פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר א ו

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר א ו


סעיף ו - קיום פו"ר בנכדים

הגמרא ביבמות יבמות סב א מביאה מחלוקת בין רב הונא לרבי יוחנן, האם כשהיו לאדם בנים ומתו הוא קיים פרייה ורביה. למסקנה דעת רב הונא נשארה בתיובתא, ודעתו של רבי יוחנן התקבלה שלא קיים פו"ר. הגמרא מביאה שאם יש נכדים הוא מקיים את המצווה גם כשהילדים מתו. אביי אומר שזה נכון כשנולדו לו נכדים מהבן ומהבת, אך לא אם נולדה נכדה מהבן. רבא השיב לו שהמטרה היא 'לשבת יצרה', ולכן גם במקרה של נכדה מבן הוא קיים.

בביאור הדיון בין אביי לרבא נחלקו הראשונים: הטור סובר שאפילו אם נולד לו שני נכדים מהבן ומהבת- גם אם הם עצמם מתו, קיים את המצווה (וכן אם נולדו לו שתי נכדות באותו האופן). הרמב"ם חולק ולדעתו מקיים את המצווה רק אם נולדו לו נכד ונכדה מהבן והבת (וביאר הב"ח בשיטתו שגרס בדברי אביי אחרת).

טור, תוס', נימוק"י ושלטי גיבורים: אם מבן ובת נולדו לאדם שתי נכדים או שתי נכדות, הוא קיים פו"ר. אם שני הנכדים באים מהבן לבד או מהבת לבד - לא קיים.

רמב"ם, סמ"ג וסמ"ק: מקיים פו"ר דווקא אם יש לו נכד ונכדה מהבן והבת. ודווקא מבן ובת, ואם מאחד מהם בלבד נולדו נכד ונכדה, לא קיים - דרכי משה.

☜ כך פסקו השו"ע, הב"ח והגר"א.

֎ אם הבן חי, הבת הולידה נכדה ומתה - קיים. אך אם הולידה נכד לא קיים (ב"ש, אך הח"מ כתב שבמקרה כזה אפשר שקיים).


⦿ קיום המצווה בממזר או חרש

ריטב"א וב"י: גם בבן ממזר מקיים פו"ר, וכן בבן חרש או שוטה.

☜ כך פסק הרמ"א.

ספר חסידים: בממזר אינו מקיים פו"ר, כי ממזר אינו חי.

⤶ ב"ש: אפשר שכוונתו דווקא אם לא ידוע שהוא ממזר, כי אז הגמרא אומרת שהוא לא חי. אם ידוע שהוא ממזר, קיים פו"ר גם לפי ספר חסידים.

☜ כך פסק הבאר היטב.


⦿ הזרעה מלאכותית

◄ ח"מ, ב"ש, משנה למלך, ועוד: גם כשאשה התעברה באמבטי מזרע שלו, נחשב בנו לכל דבר ומקיים פו"ר.

◄ ט"ז, ברכי יוסף, מהר"מ שיק ועוד: גם אם נחשב בנו, לא מקיים בו מצוות פו"ר.

⤶ שבט הלוי ואגרות משה: בהזרעה מלאכותית גם הדעות המחמירות יודו שקיים את המצווה, כי הוא עושה מעשה כדי שאשתו תלד. אמנם, הציץ אליעזר הסתפק בדבר וכתב שאולי המחמירים מצריכים מעשה ביאה ממש.

סעיף ו[edit]

נולדו לו זכר ונקבה, ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה (יבמות סב,ב). בד"א, כשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת, ומתו, והניח אחד מהם זכר ונקבה, עדיין לא קיים מצוה זו (ע"פ רמב"ם). הגה: היה הבן ממזרא או חרש, שוטהב וקטן, קיים המצוה. (ב"י בשם הרשב"א).

שני זכרים: גמרא: סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא. א"ל רבא לשבת יצרה בעיא והא איכא.

רמב"ם,סמ"ג,שו"ע: דוקא כשבני הבנים הם זכר ונקבה. גרס בהו"א "אבל ברתא לברא וברא לברתא לא".

תוס',ש"ג: אף שני זכרים, ובש"ג מבואר שה"ה לשתי נקבות. הח"מ והב"ש הביאו שתי הדעות.

א. הוליד ממזר: רשב"א,רמ"א: קיים המצווה.

ספר חסידים: לא קיים שהרי הגמ' אומרת שממזרים אינם חיים ונמצא שלא יוליד והריהו כטריפה.

ב"ש: צריך להעמידו בממזר שאינו ידוע, שהרי הגמ' אומרת שממזרים ידועים כן חיים.

