פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר יז כד

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר יז כד

סעיף כד[עריכה]

מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימיםא, והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליוב (משנה יבמות קכ,א). ואם ניטל אחד מאלו, אע"פ שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו, אינם כלום דחיישינן לשאלהג (רי"ף,רמב"ם,רא"ש מיבמות קכ,א, דלא כנ"י). ואפילו היו להם סימנים בגופו (משנה שם), ואפילו שומא, אין מעידין עליו (כת"ק בברייתא שם). אבל היו להם בגופו סימנים מובהקים ביותר, מעידים עליוד (יבמות קטו,ב). הגה: כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו. אבל קטן או ארוך או חיור וסומק, לא הוי סימן מובהק (תשו' הרא"ש כלל נ"א). ואפי' ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלוםה, ואפי' להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינם כלום (פסקי מהרא"י סימן קס"א ורכ"ד). גבשושית גדולה על חוטמו, או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה, הוי סימן מובהק. אבל מעט עקומה, לא (שם סימן רל"ד) וה"ה לרושם שבגופו או באחד מאיבריו. אבל שינים גדולים, אע"פ שגדולים הרבה, לא הוי סימן מובהק (סימן קס"א בפסקי מהרא"י). וכל סימן המהני בישראל המעיד, ה"ה בעובד כוכבים המסיח לפי תומו. (בתשובת מוהר"ם בהל' נשים ומוהר"ם פאדווה סימן י"ט ול"ו).

א. עיניים ופה: רמ"ה,ב"י,ח"מ – מעידים גם בלעדיהם.

ב. טביעות עין: ב"ש – מקשה שבסי' קלב לגבי שליח שאיבד גט נאמר שלרמב"ם לא מועיל כלל ואף לתוס' והרא"ש מועיל רק כשיש לו גם מיגו, והשו"ע שם סתם כרא"ש וי"א כרמב"ם. ומתרץ שהרמב"ם החמיר דוקא שם משום שאפשר לכתוב גט אחר, ולכן כאן לא הובא כלל, והטעם שדוקא שם צריך מיגו כי יש לחשוש שהשליח משקר כדי שלא יתרעם משלחו. ומחדש שלפי"ז אם יש איש אחר שמזהה הגט בטביעות עין יועיל לרא"ש.

ג. חשש לשאלה: יבמות קכ,א: משנה: אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. גמרא: ורמינהי: מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת, או שנמצא בין כליו, אפילו לזמן מרובה - כשר!... אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דאורייתא... ואיכא דאמרי, אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דרבנן... ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני: אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו! גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה. ואי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן? לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא. מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת היכי מהדרינן? טבעת חייש לזיופי, כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי. ואיבעית אימא: כליו בחיורי וסומקי.

ב"י ברי"ף וברמב"ם,רא"ש[1],שו"ע: חוששים לשאלה.

ר"ן,נ"י: לא חוששים. הגמ' אמרה שחוששים לשאלה רק כדי לתרץ את מ"ד סימנים דאורייתא אך קי"ל סימנים דרבנן.

ר' הילמן מפראג: מיישב שיטת הרי"ף וסייעתו שחוששים לחומרא לשני תירוצי הגמ'. לכן לא מחזירים בסימני גוף בינוניים (כתירוץ שסימנים דרבנן) ומאידך לא מחזירים בסימני כלים כלל, אך אם יש סימנים בינוניים בגוף ומובהקים בכלים מתירים ממ"נ.

ב"ש: מיישב שלתי' שסימנים דרבנן פשוט שחוששים לשאלה כי התורה מצריכה ודאות גמורה, וא"כ גם כשיש סימנים בינוניים בגוף ומובהקים בכלים לא מתירים. לתירוץ שסימנים דאורייתא סברה הגמ' שגם אין לחשוש לשאלה ולכן הקשתה מאוכף ותירצה שגם למ"ד זה יש לחשוש לשאלה.

פת"ש: מביא דעות רבות לכאן ולכאן[2], ולדעת המה"צ והנו"ב אין להקל כנגד השו"ע אך בצירוף אומדנות נוספות אפשר להקל, וכן כשאסורה רק מדרבנן כגון שטבע במים שאל"ס כתב המה"צ להקל, והנו"ב הוסיף להקל אפי' בספק דאורייתא כשבטלה חזקת א"א, כגון שראוהו נעלם תחת המים אך לא שהה כדי שתצא נפשו, שאף שאם נישאת תצא מ"מ הריהו ספק חי ספק מת ואיתרע חזקת א"א, ולכן יש ללכת אחר חזקה מה שתחת יד אדם שלו וחזקת מרא קמא ולא לחשוש לשאלה, אבידה וגניבה.

בארנק וטבעת וכד': שו"ת ב"י,שו"ע: אפילו בכך חוששים לשאלה. הב"ש מבארם שחילוק הגמ' בין ארנקי לשאר כלים הוא דוקא למ"ד סימנים דאורייתא אך למ"ד דרבנן צריך ודאות גמורה ואפילו להשאלת ארנקי חוששים, אך מקשה שהגמ' משווה בין גט למות הבעל ולגבי גט פסק השו"ע בסי' קלב שבארנקי לא חוששים, ואפשר לחלק שבגט לא חוששים משום שבעל הארנק בפנינו ולא אומר שהשאיל, אך מ"מ קשה מהסוגיא שהשוותה ביניהם.

