פרשת וירא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית של ספר בראשית. היא נקראת על שם המילה הראשונה של הפרשה: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם"(ספר בראשית, י"ח,א'). אל אברהם מגיעים שלשה "אנשים", שהם מלאכים. יש להם שליחויות אשר ישלימו אותן במרוצת הפרשה:

  1. לבשר לשרה על הריונה.
  2. להפוך את ערי סדום.
  3. לרפא את אברהם ולאחר מכן, חילוץ לוט מסדום.

שהרי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות.(רש"י)

לקראת סוף הפרשה, אברהם נאלץ להתיישב בארץ פלישתים, לכרות ברית עם אבימלך מלך גרר ול"אחר הדברים האלה" הוא עומד בנסיון הגדול מכולם - עקידת יצחק.

הפרשה מקיפה 38 שנה מחיי אברהם: משנת 2048 לבריאת העולם, מועד הולדת יצחק, כאשר הוא היה בן 100 שנה עד עקידת יצחק בנו בהיותו "בן ל"ז שנים".

תוכן הפרשה

ניתן לחלק את הפרשה לשבעה חלקים, כמספר הקרואים לתורה בשבת:

  1. ביקור המלאכים באהל אברהם - מתן הבשורה:"וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ"(י"ח,י'). בכך תתממש ההבטחה האלוקית:"וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ"(י"ח).
  2. הנסיון להציל את סדום - אמנם :"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד"(כ') ובכל זאת אברהם אבינו מנסה להציל את תושבי הערים בטענה:" חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ--הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (כ"ה).
  3. חילוץ משפחת לוט - המלאכים מנסים להוציא את לוט מסדום אך :"טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן: כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה. ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם"(י"ט,ד'-ה') והתוצאה, מוכרת לכל עד היום הזה:"וַה', הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ, מֵאֵת ה' מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. (כ"ד).
  4. התחדשות - החיים נמשכים: ללוט נולדו:מואב ובן-עמי הוא אבי בני עמון "מלמעלה זימנו זאת" [1]. לאחר מכן, אברהם מתיישב בגרר ולאחר שאבימלך, מלך גרר, חוטף את שרה ונענש משמים, הוא משלים ומיסב עימו לסעודה :"וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַיִּתֵּן, לְאַבְרָהָם; וַיָּשֶׁב לוֹ, אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב" (כ',י"ד).
  5. "וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר, וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" - יצחק אבינו נולד. זו הפרשה הנקראת בראש השנה במועד שבו אנו אומרים בתפילותינו: "צאצאיה כן פקד לטוב היום"[2]. ישמעאל מורחק מיצחק אך גם לו צפוי גורל מיוחד והקב"ה מבטיח לו:" כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ... וַיְהִי אֱלֹקים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל, וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן, וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.(י"ח-כ"א).
  6. ברית עם אבימלך - ברית אשר תשפיע על עתיד יחסו של עם ישראל לפלישתים:"וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִ� הָאָרֶץ, אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (כ"ג). אברהם מתיישב בבאר שבע ונוטה בה אשל [3] "רב ושמואל, חד אמר: פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה.וחד אמר: פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות" (רש"י) .
  7. עקידת יצחק - אף היא פרשה הנקראת בראש השנה ובאה לתת זכות לעם ישראל על הנסיון הקשה בו עמד אבי האומה "ה' יראה" כותב רש"י " עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה". ואברהם זוכה לברכה המסכמת:" וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-ה': כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי." (כ"ב,י"ז-י"ט). ורמז לבאות: "וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת-רִבְקָה; שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה, לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם."(כ"ג).

הפרשה נפתחת בסיפור ביקור שלושת המלאכים בבית אברהם. שלושה מלאכים באים אל אברהם ומבשרים לו כי עתיד להיוולד לו בקרוב בן. שרה, ששומעת את הדברים, צוחקת, וה' גוער בה: "למה זה צחקה שרה... הייפלא מה' דבר?!".

