פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר סו ו

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר סו ו סעיף ו - סכום הכתובה

המשנה בכתובות (נא, א) כותבת שסכום הכתובה הבסיסי הוא מאתיים דינרים לבתולה, ומאה לאלמנה.

טור ושו"ע: עיקר הכתובה בבתולה מאתיים ובאלמנה מנה.


⦿ כסף צורי או כסף מדינה?

הגמרא בקידושין (יא, א) קובעת שבדיני תורה כשמוזכר כסף הכוונה היא לכסף צורי, ובדברי חכמים הכוונה לכסף מדינה. היחס בניהם הוא שכל מטבע מדינה שווה שמינית של אותו המטבע בכסף צורי.

הראשונים נחלקו האם בכתובה מאה ומאתיים הכוונה לכסף צורי או לכסף מדינה, והמחלוקת מתחילה מהשאלה האם כתובה היא מדאורייתא או מדרבנן: הגמרא בכתובות (י, א) מביאה שכתובה היא תקנת חכמים, אך ר"ת שם סובר שהלכה כרשב"ג, שבמשנה (בדף קי, ב) סובר שכתובה היא מדאורייתא. ר"ח והגאונים חולקים וסוברים כפשט דברי הגמרא שכתובה היא תקנת חכמים, והרא"ש כתב על דברי ר"ח שאמנם כתובה מדרבנן, אבל חכמים תיקנו בכתובה כסף צורי, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה . הח"מ מביא שדעת הרמב"ן הפוכה, והוא סובר שכתובה היא מדאורייתא אך התורה לא נתנה קיצבה, ומכיוון שאין סכום קצוב הכסף הוא כסף מדינה.


ר"ח, גאונים, ר"ן, רמב"ן ורמב"ם: משערים בכסף מדינה, והסכום בכתובת בתולה הוא שש ורבע סלעים (כל סלע שווה ארבעה דינרים. 2400 שעורות, 37.5 דרהם, 120 גרם). כתובה היא מדברי חכמים. ☜ כך פסק השו"ע.

ר"ת, מרדכי ורא"ש: משערים כתובה בכסף צורי והסכום בכתובת בתולה הוא חמישים סלעים (19,200 שעורות כסף, 300 דרהם, 960 גרם ).

בנוגע לכתובת אלמנה מוסכם שהיא מדרבנן, אך עדיין הראשונים נחלקו. לרא"ש גובה בכסף מדינה, ולמרדכי ור"ת למרות שהיא מדרבנן גובה בכסף צורי (גם רשב"ג הסובר שכתובה היא מדאורייתא, מודה שכתובת אלמנה היא מדרבנן).

☜ הרמ"א, הח"מ והב"ש פסקו כמו הרא"ש, גם באלמנה.


⦿ כיצד צריך לכתוב

ב"ח בדעת ר"ת: חייב לכתוב "כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא", ואם לא כתב גובה שש ורבע סלעים.

טור בדעת הרא"ש: כותבים "דחזו ליכי מדאורייתא", כדי לומר שנותן לפי הסכום של כסף צורי [חמישים סלעים], אך גם אם לא כתב כך גובה חמישים סלעים.

☜ כך פסק רמ"א.

דרכי משה: גם המרדכי סובר כך, והוא סובר שאם כתב "דחזו ליכי מדרבנן" הכתובה פסולה, כי היא מזוייפת מתוכו.

ר"ן: להלכה כתובת אשה מדרבנן, ולכן אין לכתוב "דחזו ליכי מדאורייתא".

ב"י: אם כתב "כסף צרוף דחזי ליכי מדאורייתא", צריך לתת לפי כסף צורי (300 דרהם בבתולה). אם לא הזכיר "כסף צרוף" הוא ספק, ומספק גובה מכסף מדינה (37.5 דרהם).

ילקוט יוסף: לספרדים צריך לכתוב "כסף זוזי מאתן דחזו ליכי" ואין לכתוב 'מדאורייתא'.


֎ כתובת אלמנה לכו"ע היא מדרבנן ולכן לא כותבים "דחזו ליכי מדאורייתא" (ב"ש. דעה יחידית שחולקת על כך וסוברת שבאלמנה הכתובה מדאורייתא היא דעת ההגהות מיימוניות).

סעיף ו[edit]

כמה שיעור הכתובה, לבתולה ק"ק, ולאלמנה מנה (משנה בכתובות נא,א), ושל זו וזו כסף מדינה; נמצא כתובות בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם, שהם י"ח דרהם וג' רביעים כסף צרוף (רמב"ם). הגה: עיין בי"ד סי' רנ"ד וסימן ש"ה ערך המטבע שנקראת דרהם. וכל זה לדעת קצת הפוסקים, שסבירא להו שכתובות בתולה אינה רק זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם), שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע. ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים (מהרי"ל בשם אגודה). אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא, והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא (ר"ת). וי"א דכותבין דחזי ליכי, סתמא (הגהמ"י פ"י דאישות). והמנהג לכתוב לבתולה: דחזי ליכי מדאורייתא, אבל לא לאלמנה. וכל זה במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג, מה שגובין הולכין אחר המנהג, וכמו שיתבאר לקמן.

שיעור הכתובה: ר"ח,רי"ף,רמב"ם,ר"ן,שו"ע: כתובה מדרבנן ולכן משערים בכסף מדינה (שמינית מכסף של תורה). כך משמע מכתובות י,א ומלשון הגמ' ביבמות פט,א "תיקנו חכמים".