ב. חרש ושוטה: המקור לכך הוא המהרי"ל וטעמו שלא גרע מהוליד בגיותו ונתגייר שקיים, וביאר הב"ש סקי"ב שסובר שקיים אף אם בניו לא נתגיירו, ואף שהשו"ע בסע' הבא חולק עליו בכך, כאן לגבי חרש ושוטה פסק הרמ"א כמותו מטעמים אחרים[1].

נתעברה באמבטי: ח"מ: מסתפק אם נחשב בנו של בעל הזרע לכל דבר ואם קיים פו"ר.

ב"ש: נחשב בנו וקיים. מוכיח כן מהב"ח בשם הגהת סמ"ק הפוסק שאשה מוזהרת לא לשכב על סדין ששכב עליו איש אחר פן תתעבר ממנו והולד ינשא ללא ידיעה לאחותו מאביו, משמע שמיוחס לאביו. הברכ"י והט"ז דחו הראיה לענין פו"ר שאף אם נחשב בנו לא כיוון להכניס זרעו באשה ומנין שקיים בכך מצווה שהיא בקום עשה (עוד דחה הט"ז שמא דוקא לחומרא חוששים). המנחת חינוך הביא מכך סיוע לשיטתו שמצוות פו"ר מתקיימת בלידה ואילו מעשה הבעילה הוא רק הכשר מצווה, שהרי באמבטי לא עשה שום מעשה[2].

מהר"ם שיק: אף אם נחשב בנו לא נחשב שקיים פו"ר הואיל ונעשה מאליו. וכן באהלה של תורה כתב שנחשבים בניו אך לא קיים, והוסיף שמ"מ נפטר בכך מחיוב פו"ר. ועיין מנחת אשר שכתב לגבי גוי שהוליד ונתגייר שאין כוונת הגמ' שקיים המצווה אלא שנפטר מהחיוב.

ברכ"י: לא נחשב בנו וכ"ש שלא קיים.

הפריה מלאכותית[3]:

האם נחשב בנו של בעל הזרע והאם קיים פו"ר?

מהרש"ם,דברי מלכיאל,הר צבי: נחשב בנו וקיים פו"ר. גם לדעות שבנתעברה באמבטי לא קיים, יש אומרים שכאן עדיף משום שעשה מעשה מיוחד להפרות את אשתו.

ברכ"י: נראה שלדעתו לא נחשב בנו ולא קיים. לדעת המהר"ם שיק הסובר באמבטי שהוא בנו אלא שלא קיים כי נעשה מאליו, יתכן שבהפריה מלאכותית יודה שלא נחשב שנעשה מאליו, אך לברכ"י שבאמבטי כלל לא נחשב בנו בפשטות אין לחלק.

האם הבן ממזר והאם נאסרת לבעלה?

אג"מ[4],שרידי אש[5]: הוכיחו מהגהת סמ"ק[6] שרק כשיש ביאת איסור הבן ממזר, משא"כ באמבטי ובהפריה מלאכותית. בהגהת סמ"ק כתב שיש ממזרות רק כשיש ביאת איסור. נראה שכן סוברים רובם המוחלט של הפוסקים.

ישכיל עבדי[7]: נחשב ממזר.

צי"א: הסתפק אם נחשב ממזר וכן אם נאסרה לבעלה, ובעל שבא לשאול יש לייעץ לאשתו להתגרש. העלה סברא לחלק מהגהת סמ"ק שכאן יש פעולה מכוונת ומחושבת להזרעת זרע זה מאיש אחר במעי א"א מכל הצדדים הנוגעים הן מנותן הזרע הן מהרופא שיכניס את הזרע והן מצד האשה בהכנה לקבלת הזרע. עוד הביא שהמהר"ש מלונדון חלוק על הגהת סמ"ק וכן הש"ג בשבועות ריש פ"ב.

האם מותר – מזרע של זר?

ישכיל עבדי,צי"א,אג"מ,יבי"א – למעשה כתבו לאסור, ואף האג"מ שלהלכה התיר מגוי למעשה לא רצה להתיר[8].

החששות: א. זרע יהודי אנונימי: 1. יבמות מב,א: חשש לתקלות באיסורי ערווה כגון שמא ישא אחותו מאביו. 2. צי"א מיבמות מב,א: חז"ל אסרו להביא לידי לידת בנים שלא ידוע מי אביהם הן בגלל שמן החובה שזרע ישראל ידעו ייחוסם לפי שאחרת אין השכינה שורה. 3. צי"א: איסורי גזל ע"י ירושה שלא כדין. 4. לנשואה לפי חלק מהדעות אף נחשב ממזר וכן נאסרת לבעלה. האג"מ חשש רק לחשש הראשון.