המלאכים עוזבים את אברהם והולכים לסדום, כדי להחריב אותה וכדי להציל את לוט ומשפחתו. ה' מספר לאברהם על כוונתו להפוך את הערים, ואברהם מנהל דו-שיח ארוך עם ה' במטרה להציל את הערים, אך לשווא. המלאכים באים לסדום ומתארחים בביתו של לוט. באמצע הלילה דורשים אנשי העיר מלוט שיוציא אליהם את האורחים "ונדעה אותם". לוט מסרב, והמלאכים לוקחים אותו ואת משפחתו ועוזבים את העיר. ה' הופך את סדום והערים שלידה וממטיר עליהן גופרית ואש מהשמים. לוט נמלט אל ההר, אולם אשתו שהביטה אחורה הופכת לנציב מלח.

לוט שוהה במערה עם שתי בנותיו. הן מצדן בטוחות שלא נשאר איש בעולם שיוכלו להוליד ממנו ילד, ולכן הן משכרות את אביהן ומולידות ממנו ילדים, שמהם יצאו העמים עמון ומואב.

אברהם עובר לגור בעיר גרר, שם נלקחת שרה לבית המלך אבימלך. ה' בא לאבימלך בחלום ומצווה עליו להחזיר את שרה לאברהם. אבימלך נוזף באברהם על שטען ששרה היא אחותו.

שרה מולידה בן, ואברהם מל אותו וקורא לו יצחק. לפי דרישתה של שרה ובהסכמת ה', מגרש אברהם את הגר וישמעאל למדבר. הגר תועה במדבר וישמעאל קרוב למות, ואז נגלה אליה מלאך ה', מראה לה באר מים ומבטיח לה כי ישמעאל יהיה לגוי גדול.

אברהם ואבימלך כורתים ברית, ואברהם משתקע בבאר שבע. בסוף הפרשה מסופר על עקדת יצחק: ה' מצווה את אברהם להעלות את בנו לעולה. אברהם לוקח את יצחק והולך לארץ המוריה, שם מראה לו ה' את המקום שבו יבנה את המזבח. אברהם עוקד את יצחק ומניף את המאכלת על בנו, ואז עוצר בעדו מלאך ה' ומורה לו "אל תשלח ידך אל הנער... עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". אברהם מבחין באיל הנאחז בסבך ומעלה אותו לעולה במקום יצחק, וה' מבטיח לו שוב ריבוי זרע ואת ירושת ארץ ישראל. אברהם ויצחק חוזרים לבאר שבע, ושם מתבשר אברהם על הילדים שנולדו לנחור אחיו, בהם בתואל אבי רבקה.

שאלת שלום לאשה

בפרשה מוצגת שאלה החשובה לעניני יום יום. נאמר בתחילתה " וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל" (י"ח,ט'). מבאר רש"י "ויאמרו אליו" - נקוד על אי"ו שבאליו (יש שתי נקודות על האותיות י' וו'). ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, מכאן למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש.

במסכת בבא מציעא נאמר : לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו... והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל ! - על ידי בעלה שאני".(פ"ז ע"א)
ואומר רש"י:"על ידי בעלה - לא שישאל לה לשלום, אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת ? ".
וכן אומרים התוספות (שם בד"ה על ידי): "היינו דוקא לשאול איה פלונית. אבל לשאול בשלומה - אפילו על ידי בעלה אסור כפי שמסופר באירוע המתואר בפרק "עשרה יוחסין" ([[מסכת קידושין]],ע',ב').

וכך הגמרא מספרת : [4]

אדם אחד בא לקנות בשר בבית המטבחים שבעיר פומבדיתא [5] . אמר להם הבו לי בשר !. אמרו לו: המתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה את המשלוח עבור אדונו. כעס אותו איש ואמר מיהו יהודה בר שויסקאל ? וכינה אותו בביטוי גנאי "גרגרן". אדרבא שיבוא לקחת את הבשר לפני ?

הלכו ואמרו לרבי יהודה מה אמר עליו אותו אדם והוא נידה אותו, כדין המבזה תלמיד חכם. סיפרו לרבי יהודה שאותו אדם רגיל לבזות אנשים על ידי כך שהוא מכנה אותם "עבדים". הלך והכריז עליו שגם הוא עבד ואסור להתחתן עימו.

