פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שעה ח-ט

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

No result

סעיף ח-ט – אבלות אחר גדול הבית[עריכה]

מועד קטן כא ע"ב[עריכה]

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב - מונה עמהן, בא ממקום רחוק - מונה לעצמו. מכאן ואילך, אפילו בא ממקום קרוב - מונה לעצמו. ר' שמעון אומר: אפילו בא {אחד האבלים} ביום השביעי ממקום קרוב - מונה עמהן...


  • סיכום מחלוקת התנאים:
בתוך שלושת הימים הראשונים אחר שלושת הימים הראשונים
בא ממקום קרוב מונה עמהם ת"ק – מונה לעצמו; ר' שמעון – מונה עמהם
בא ממקום רחוק מונה לעצמו מונה לעצמו


המשך הגמרא (מועד קטן כא ע"ב - כב ע"א)[עריכה]

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: והוא שיש גדול הבית בבית...

אמר רבי יוחנן: אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן. מונה עמהן? והתניא מונה לעצמו! - לא קשיא: הא דאתא בגו תלתא {כשהגיע בתוך ג' ימים – מונה עמהם}, והא - דלא אתא בגו תלתא {מונה לעצמו}...

אמר רבי: והוא שבא ומצא מנחמין אצלו. בעי רב ענן: ננערו לעמוד ולא עמדו מהו? תיקו!

אמר ר' יוחנן: ... והלכה כרבי שמעון באבל.


על מה מוסבים דברי רבי יוחנן שאמר: "אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן": (ב"י, דר"מ ס"ק ה)[עריכה]

  • רי"ף, רמב"ם ורמב"ן – אם האבל בא ממקום קרוב, וגדול הבית שם, ויש שם מנחמים - מונה עמהם (אפי' כשבא ביום השביעי, שדברי ר' יוחנן לעניין ג' ימים מוסבים על דעת ת"ק, ור' יוחנן פסק כר"ש). ואם לא - מונה לעצמו.

  • ר"ח, רי"ץ גיאת, ר"י ורא"ש – כשהגיע אחד הקרובים לבית, אף שגדול הבית לא שם, משום שהלך להתעסק בצרכי המת, אם גדול הבית יחזור תוך ג' ימים - מונה עמהם. ואם יחזור אחר ג' ימים - מונה לעצמו.

    • הכרעה: השו"ע פסק כרי"ף ורמב"ם: "מי שמת לו קרוב, ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת, או למקום קבורה, אם היה במקום קרוב... אפילו בא ביום הז', אם מצא מנחמים אצל גדול הבית, אפילו שננערו לעמוד... - עולה ומונה לו עמהם תשלום ל' יום; ואם לא מצא מנחמים - מונה לעצמו".
    • אך הרמ"א פסק כר"ח וסיעתו: "וי"א דאפילו אם בא אחד, ואין הגדול בבית, רק שהלך לצורך המת, אם חזר תוך ג' ימים, הוי כאילו הוא בבית, והבא תוך ג' – מונה עמהם; ויש להקל כסברא זו".

הגדרת מקום קרוב[עריכה]

  • כתב השו"ע ע"פ הראשונים: "מקום קרוב, שהוא מהלך י' פרסאות {הליכה ברגליו, דהיינו מרחק של 80,000 אמות (פת"ש ס"ק ד)}, שאפשר שיבוא ביום אחד".

מקום האבלים[עריכה]

  • להיכן צריך להגיע הקרוב בשביל למנות עם האבלים: (ב"י, ש"ך ס"ק יא, ציץ אליעזר חי"א סי' עב, פנ"ב סימן ח הערה לו)
  • אור זרוע – דווקא כשמגיע למקום קבורה או למקום מיתה - מונה עמהם, אך אם לא - מונה לעצמו.

  • מאירי – אף אם המקום שיושבים הקרובים, אינו מקום הקבורה או מקום המיתה - מונה עמהם.

    • הכרעה: השו"ע (סעיף ח) פסק כאו"ז: "מי שמת לו קרוב, ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת, או למקום קבורה... – עולה ומונה לו עימהם".
    • אך שו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' עב) כתב: "נלפענ"ד דעכ"פ במקום הפסד גדול... המורה להקל בכגון דא שיצטרף עמהם ויעלה לו מניינם - לא הפסיד"[1].


הבא ממקום רחוק[עריכה]

  • הבא ממקום רחוק כיצד מונה את שבעת הימים: (ב"י)
  • בה"ג – אם בא תוך שלושה ימים (אף שגדול הבית לא נמצא שם) - מונה עמהם.

  • רי"ץ גיאת – תמיד מונה לעצמו, ואף אם הוא גדול הבית, ואף אם בא תוך שלושה ימים.

    • הכרעה: השו"ע (סעיף ח) פסק כרי"ץ גיאת: "וכן אם היה במקום רחוק, אפילו בא ביום שני – מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא". וכ"פ בחזו"ע (אבלות ח"ג, "הבא מממקום קרוב " סע' א, עמ' קפא).