ב. יהודי ידוע: 1. אג"מ: אסור משום הוצאת זרע לבטלה. 2. לנשואה לחלק מהדעות נחשב ממזר. 3. אם אותו יהודי תורם זרע נוסף או נושא אשה שייכת גם הגזירה שלא ישא נשים בשתי מדינות שמא ינשאו ילדיהם (יבמות לז,ב; שו"ע ג,יא).

ג. גוי: 1. צי"א: חשש שתתייבם האם ותותר בטעות לשוק בגללו (ע"פ החשש ביבמות מב,א, עיי"ש). 2. בגוי אנונימי: צי"א מיבמות מב,א: אסור להביא ילדים ללא ייחוס. 3. צי"א: איסורי גזל ע"י ירושה שלא כדין.

וביחס לכל המקרים מוסיף הצי"א שמגונה להכניס בתוך רחם אישה זרע של איש זר, והאריך בענין הכיעור וחוסר הקדושה והטהרה שבדבר[9]. והאג"מ חלק גם על כך[10]. (חלק מהפוסקים לא דנו בכל המקרים אולם העתקתי טעמיהם השייכים מתוך שאר הדינים.)

האם מותר – מזרע בעלה?

מהרש"ם,הר צבי,אג"מ,מנחת יצחק,יבי"א,גרשז"א[11]: מותר. הפוסקים התירו רק בשעת דחק גדול כשכל המאמצים הרפואיים האחרים כשלו.

דברי מלכיאל,משפטי עוזיאל,ישכיל עבדי: אסור. בין טעמיהם: ברגע ההוצאה נחשב השחתה אף אם אח"כ יפרו בכך את אשתו, שמא יתקלקל ולא יפרו בכך האשה ונמצא לבטלה, חלק מהזרע יוצא לבטלה. עוד חששו שהרופא יחליף בזרע אחר ויצא מכשול.

בימי נידתה: מהרש"ם: מותר. מוכח מהגהת הסמ"ק.

דברי מלכיאל,חזו"א: אין לעשות כן, כי אף אם אין בכך איסור ממזר מ"מ נחשבים בני נידה. ואף בהגהת הסמ"ק יש לבאר שהתיר לשכב על סדיני בעלה רק מכיוון שחשש רחוק שתתעבר מכך ואף אם תתעבר אין בכך איסור, אך לכתחילה ודאי שאין לעשות כך.

הר צבי,אג"מ,יבי"א,גרשז"א,מנחת יצחק: בימי ליבונה מותר. אין איסור משום שאין כאן ביאה ואינם בני נידה משום שהיא כבר לא נידה. האג"מ כתב שלא תטבול שמא תבוא גם לשמש ואילו הצי"א כתב שעדיף שתטבול.

האם צריך בעלה לפרוש במשך ימי העיבור וההנקה?

ברכ"י: מסתפק לענין מעוברת באמבטי אם אסור לה להינשא במשך ימי עיבורה והנקתה או שלא גזרו בדבר שאינו שכיח.

ישועות יעקב: אסורה. אמנם בדבר לא שכיח חז"ל לא גוזרים אך זה דוקא כשהאיסור לא שכיח אמנם כשגזרו איסור כללי ויש מקרה מסויים שאינו שכיח אדרבה אומרים שלא פלוג ולא באו והתירו את המקרה שאינו שכיח[12].

צי"א: בהפריה מלאכותית אסור כי שכיח שיוולד מכך ולכן נראה שאף הברכ"י יודה. לדעתו אין חילוק בין פנויה שנתעברה לבין נשואה, ולכן בנשואה צריך בעלה לפרוש בתקופה זו.

אג"מ,גרשז"א: כיוון שהיא כבר נשואה ובפרט שבעלה מסכים לא חלה גזירת כ"ד חודש.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[edit]