האדם הנפגע זימן את רבי יהודה לדין בפני רב נחמן בנהרדעא. שלח לו, לעירו, לפומבדיתא כתב הזמנה לדין. הלך רבי יהודה לרב הונא להתיעץ עימו האם עליו ללכת לפני רב נחמן, כי מהדין הולכים לבי"ד באזור מגוריו של הנתבע והרי הוא לא גר בנהרדעא. שאל אותו: אלך או לא אלך ? אמר לו רב הונא: ללכת אתה לא צריך שכן אתה גדול ממנו בתורה ואינך כפוף לבית דינו של רבי נחמן. אבל, היות ורבי נחמן היה חתנו של הנשיא לך אליו.

בא אליו רבי יהודה ומצא את רבי נחמן עושה מעקה לגגו. הזכיר לו את אמרתו של רב הונא בר אידי: אמר שמואל, כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה ? הוא השיב לו. לאחר מכן הקשה קושיה נוספת ושוב השיב לו. וכך המשיכו בדיון עד שהוא הציע לו לשתות כוס יין.

אמר לו [רב נחמן לרב יהודה] ישתה מר אנבגא [כוס מחזיק רביעית, והיו רגילים לשתות בשחרית משקה הנקרא אספרגוס], אמר לו [רב יהודה לרב נחמן] וכי מכוער בעיניך לשון אספרגוס שקוראים חכמים או לשון אנפק שקוראים בני אדם? [רב יהודה התכוון לתפוס את רב נחמן בדבריו ולקנטרו, להודיעו שלא היה לו להינשא עליו להזמינו לפניו- רש"י] אמר לו [רב נחמן לרב יהודה] תבוא דונג [בתי] ותשקה אותנו, אמר לו [רב יהודה לרב נחמן] כך אמר שמואל:"אין משתמשים באשה"-והרי קטנה היא?" בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה. ...]

נשדר ליה מר שלמא לילתא (אשתו), א"ל, הכי אמר שמואל, קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח ? (שנאמר השמיעני את קולך - כלןמר מותר לשמוע את תגובתה - ואם אשאל בשלומה תשיבני בפה שלה) . א"ל, הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה. אמר ליה, הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל. שלחה ליה דביתהו, שרי ליה תגריה (פטור אותו מלפניך), דלא נישוויך כשאר עם הארץ (רב יהודה כל-כך הביך את ר' נחמן בשאלותיו ואשתו של רב נחמן לא רצתה שישתמע מזה שבעלה הוא-עם-הארץ ולכן ביקשה מר' נחמן שישחרר את רב יהודה מן הדין". בסיכום, מסתבר כי אשתו של רב נחמן, שהאזינה לדו שיח, אשה חזקה הייתה ולא רצתה שיתבזה (בעלה רב נחמן) מכל אחד וכלן הציע לו לסיים את הויכוח, שהרי כל דבר שאתה אומר הוא סותר אותך.(וכך נחשפה דעתם בנושא שאנu עוסקים בו).

(בסוף דברי ר' יהודה התגלו כנכונים כיון שהוא הודה שהוא מבית חשמונאי ומסורת היא ביד כולנו שכל האומר שהוא מבית חשמונאי-הוא עבד )

הרב מרדכי אליהו אשר שוחח בנושא זה מצטט : ואומר רש"י, אין שואלים בשלום אשה "שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה". ואומרים התוספות (שם בד"ה אין שואלין):"והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה, היינו דוקא בשאילת שלום, אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור".

וכתב הרמב"ם (פכ"א מהל' איסו"ב ה"ה):"אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת, שמא יבוא לידי הרהור וכו'. ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח". ועל כן, אסור לאדם שבא לבקר את חברו לשאול אותו לשלום אשתו, שאין זה מדרך הצניעות. אבל מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך" (כדברי הט"ז), או "מה שלום הגברת" (כדברי רש"י), ובפרט אם היתה אשתו חולה או מאושפזת בבית החולים וכדומה, אך לא ימסור לה ד"ש בשמו. ומכאן אנו רואים כמה יש להזהר אפילו בביטוי קטן מעין זה.אבל אם היתה אשת חברו חולה או שהיתה מאושפזת בבית חולים, מותר לשאול את בעלה מה שלומה ואם יצאה מביה"ח וכדו'.

הרב מרדכי אליהו מספר "כי בדרך כלל, לאחר השיעור מתקבצות נשים בפתח בית הכנסת כדי שאברך אותן, ואם אעבור מולם ללא שאתייחס אליהן, יאמרו שהרב לא מתייחס לנשים, ולבסוף גם דברי הלכה לא ירצו לשמוע מפיו. ועל כן משום דרך ארץ אני עומד ומברך אותם ואת בני ביתם, מבלי להכיר אותן אלא בברכה כוללת."

