמר דדוקא משום דעומד לעבד שיעורו כמעובד, והיכי קאמר הכא דאפילו באינו עומד לעבדו שיעורו כמעובד. ותירץ, דלעיל השיב רב נחמן לרבא לפי סברת רבא, דאפילו אם נחלק בין מעובד לשאינו מעובד מ"מ כל העומד לעבד כמעובד. אבל רב נחמן גופיה סבר שלא חילקו רבנן, ואפילו אינו עומד לעבד שיעורו כמעובד, דלפעמים הוא נמלך וטורח לעבדו.
המוציא סמנין שרויין, שניתן כבר לצבוע בהן - שיעורן כדי לצבוע בהן מעט צמר לדוגמא, כדרך הצבע, שמראה את הגוון על הצמר לאנשים, ושואלם אם הם חפצים בצבע זה. ושיעור זה מקביל לכמות הסמנים שצריך לאירא, לסתום את פי הקנה שהאורג מגלגל עליו את חוט הערב, ושיעור מועט הוא.
ואילו ביחס לשיעור הוצאה של סמנין שאינן שרוין, אלא הם עדיין חמרי גלם, שמהם מייצרים צבע, תנן:
קליפי אגוזים, הקליפה הלחה העליונה שעל קליפת האגוז, וקליפי רימונין, סטיס ופואה מיני עשבים, וכל אלו עושים מהם צבע - שיעור הוצאתן הוא כדי לצבוע בהן, בצבעים שייצרו מהן, בגד קטן לפי סבכה. חתיכת בד שתופרין בראש הסבכה, שהיא הרשת שהנשים נותנות על שערות ראשן.
ושיעור זה גדול מכדי לצבוע לדוגמא, משום שהסמנין עדיין אינן ראויין לצבוע בהן. ומדוע בעור אמרת שאין הבדל בין מעובד לשאינו מעובד?
ומתרצינן: הא איתמר עלה: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: טעמא דסמנין הוא לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין בכמות שאינה מספיקה רק כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא. אלא כשהוא צריך לשרות הוא שורה לפחות כדי פי סבכה. ולכן אין חשיבות לסמנין שאינן שרויין כשיש בהן פחות משיעור זה.
אבל בעור, אדם טורח לעבד עור מועט אפילו אם יש בו רק כדי לעשות קמיע. ומאידך, גם עור מעובד אינו חשוב בפחות מכדי קמיע. הילכך שניהם שוים בשיעורם לענין הוצאת שבת.
ותו הוינן לרב נחמן, דאמר לא שני בין עור מעובד לשאינו מעובד:
והרי זרעוני גינה, דמקמי דזרעינהו תנן: זרעוני גינה שיעורן פחות מכגרוגרת, רבי יהודה בן בתירא אומר: חמשה גרעינין הוא השיעור.
ואילו בתר דזרעינהו תנן: זבל וחול הדק - כדי לזבל בו קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא חציר.
ואעפ"י שהכרוב והכרישא באים מגרעין אחד בלבד הם חשובים, הואיל והגרעין כבר צמח ונעשה ירק.
ואם כן, בעור נמי נאמר שהמעובד חשוב יותר משאינו מעובד?
ומתרצינן: הא איתמר עלה: אמר רב פפא:
הא, דמחייבין על זבל לצורך גרעין אחד משום דזריע הגרעין. שכבר נזרע ויש לו חשיבות בפני עצמו.
הא, דלא מחייבין אלא על הרבה גרעינין דלא זריע. לפי שאין אדם טורח להוציא נימא גרעין אחת לזריעה. תו הוינן לרב נחמן: והרי טיט, דמקמי דליגבליה שלפני שמגבלים אותו תניא (לעיל עח א): מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית. והוינן בה: שופכין למאי חזו? ואמר רבי ירמיה: לגבל בהן את הטיט.
ואילו בתר לאחר דגבליה, תניא: טיט שיעורו כדי לעשות בהן פי כור. ואעפ"י שלטיט זה די פחות מרביעית שופכין, הוא חשוב כיון שהוא כבר מגובל.
ולמה בעור אמרת שאין חילוק בין מעובד לשאינו מעובד?
ומתרצינן: התם נמי כדאמרן: לפי שאין אדם טורח לגבל את הטיט לעשות בו פי כור אלא הוא מגבל יותר. ולכן השופכין אינם חשובים בפחות מרביעית. אבל טיט מגובל חשוב גם בשיעור יותר קטן.
אבל בעור אין הבדל בין מעובד ואינו מעובד.
תא שמע: דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: שלשה עורות הן. שלשה שלבים בתהליך עיבוד העור:
מצה, וחיפה, ודיפתרא.  6  וכל אחד שיעורו שונה לענין הוצאת שבת.

