Open main menu

פרשת במדבר

פרשת במדבר היא הפרשה הראשונה בחומש במדבר. הפרשה מתחילה בציווי על מפקד בני ישראל ועשייתו. בהמשך הפרשה, נקבעת חלוקת השבטים למחנות וסדר הליכתם במסעות המדבר. בסוף הפרשה מדובר על מניין שבט לוי יחד עם העברת קדושת הבכורות אליהם על ידי פדיון בכורות.

Contents

תוכן הפרשהEdit

  • ציווי המפקד: הציווי על עריכת מפקד בבני ישראל וציון שמות ראשי השבטים.
  • מניין השבטים: פירוט המניין של כל הגברים יוצאי הצבא בכל שבט ושבט.
  • מניין הלווים: ציווי ה' על השמטת שבט לוי מהמניין והגדרת תפקידו כאחראי על פירוק והקמת המשכן ונשיאת כלי הקודש שבו.
  • חלוקת השבטים למחנות: חלוקת השבטים לארבעה מחנות הקובעים את סדר החניה והנסיעה של השבטים. חלוקת השבטים היא כדלהלן: מחנה יהודה בצד מזרח ואיתו שבטי יששכר וזבולון. בצד דרום מחנה ראובן ואיתו שמעון וגד. בצד מערב מחנה אפרים ואיתו מנשה ובנימין. בצד צפון מחנה דן ואיתו אשר ונפתלי.
  • תפקיד הלווים: הלווים מופרשים מהעם ומופקדים על עבודת משכן אוהל מועד.
  • פדיון בכורות ומניין הלווים: הקדושה שהוענקה לבכורות ביציאת מצרים מועברת ללווים על ידי פדיון בכורות, ושבט לוי נמנה בפני עצמו.
  • פירוט עבודת הלווים: הכהנים מופקדים לכסות את כלי הקודש בעוד הלווים מופקדים לשאת אותם במהלך המסעות.

הסתכלות נכונהEdit

בתחילת הפרשה ה' מתגלה אל משה "במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית". אור החיים בפירושו על הפסוק מקשה שישנה חוסר עקביות בהצגת תיאור ההתגלות. בתחילה, בתיאור המקום, מתחילים מהכלל "המדבר" אל הפרט "אוהל מועד”. לעומת זאת, בחלקו השני של הפסוק, בתיאור הזמן, הוא מתחיל מהפרט "באחד” אל הכלל "לחודש השני”.

אור החיים מפרש שאכן ישנה עקביות בפסוק וכולו מתחיל מהפרט אל הכלל. כשם שבסוף הפסוק הסדר הוא מהפרט- "האחד" אל הכלל- "החודש" כן בתחילתו המדבר הוא הפרט ואוהל מועד הוא הכלל. לפירושו, התורה איננה מסתכלת על המציאות באופן הגשמי כך שהמדבר גדול יותר מאוהל מועד אלא במובן הרוחני. בהסתכלות של התורה, חשיבותו של המדבר הגדול בטלה לעומת אוהל מועד ומקומו של הקב"ה שאולי בעולם הגשמי אינם כה גדולים, אך בהסתכלות האמיתית הם העיקר. התורה מלמדת אותנו להסתכל על העולם בהסתכלות רוחנית, ובכך להבחין בין העיקר לטפל.

מניין בני ישראלEdit

ערך מורחב - איסור מניין בני ישראל

בתחילת הפרשה הקב"ה מצווה את משה לערוך מפקד לכלל העם ולמנות את הזכרים יוצאי הצבא מבני עשרים ומעלה. מנגד, המפרשים התקשו מכך שבפרשת כי תשא משמע שבכל מפקד שנערך לבני ישראל יש צורך למנות את העם על ידי מחצית השקל בשביל שלא יהיה נגף בבני ישראל. רש"י מסביר שגם מניין זה נעשה על ידי מחצית השקל ומפרש: לגלגלתם – על ידי שקלים: "בקע לגלגלת".

לעומת רש"י, הרמב"ן סובר שאין איסור כולל למנות את בני ישראל, אלא האיסור הוא רק כאשר מדובר במפקד ללא צורך. לשיטתו, כאשר ה' מצווה לערוך מפקד, אין צורך למנות את העם במחצית השקל. על פי שיטתו, הוא מסביר גם את המניין של דוד שגרם למגיפה בעם [1]. הרמב"ן מסביר שטעותו של דוד היתה שכאשר מנה את העם הוא חשב שיש בדבר צורך ולכן לא מנה את העם דרך אמצעי, אך למעשה לא היה בכך צורך ולכן הוכה העם בדבר. הוכחה לדבריו ניתן למצוא בדברי חז"ל- כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך- חסרו, כמו בימי דוד.

קישורים חיצונייםEdit