מקור: הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א - מעלת הצניעות - "קול צופייך" - גיליון 333 אתר בית מדרש ישיבת בית אל

מהפכת סדום ועמורה

ערך מורחב - מהפכת סדום ועמורה


מהפכת סדום ועמורה הוא אירוע מרשים, המתואר במקרא, מוזכר בדברי הימים וניתן להווכח בתוצאות שלו עד היום הזה באזור ים המלח. וכך הוא מתואר: "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת ה', מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה... וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן" (ספר בראשית, פרק י"ט, כ"ה - כ"ח).

נוסעים וחוקרים ניסו למצוא עדויות ארכיאולוגיות ל"מהפכה". מצפון לים המלח, בערבות מואב, במקום המשוער של שטים נמצאו תילים והיו ששיערו כי אלו ערי סדום. הצורות המיוחדות של גבעות חוואר הלשון, בייחוד בין עין גדי לבין מצדה הלהיבו את הדמיון והועלתה הסברה כי אלו המבנים של ערי סדום. מה שנותר מהאמור במקרא היא העיר צוער בדום ים המלח - מקום מקלטו של סדום ונציב המלח ליד הר סדום המכונה בשם "אשת לוט".

שרה אמנו - אם כל חי

ערך מורחב - מאמר אם כל חי


רבי מנחם עזריה מפאנו-הרמ"ע כתב על פקידת שרה אימנו בבן את המאמר אם כל חי. מאמר, אשר במבוא שלו נכתב שהוא נועד "לדרוש ברבים בכסא ליום חננו", דהיינו בראש השנה. הדרשה עוסקת בביאור הנס אשר התרחש לפי חז"ל באותו היום. הרמ"ע מפאנו מבאר למה היא נקראה "אם כל חי": "שכשם שנתמנה אברהם אב המון גוים כך היתה שרה אמנו אם כל חי פירוש אם לכל איש חי אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים וכל הגרים העתידים להתגייר בכלל הזה".(א',ד')

ה"מאמר" הוא אחד משלוש הדרשות המובאות בקובץ "עשרה מאמרות" של הרמ"ע. אלו הם מאמרים המבוססים על תורת הקבלה. ‏‏[6].

המאמר נסב סביב האמור בפרשת וירא:"וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹקים." (ספר בראשית, כ"א,א'-ב').

הרמ"ע מפאנו מתחיל את דרשתו בבירור המשמעות של השימוש בשם ה', בפסוק הראשון של הפרשה, לתאור פעולתו של הקב"ה. הרי מעשיהו הוא כולו ממידת החסד ואילו השימוש בשם ה' מקובל במקרים בהם נוהגת מידת הדין. במאמר הוא מצטט את מאמר חז"ל :"אמרו רבותינו ע"ה (עליהם השלום) כל מקום שנאמר וה' (הכוונה) הוא ובית דינו". הקב"ה נוהג עם הצדיקים ב"מידת הדין" הוא: "הוצרך להִמָ‏לֶ‏ך עם מדת הדין, לפי שקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". דהיינו, למרות שהמניע להעניק בן לשרה נבע מרחמים, היה גם צורך לבדוק האם הוא עומד גם במבחן מידת הדין. וכן התוספת של האות וי"ו , במלת וה', היא עצמה אות של רחמים ובאה למעט בגדרי הרחמים ולהוסיף בית דינו וכמדומים אנו שהוא מעוט רחמים ואינו אלא רבוי רחמים שגם הבית דין מסכים לפעולה זו(חלק א', סימן א')

הרמ"ע תיאר את הנס, אשר התרחש בראש השנה. נאמר "פקד", מדובר בלשון צווי " הוא בלי ספק חדוש בריאה בטבע". הוא לומד זאת מהשימוש במונח "כי הוא אמר" אשר נכתב בספר תהילים על בריאת העולם : "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי; הוּא צִוָּה, וַיַּעֲמֹד" (ל"ג,ט') ובפרשתנו נאמר: "פקד את שרה כאשר אמר".