  1. לגבי קטן נראה שזו ט"ס, שהרי כל בן הריהו קטן בעת שנולד, ואכן במהרי"ל לא מופיע, וכן הגיה ביד אפרים ובראש פינה בשם רבו.
  2. היה מקום לבאר בב"ש שהוכיח רק שנחשב בנו ואילו לגבי פו"ר לא פשט ספיקו, ולפי"ז גם אין מכאן ראיה למנחת חינוך, אולם כנראה היה לב"ש לציין זאת בפירוש, ולכן האחרונים הבינו שפשט את שני הספקות.
  3. הרבה מהמקורות המובאים כאן מובאים בצי"א ח"ט,נא קונט' רפואה במשפחה פרק ד; בספר יד יהודה לרב יהודה פריס, סימן ד סע' יג; באנציקלופדיה הלכתית רפואית לרב פרופ' שטינברג.
  4. אה"ע א,י ובמקומות נוספים.
  5. ח"א סי' עט
  6. הו"ד בב"ח יו"ד קצה, וז"ל: "אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה, ונזהרות מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר, ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה מש"ז של בעלה ויהא הולד בן הנדה, והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה, אלא דמש"ז של איש אחר קפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות".
  7. ח"ה אה"ע סי' י פרק ו ואילך.
  8. ובספר צבי חמד להרב צבי הירש פרידמאן (ברוקלין תשכ"ה) נדפס שם מכתב שכתב האג"מ:"דבר זריקת הזרע שכתבו בשמי שהתרתי מצאתי לנכון להודיע שאני לא התרתי אלא בשעת הדחק גדול שהאשה מצטערת טובא כמבואר בספרי אגרות משה אה"ע סימן ע"א, שלכן פשוט לכל שאין לדון בענין זה כי אם רב מובהק גדול בתורה ומפורסם בהוראה שידון בזה מכל הצדדים, ומחמת זה בשאלה החד פעמית שבא לידי אסרתי, וחלילה לשום רב להורות היתר בנידון זה מתוך ספרי, ויעיין מה שכתבתי בהקדמתי לאגרות משה על או"ח. אכן מכיון שיש לחוש עדיין שיקילו בזה להורות אלה שאינם ראוים לדון בענין חמור ופן יצא מכשול להתיר גם במקום האסור צריך לגדור גדר שלא יתירו זה בשום אופן אף רב היותר מובהק". והו"ד בצי"א.
  9. וז"ל: "כל עצם ענין זה להכניס לתוך רחמה של אשת איש שכבת זרע של איש אחר תועבה גדולה היא באהלי יעקב ואין לך חילול משפחתי גדול מזה במשכנות ישראל, זה הורס כל המושגים הנעלים של טוהר וקדושת חיי משפחה ישראליים שעמנו מצטיין בהם מאז היותו לגוי, ומנתק שרשראות היחוס מבנים לאבותם, ובמקום ההתפארות של תפארת בנים אבותם יבוא חלילה אפר תחת פאר לראות למראה עינים דור כזה שיהיה בבחינה של אומרים לעץ אבי אתה. ומילידת בני ערבוביא כאלה סופם של דברים שבהרבה בתים בישראל, יבואו רח"ל מסריחה זאת של עריסותיהם בש"ז שאינו שלהם גם לידי כך שיחליפו נשותיהם זה עם זה דפירצה קוראת לגנב... ומה נאמר כבר מבחינה זאת כשהמדובר בלקחת ש"ז של עכו"ם, הרי כל הדיבורים מיותרים לתאר הכיעור והזוהמא שבדבר וכן החורבן הנורא והכליה הרוחנית המבהילה שיביאו יצורים כאלה בקרב בית ישראל בכלל ובתוך הבתים הפרטיים שיעשו זאת בפרט. ומה נורא הרעיון להעלות על הדעת שיתכן להתיר התבוללות עם גויי הארצות דרך חדירת ש"ז שלהם אל רחם ישראלית".
  10. באה"ע ח"ב,יא כתב כנגד טענה מעין זו: "אין בדברים שכתבתי ושהוריתי שום דבר שיגרום ח"ו איזה חלול בטהרת וקדושת ישראל אלא תורת אמת מדברי רבותינו הראשונים, והערעור של כתר"ה על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות חיצוניות שמבלי משים משפיעים אף על גדולים בחכמה להבין מצות השי"ת בתוה"ק לפי אותן הדעות הנכזבות אשר מזה מתהפכים ח"ו האסור למותר והמותר לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא, שיש בזה קפידא גדולה אף בדברים שהוא להחמיר כידוע מהדברים שהצדוקים מחמירים שעשו כמה תקנות להוציא מלבן. ואני ב"ה שאיני לא מהם ולא מהמונם וכל השקפתי הוא רק מידיעת התורה בלי שום תערובות מידיעות חיצוניות, שמשפטיה אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל. ואין הטעמים מהשקפות חיצוניות וסברות בדויות מהלב כלום אף אם להחמיר ולדמיון שהוא ליותר טהרה וקדושה".
  11. נועם א, תשי"ח עמ' קמה-קסו.
  12. מרש"י יבמות עו,א ד"ה בפסולין לא משמע כך, שכותב שחכמים גזרו על חתנות עם נתינים אולם לפצוע דכא לא אסרו משום שלא שכיח, וכעין זה מצאנו במקומות נוספים.