פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בחומש במדבר.

הפטרת פרשת בהעלותך היא "נרות זכריה", הפותחת במילים "רני ושמחי בת ציון" ( זכריה ב, יד- ג, ז).

נושאי הפרשה

הטבת הנרות והדלקת המנורה- ציווי על אהרון להיטיב את נרות המנורה ולהדליקן.
קידוש הלווים לעבודה- קידוש הלווים לעבודה על ידי הזאת מי חטאת, הורדת השיער בתער, קורבנות והנפתן על ידי אהרון.
פסח שני- לאחר שעם ישראל מקיים את הפסח, מגיעים אל משה אנשים שהיו טמאים בזמן החג ומבקשים אפשרות להקריב גם את הקורבן לאחר שנטהרו. הקב"ה בתגובה אומר למשה את דיני פסח שני.
מסעות העם במדבר- תיאור הליכת בני ישראל במדבר על פי הדרכת עמוד הענן
חצוצרות הכסף- ציווי על עשיית שתי חצוצרות כסף, והגדרת תפקידם בכינוס העם במסע המחנות ובמלחמה.
מסע בני ישראל מהר סיני- תיאור מסע העם מהר סיני על פי המחנות.
חזרת יתרו לארצו- לאחר שיתרו הצטרף אל העם ונפגש עם משה חתנו, הוא מחליט לחזור למדין ארץ מולדתו.
בנסוע הארון- פרשייה בפני עצמה המתארת את מסע הארון במהלך המחנות.
חטא המתאוננים- למרות המן היורד מדי יום, העם מתלונן למשה על מחסור באוכל ומתאווה לבשר. משה מתפלל לקב"ה, ונענה שעליו לסוף שבעים מזקני ישראל והתייצב איתם מחוץ לאוהל מועד על מנת שהקב"ה יאציל מרוחו גם עליהם על מנת שיסייעו בהנהגת העם. הקב"ה מביא שלוים למחנה ולאחר שהעם אוכלים אותם, הקב"ה מכה בעם והם נקברים בקברות התאווה.
צרעת מרים- מרים חוטאת באמירת לשון הרע על משה, ונענשת בצרעת ונמצאת בהסגר מחוץ למחנה. העם כולו מחכה עד סוף ימי ההסגר של מרים, משה מתפלל להחלמתה והקב"ה נענה לתפילתו.

מצוות בפרשה

בפרשת בהעלותך ישנן חמש מצוות- מתוכן שלוש מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה:

מצוות פסח שני בארבעה עשר באייר (חינוך שפ)
מצוות פסח שני שיאכל על מצות ומרורים (שם שפא)
שלא להותיר כלום מבשר פסח שני (שם שפב)
שלא לשבור עצם מעצמות פסח שני (שם שפג)
מצוות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה (שם שפד)

פסח שני

בפרשה, אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לקיים את מצוות קורבן הפסח במועדו מבקשים ממשה להקריב את הקורבן את לאחר שנטהרו. משה פונה בשאלה לקב"ה והוא בתגובה אומר למשה את דיני פסח שני. הגמרא סוכה כה א מובאת מחלוקת לגבי זהותם של האנשים שהיו טמאים לנפש אדם " אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא, רבי יצחק אומר... עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח".

בחסידות‏^[1] מסבירים שעניינו של פסח שני הוא העיקרון ש"דבר איננו אבוד". גם מי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה עדיין יכול לתקן את דרכו ומעשיו ולשוב ולהקריב את הקורבן בפסח שני. בנוסף, מדגישים בחסידות את האופן הפעיל בו ביקשו האנשים הטמאים להקריב את הקורבן, וביקשו מה' להקריב את הקורבן באמירת "למה נגרע", למרות שבפועל היו פטורים ממנו מהבחינה ההלכתית.

ויהי בנסוע הארון

בפרשה קיימת תופעה ייחודית בתורה, שני סימנים בצורת האות "נ" הפוכה לפני פרק י פס' לה-לו ולאחריהם, המפרידות אותם מהפרשיות שלפניהם ואחריהם. סימנים אלו מסומנים אף בספר התורה עצמו. רש"י מפרש על פי דברי הגמרא שבת קטז א שהנו"נים מסמלים את העובדה שאין זה מקומה של הפרשה והביאו אותה לכאן רק בשביל להפסיק בין פורענות לפורענות.

הרמב"ן מרחיב עוד את פירוש הגמרא ומסביר שהפורענות במסע מהר סיני היתה שהעם לא סתם הלך מהר סיני אלא ברח ממנו "כתינוק הבורח מבית ספרו". פרשיית מסע הארון הובאה מכיוון שלאחר פורענות זו ישנם עוד שני פורעניות חטא המתאוננים וחטא קברות התאווה, והפרשייה הובאה בשביל לחלק ביניהם שהעם לא ייחשב כבעל חזקת חטאים, כעין חזקת שור המועד. כמו שבשור המועד כאשר ישנה הפסקה בה השור אינו נוגח, הוא מפסיק להיות מועד, כך גם הפסקת הפרשייה גורמת לכך שהעם לא ייחשב כמועד לחטוא.

ניתן לפרש את הרמב"ן בכך שהפרשייה המפסיקה בין החטאים איננה הפסקה סתמית אלא היא נבחרה בכוונה תחילה. מסע בני ישראל במדבר התנהל בהתראות קצרות בהן הקב"ה הודיע לכם מתי עליהם לעבור ממקום למקום, ובכך העם מתחנך לעשות את דבר ה' ובכך הדבר מהווה הכנה לקבלת עול תורה ומצוות. הכנסת פרשיית "ויהי בנסוע" מסמלת את העניין שלמרות שהעם חוטא באופן רציף, עדיין מדובר בתקופה של התלמדות והתנסות ואין הדבר מבטא שהם מוחזקים בחטא, אלא שהעם רק מתלמד בעבודת ה' ואיננו עתיד להיות חוטא באופיו.