חז"ל אמרו כי שרה לא הייתה עקרה, כמו אישה רגילה בעלת תכונה זו, אלא מאז שנולדה, כפי שאמרו חז"ל "שעקר מטטרון (הרחם) לא היה לה והוצרך הקב"ה לצוות על יצירת הכלי הזה בה בדרך פלא". מכאן גם הקשר עם ראש השנה. ביום זה נברא העולם וביום זה נברא הרחם של שרה אמנו (א', ד').

הבכי של הגר

הפרק העוסק בשילוח הגר עם בנה ישמעאל מעורר רגשות. האמנם יש מקום לגירוש אכזרי של האם על ידי אברהם אבינו ושרה אימנו. טו"ר רחל לבמור, דוקטורנטית במחלקה לתלמוד, מנסה לבחון את הנושא בשיחה לפרשת השבוע בשנת תשס"ח של אוניברסיטת בר-אילן. היא מבקשת לבחון את האירוע מנקודת ראות של אם. וכך הוא מתחיל: מצד אחד: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ"(כ"א,ט"ז) ומצד שני: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר". היא בוכה ואלוקים לא נענה לה, הוא שומע את הנער.

ואיך היא נהגה מקודם:" וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". היא זורקת את הילד לגורלו. כותבת לבמור "אנו שומעים על אי שמיעת האם את בכיו". היא אפילו מתרחקת ממנו "הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת". הגר מצטיירת כאשה אנוכית במידה חריפה מאין כמוהה. ישמעאל בוודאי לא אשם, גורלו המר היה, שקבל טיפול מכזאת אם.

הקב"ה נותן לה הוראות ישירות:" קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ"(י"ח). קודם כל עליה לתפקד כמו אם ולהחזיק את בנה בידה. עד לרגע זה היא לא חיפשה מים והרי היא כבר הייתה מנוסה במציאת מים במדבר. בפעם הקודמת שהיא ברחה נאמר:"וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר" (ט"ז,ו'). אחרי קבלת ההוראות:"וַיִּפְקַח א-לֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר". בהמשך אנו רואים את התוצאה, בן הזוכה ליחס כזה מאימו: ""וַיְהִי אֱ- לֹקים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" - רק כך יוכל להתקיים.

מסכמת לבמור:"הסיפור על שתי האימהות הללו וגישותיהן השונות לילדיהן מגלם בעָצמה רבה את דברי רבי שמעון בן לוי: "אמר רבי שמעון בן לוי: כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים. כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב"." והיא משלימה בהערה:"מדרש שמואל, פרשה יח ד"ה (ד) ויחמול שאול. בפעולת שרה אמנו שלא רחמה על הגר ועל בנה היא הניחה את הבסיס לכך שבנה יצחק לא ייפול בחרב -הרי היא המאכלת. בפעולת הגר שהתאכזרה בהשלכת ילדה היא גרמה לכך שהצאצא שלה -יתנהג כמבוגר "יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בר' ט"ז:י"ב)."

עקידת יצחק

ערך מורחב - עקידת יצחק


עקידת יצחק הוא הנסיון החשוב ביותר בו עמד אברהם אבינו. לכן, הוא מוזכר בתפילות ישראל בתור זכות לצאצאיו: קוראים את הפרשה בראש השנה, תוקעים בשופר של איל כדי להזכירה ומזכירים אותה בברכת הזכרונות: "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור" וכן בהזדמנויות נוספות.

העקידה הייתה "עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". לפי המסורת במקום בו נמצאת אבן השתיה. לאחר ניסוי אברהם הוא זוכה להבטחה האלוקית על עתיד עם ישראל. הוא שב לחברון ולפי המפרשים, כאשר שרה אימנו שמעה מה שקרה "פרחה נשמתה". הפרשה לאחריה פרשת חיי שרה מספרת על מות שרה.

המבחן האחרון

אברהם אבינו עבר סדרת נסיונות שמטרתה להכשירו כאבי האומה היהודית. העם שהנהגתו וקיומו הוא על טבעי.הקב"ה אומר לאברהם (בשפת יום-יום) -"אנא עמוד בנסיון זה, כי אם לא, יווכח שאין ממש בנאמנותך לי" האם לא היה מובן מאליו שלאחר שאברהם אבינו עבר תשעה נסיונות , ביניהם השלכת עצמו לתוך כבשן האש אצל נמרוד, לא היה די בכך גם אלמלא עבר אברהם אבינו את נסיון העקידה ?