ב"ש,ב"ח,נו"ב,מה"צ: לא חוששים. מה"צ – וכן דעת הרשב"א כמובא בשיטמ"ק לב"מ, ואילו ראהו הב"י יתכן שלא היה מחמיר.

ח"מ: מסופק. מתרוה"ד משמע קצת שבכך אין חוששים.

כשהארנק והטבעת סמוכים למת:

ב"ש (סוף סקק"ט): לא מועיל, אלא צריך שהארנק והטבעת ימצאו בידו או בבגדיו.

מ"ב,צ"צ (פת"ש סוף סקצ"ה): אף סמוך מועיל. וכן רעק"א תמה מדוע פשוט לב"ש להחמיר, ובנו"ב בתשו' בנו כתב שלכל הפחות יש לצרף זאת להקל. והביא הפת"ש בשם תשו' כ"י שדן בב"ש וכתב שלמקלים גדר סמוך תלוי במחלוקת רש"י ותוס' בע"ז דף נ – אמה או ד' אמות.

יצא לדרך בלי בגדים נוספים: מהרי"ט: אין לחשוש כי ודאי לא ילך ערום וישאיל בגדיו.

כנה"ג: יש לחשוש שנזדמנו לו בגדים אחרים והשאיל את שלו. הפת"ש הביא דעות נוספות לכאן ולכאן[3].

ד. סימנים: רי"ף,רא"ש,שו"ע: להלכה סימנים בינוניים דרבנן ולכן מתירים רק בסימנים מובהקים.

רמ"ה,רי"ו,ב"ש: אך גם בבינוניים אם נישאת לא תצא.

מ"ב,ב"ש – הכלל הוא שאם נמצא רק אחד מאלף נחשב מובהק[4].

שומא: שו"ע: הלכה כחכמים שלא הוי סימן.

רד"ך: אך אם פירט המקום באיבר פלוני במקום פלוני הוי סימן מובהק.

רשד"ם,מ"ב: אפילו פירט לא הוי סימן מובהק.

ב"ש: הביא שתי הדעות.

צלקת ורושם: רמ"א,לבוש: הוי סימן מובהק.

מ"ב: לא הוי.

ט"ז,ב"ש: לא נחלקו, אלא בסתם לא הוי אך כשמפרט מקום מדוייק הוי. ב"ש – ועדיף משומא כי אינם עשויים להשתנות וגם אינם מצויים בבן גילו.

מנין: עיין סיכום על סעיף יז.

גוי מל"ת ע"פ טביעות עין: או"ז: לא מועיל. לטביעות עין נדרש עיון ומל"ת אינו נותן ליבו לדקדק ולעיין.

מהרמ"פ,מהר"ם מלובלין,רש"ך,מהריב"ל: מועיל, וכן פשטה הוראה בישראל.

ה. צירוף סימנים: תרוה"ד,רמ"א: אין לצרף אפילו מאה סימנים שאינם מובהקים.

רא"ם,מ"ב,ב"ש,ט"ז: דוקא סימנים גרועים אך סימנים אמצעיים מצטרפים, ונחשבים כמובהק.

שו"ת ב"ח,ח"מ: גם אמצעיים לא מצטרפים. בשו"ת הב"ח הביא שמהר"א בנו של המ"ב השיג שמתרוה"ד משמע שעוסק אף באמצעיים.

בית מאיר,מה"צ: הואיל וכבר השריש המ"ב הכלל שלא ימצא אחד מאלף הדבר מסור לחכמי הדור שידונו בכל מקרה אם שני הסימנים יחד מצויים באחד מאלף. וכעי"ז כתב הר"ר דניאל שאין להכריע אם סימן מובהק או גרוע מתוך העיון והשכל או מתוך הספר אלא צריך לבדוק ולחקור באנשים אם שכיח.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ב"מ פ"א,נ. הבני ציון האריך לדון מניין לב"י שכך סוברים גם הרי"ף והרמב"ם.
  2. הסוברים שחוששים: מהר"ם, שו"ת רא"ש, רשב"א, רי"ו, טור, מהרא"י, מהרי"ו, שו"ע, ב"ח. הסוברים שלא חוששים: תוס', מרדכי, ריטב"א, ר"ן, נ"י, מהר"ל מפראג, סמ"ע, ש"ך, הגר"א, משכנות יעקב.
  3. הסוברים שיש לחשוש: ב"ח, מהר"ם לובלין, רא"ם, בית מאיר. הסוברים שאין לחשוש: גאוני בתראי, מהר"י ומהר"ם בנבנשתי, מהר"פ הכהן, נו"ב, חת"ס. ורעק"א נטה למהרי"ט בצירוף צדדים אחרים.
  4. המ"ב עצמו נקט "אלף או אלפים" אולם הב"ש ובעקבותיו שאר הפוסקים העתיקו רק "אלף".