  • וכתב החזו"ע (אבלות ח"ג "הבא ממקום קרוב" סע' ב, עמ' קפא): "כל שיכול להגיע אל מקום האבלים ביום אחד, אפילו במכונית או ברכבת, ובזמנינו אפילו יכול להגיע במטוס – נחשב מקום קרוב ומצטרף לשאר האבלים".

היה במקום רחוק והתקרב[עריכה]

  • אבל שהיה במקום רחוק מאחיו, והגיע בתוך שלושה ימים למקום קרוב, והגיע אח"כ לאחיו בתוך ז': (ב"י)
  • רב נטרונאי גאון – מחשיבים כאילו בא ממקום קרוב, ומונה עמהם. שהלכה כר' שמעון שמיקל באבל.

  • רמב"ן וטור – מונה לעצמו. שאין זה דעת ר' שמעון.

    • הכרעה: הב"י כתב שיש לפסוק כרמב"ן והטור, שמונה לעצמו.


החוזר לביתו מבית האבלים[עריכה]

  • כתב הרמ"א: "וכל שדינו למנות עמהם, אפילו אם חזר אחר כך לביתו - מונה עמהם".


החל אבלותו קודם שבא[עריכה]

  • אדם ששמע שמת לו קרוב, והחל להתאבל, וכשהגיע לבית האבלים מצא שהם התחילו להתאבל קודם לכן: (ב"י)
  • רמב"ן – אם גדול הבית בבית, מונה עם האבלים.

  • רמב"ם, סמ"ק ורא"ש – מונה כפי שהתחיל. שמצטרף לאחיו בבית האבלים, רק כשלא ידע שמת המת עד שבא.

    • הכרעה: השו"ע (בסעיף ט) פסק כרמב"ם והרא"ש: "במה דברים אמורים, כשלא שמע שמת עד שבא. אבל אם נודע לו ביום השני והתחיל להתאבל - לא יקצר אבלותו בשביל שבא אצלם".

זמן סיום האבלות[עריכה]

  • ממתי נחשב שהאבלים פסקו מאבלותם, שאם קרוב מגיע אינו מונה עמהם ימי אבלותו: (ב"י סעיף ט)
  • רמב"ן – משעה שהאבלים סיימו אבלותם, נועלים נעליהם, ופורעים את ראשם.

  • סמ"ק – משעה שהאבלים יוצאים ללכת לבית הכנסת, בסיום השבעה.

  • רשב"א – משעה שהמנחמים שמלווים את האבלים לבית הכנסת, בסיום השבעה, עוזבים אותם.

    • הכרעה: השו"ע (בסעיף ח') כתב: "אם מצא מנחמים אצל גדול הבית, אפילו שננערו לעמוד, הואיל ומצא מנחמים". וביאר הרמ"א כדעת הרמב"ן: "דהיינו שנוהגים עדיין קצת אבלות".

סיכום הלכות שהביא הש"ך[עריכה]

  • כתב הש"ך (ס"ק יג) שאם בשעת הקבורה הלכו (מקצת) אבלים לבית הקברות, וחזרו לבית האבלים קודם שקמו מאבלותם – מונים עמהם (משהחזירו פניהם). אך אם הגיעו אחר שקמו מאבלותם – מונים לעצמם (מסתימת הגולל).

  • עוד כתב הש"ך (שם) שאם הלך גדול הבית לקבור המת, ולא חזר תוך ז' לבית האבלים: אם גדול הבית חזר תוך 3 ימים – כולם מונים משיסתם הגולל. אך אם גדול הבית חזר אחרי שעברו ג' ימים – גדול הבית מונה משיסתם הגולל, והאבלים שנשארו משיחזירו פניהם.

  • לדעת הש"ך, סיכום התנאים שקרוב יצטרף למנות את אבלותו עם אנשי הבית שמגיע אליהם: (ש"ך ס"ק יג)
  1. שהקרוב לא התחיל להתאבל לבדו, קודם לכן.

  2. שהקרוב בא ממקום קרוב (10 פרסאות).

  3. שגדול הבית יהיה בבית האבלים (או שגדול הבית הלך משם, ויחזור לבית האבלים תוך שבעה, או שהקרוב הגיע בתוך ג' ימים, וגדול הבית הלך לעסוק בצרכי קבורה, אף שלא יחזור).

  4. שיהיו אבלים בבית בשעה שהגיע, או שהגיע קודם ג' ימים.

  5. שהאבלים יתאבלו במקום שמת שם המת, או במקום הקבורה.

  6. שהאבלים עדיין מתאבלים, שיש שם עדיין מנחמים.

  7. שהקרוב שהגיע איננו גדול הבית (שכשגדול הבית מגיע אחר שהתחילו אבלותם, מונה תמיד לבדו).

מתוך הספר שירת הים - לפרטים

הערות שוליים[עריכה]

  1. ונימק הצי"א (שם) את הטעם לכך: "דברי ראשון זה {המאירי} לא היה למראה עיני בעלי רבותינו השו"ע והבאים אחריהם, שבכגון דא הרי אפשר לומר דאי הוי שמיע להו הוה הדרי בהו".