 6.  ועור שהוא גם עפיץ לא חשיב בהדייהו משום שהוא קלף גמור ולא חשיב עור, רש"י גיטין כב, א, ד"ה לכתוב. ותוס' שם ד"ה כדי, כתבו דלא חשיב קלף משום דבהדיא תנן במתניתין שיעורו כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין.
ומבארינן: מצה - כמשמעו דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ, שלא שמו את העור לא במלח ולא בקמח (ומים) ולא עובד על ידי עפיצים (הגדלים על עץ ומשמשים לעיבוד העור). דהיינו, שלא עובד כלל, כמצה זו שלא נתחמצה ולא נתקנה כדת הלחם  7 .

 7.  כתב הריטב"א שיש מוכיחים מכאן דאסור ליתן מלח במצב של פסח דאמרינן הכא דסתם מצה לא מליח. והריטב"א חולק ע"ז דהא במנחות היה מלח כדכתיב "על כל קרבנך תקריב מלח" וקראן הכתוב מצות.
וכמה שיעורו לענין הוצאה?
תני רב שמואל בר רב יהודה: כדי לצור לעטוף בו משקולת קטנה. שדרך הסוחרים לעטוף את המשקולת העשויה מעופרת בעור כדי שלא תישחק ויפחת משקלה.
וכמה גודל המשקולת?
אמר אביי: ריבעא דריבעא רבע ליטרא דפומ בדי תא.
חיפה - דמליח ולא קמיח ולא עפיץ.
וכמה שיעורו? כדתנן במתניתין: עור כדי לעשות קמיע. והוא פחות מכדי לצור בו משקולת קטנה.
דיפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ.
וכמה שיעורו? כדי לכתוב עליו את הגט (היינו עיקרו של הגט שהוא "הרי את מותרת לכל אדם" ושמו ושמה וחתימת העדים והתאריך). ושיעור זה פחות מכולן.  8  קתני מיהת במצה, כדי לצור בו משקולת קטנה. ואמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא. הרי מוכח כי שיעור עור שאינו מעובד הוא גדול מכדי לעשות קמיע, וקשיא אדרב נחמן?

 8.  והתוס' בד"ה כדי, והראשונים, חולקים על רש"י, ד"כדי לכתוב הגט" משמע כל הגט. ועוד, אפילו עיקר הגט גדול יותר מכדי לעשות קמיע. אלא הם מפרשים דאדרבה, כיון שהדיפתרא חשוב יותר, שראוי לכתיבה, אין רגילין להשתמש בו אלא לכתיבה. הילכך שיעורו גדול יותר. (וכמו שכתב רש"י במתניתין לגבי קלף ששיעורו גדול מנייר).
ומתרצינן: התם - בבישולא. בעור לח מיד אחר ההפשט, שעדיין אינו ראוי לעיבוד, לפיכך שיעורו גדול מעור מעובד. אבל רב נחמן מיירי בעור שכבר התייבש, שאעפ"י שאינו מעובד, הואיל וראוי לעיבוד הרי הוא כמעובד, ושיעורם שוה.
תו מקשינן לרב נחמן: והתנן במסכת כלים:
הבגד - שיעורו שלשה טפחים על שלשה טפחים לטמאות טומאת מדרס. שבשיעור זה הוא ראוי למשכב ומושב. ואם ישב עליו הזב אפילו אם לא נגע בו (כגון שהיה הפסק בינו לבגד) נעשה הבגד אב הטומאה, אבל לטומאת מגע די בשלש אצבעות.
השק - ארבעה על ארבעה טפחים.
העור - חמשה על חמשה.
מפץ העשוי מקנים ארוגים - ששה על ששה.
וכל השיעורים הללו, משק ואילך, נאמרו בין לטומאת מדרס הזב בין לטומאת מגע של מת.
ותאני עלה: הבגד והשק והעור - כשיעור האמור בהם לטומאה, כך שיעור דידהו לחיוב על הוצאה בשבת.
והרי חמשה טפחים הוא יותר מכדי לעשות קמיע. ובהכרח, שהשיעור של חמשה טפחים נאמר בעור שאינו מעובד. ומתניתין ד"כדי לעשות קמיע" מיירי בעור מעובד, וקשיא לרב נחמן?
ומתרצינן: ההוא בקורטובלא. עור שהתקשה ע"י בישול במים רותחין שאינו ראוי אלא לישב עליו, ולכסות בו מטות, ולעשות ממנו שולחן. הילכך שיעורו בחמשה טפחים.


דרשני המקוצר[edit]