ב"י: אם כתב "דחזי ליכי מדאורייתא" יש להסתפק כמה חייב והדעת נוטה שכסף מדינה כיוון שיד בעל השטר על התחתונה.

ח"מ: אם כתב כך חייב כסף של תורה.

רמב"ן[1]: כתובה מהתורה ובכל זאת משערים בכסף מדינה, משום שמהתורה מספיק כל סכום שקצבו ביניהם וחכמים קצבו מאתיים זוז.

ר"ת[2]: כתובה מהתורה ולכן משערים בכסף של תורה. בכתובות קי,ב נחלקו חכמים ורשב"ג אם כתובה מהתורה, וקי"ל שהלכה כרשב"ג במשנה, והלשון "תיקנו" ביבמות מוסבת בעיקר על אלמנה ששם לכו"ע זוהי תקנת חכמים. בכך יובן המנהג לכתוב בכתובה "דחזי ליכי מדאורייתא".

רא"ש: כתובה מדרבנן אך תיקנו שישלמו כסף כשל תורה, ולכן נהגו לכתוב "דחזו ליכי מדאורייתא", כדי שלא יטעו לומר שהתחייב רק בכסף מדינה.

רמ"א: הביא גם את דעת ר"ת והרא"ש שמשערים בכסף של תורה, ובסי' ק,ה לא השיג על השו"ע הסובר שכתובה מדרבנן, שלא כר"ת. לגבי שיעור כסף מדינה גם הביא שיטה נוספת של האגודה והמהרי"ל, שלא כרמב"ם והשו"ע, ולפיה כתובת אלמנה היא י' זהובים ולא שישה סלעים ורביע. וכתב הח"מ שלסוברים שמשערים בכסף של תורה ודאי משערים פי שמונה מהשיעור הנמוך של הרמב"ם ולא מהשיעור הגבוה של האגודה והמהרי"ל.

ח"מ: הלכה שכתובה מדרבנן וחייבים כסף מדינה, אולם כיוון שהמנהג לכתוב "דחזי ליכי מדאורייתא" מתכוונים להתחייב בכסף של תורה.

כתובת אלמנה: הגמ"ר,רמ"א: למ"ד שמשערים בבתולה בכסף של התורה, כך הדין גם באלמנה.

ב"ש: הגמ"ר הוא דעת יחידה, אולם לשאר הפוסקים באלמנה לכו"ע משערים בכסף מדינה, וכן המנהג.

ילקו"י[3] - כל דרה"ם הוא 3 גרם כסף טהור. לכן למנהג הספרדים כשו"ע מאתים זוז הם 112.5 גרם, ולמנהג האשכנזים הם 900 גרם (פרוטה היא 0.025 גרם).

הנוסח בכתובה: ר"ת: דחזו ליכי מדאורייתא.

הגה"מ: דחזו ליכי.

רמ"א: בבתולה דחזו ליכי מדאורייתא ובאלמנה דחזו ליכי. נראה שגם ר"ת סובר כך.

הוסיפו על המטבע: ט"ז,ב"ש – צריך לשלם ע"פ המטבע החדשה, שכן לגבי הלוואה נפסק שלא מוסיפים רק משום שהוי ריבית, א"כ בכתובה שאין ריבית חייב, אולם לגבי נדוניא שהיא חוב ישלם ע"פ המטבע הראשונה, ואין זה דומה לתוספת שליש בנדוניא שלא הוי ריבית, משום ששם אינו מוסיף מרצונו אלא זוהי מצוות חכמים שחלה עליו מיד וחייב אף אם יגרשה מיד.

הנושא מפותתו: רמב"ם,טור קעז: כתובתה מאתיים. המל"מ נימק שזהו חידוש התורה "מהר ימהרנה לו לאשה", שחייב לתת לה מוהר כבתולה, והביא ראשונים החולקים וסוברים שכתובתה מנה. אמנם האג"מ[4] נימק שתולים דעתו שלא רצה להרויח בחטאו מצד שלא היו קידושין.

דגמ"ר,חת"ס: דוקא בנערה אך המפתה בוגרת ונושאה כתובתה מנה. גם האג"מ הסכים לדינא אך מטעמו, שדוקא בבתולה שמחוייב לנושאה וגם אח"כ נשאה הוכיח סופו שברצונם היה יותר אם היו קידושין, ולכן תולים שלא רצה להרויח בחטאו, ונפק"מ להיו נשואים בנישואים אזרחיים וכעת חזרו ונישאו כדמו"י, ועיין בענין זה גם בסיכום לסי' סז,יא. החת"ס דן בנשא מפותתו הבוגרת וכתב בכתובה מאתיים, וכותב שהכתובה פסולה כי גם לפי הר"ן המובא בסע' הבא שרשאי להוסיף בסכום ולכותבו בעיקר הכתובה אינו רשאי לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא, אמנם אם הפיתוי היה לאחר שהיו משודכים ועשו תנאים בחרם וקנס כשר הואיל וסמכה על כך שתינשא לו ונתרצתה לו על דעת שישאנה ותהיה כתובתה מאתיים.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[edit]

  1. כתובות קי,ב
  2. כתובות י,א ד"ה אמר
  3. חופה וקידושין עמ' קכא
  4. אה"ע א,קא