מסביר הרבי מלובאוויטש - ר' מנחם מנדל שניאורסון: לכל אדם ישנם דברים פנימיים ועמוקים שבשבילם הוא מוכן לוותר על דברים אחרים שטחיים וחיצוניים למשל: אדם מוכן לוותר על כספו כדי להיות בריא או על נוחיות מסוימת-כדי "להרוויח" דבר נעלה וחשוב ונחוץ יותר מבחינתו לכן מצינו גם אצל אומות-העולם שהוגי-דעות ומחוללי-מהפכות הסכימו לוותר אפילו על חייהם על-מנת שרעיונותיהם והאידאולוגיה שהם הפיצו(שהם אצלם הדבר הכי עצמי וקשור אליהם)- תוכח כאמיתית.

אך מאברהם אבינו דרשו הרבה יותר לא רק שיוותר על חייו אלא שגם יוותר על ה"אידאולגיה" שלו-"האמונה בא-ל אחד"-בשביל לקיים את רצון-ה' כי הרי ברור שאין לאברהם אבינו ולאמונה שלו שום המשכיות אם יהרג יצחק. ואברהם אבינו הוכיח בהתנהגותו שהדבר היחיד שמענין אותו הוא: לא מה הוא(=בתור "נברא" ויהי הנעלה ביותר שיכול להיות) מעונין להפיץ-כ"אידיאולוגיה" אישית. אלא מה הקב"ה(="הבורא") מבקש ממנו. כל עוד אברהם אבינו לא עבר את הנסיון הזה- הוא אינו יכול להוות בסיס לעם-היהודי רק כאשר קיים אברהם את ציווי ה'- הוא(=ויחד עמו כל עם ישראל-זרעו) התרוממו מדרגת נברא חלק(אמנם נעלה והכי גבוה-אבל חלק) מכל הדומם צומח חי ומדבר שבנבראים להיות חלק מן הבורא-ונשמתו-"חלק אלוקה ממעל ממש"(תניא קדישא פרק ב') [7]

פניני רש"י

  • ויאכלו (המלאכים) - נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג: (י"ח,ט')
  • ואברהם שב למקומו - נסתלק הדיין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג, ולפיכך (יט א) ויבאו שני המלאכים סדומה [בערב] להשחית (י"ח,ל"ג).
  • ויאמרו לא - לאברהם אמרו כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (י"ח ה).
  • המלט על נפשך - דייך להציל נפשות, אל תחוס על הממון(י"ח,י"ז.)
  • אמר רבי לוי: כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו (י"ח,ל"ג).
  • ויאמרו לא - לאברהם אמרו (י"ח ה') כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (י"ט,ב').
  • כי לא אוכל - לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד (י"ט,כ"ב).
  • רק אין יראת אלוהים - אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא. (כ',י"א).

הפטרה הפרשה

הסיפור על משמש הפטרת פרשת וירא עוסקת במפגש בין אלישע הנביא והשונמית:"וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע..."([[ספר מלכים]] ב' ד') לפי מנהגי כל העדות. ההפטרה כוללת את פסוקים א-לז בפרק ג', אך לפי נוסח ספרד מסיימים בפסוק כ"ג. אלחנן סמט דן במאמרו על הפרשה על הפטרת וירא על הדמיון בין סיפור השונמית לבין המסופר בפרשת וירא. הוא הציג אחדות מנקודות הדמיון בין שני המקומות הללו:

  1. פקידתה של אישה חשוכת בנים בבן - שרה בפרשת וירא והשונמית בהפטרה. שניהם נאמרת לאישה בשורת פקידתה שנה מראש ובלשון דומה. הצֵרוף " כָּעֵת חַ יָּה" מופיע במקרא רק בשני הסיפורים הללו. בשני המקומות באה בשׂ ורת הפקידה על רקע הכנסת אורחים מיוחדת אשר לה זכה המבשר.
  2. קבלת הבשורה בתגובה מפקפקת של האישה המיועדת להיות אֵם.
  3. התגשמות מדויקת של הבשורה בהולדת הבן במועד המובטח, ואף הלשון דומה בשניהם. אצל שרה נאמר: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אׂתוֹ אֱקים" (בראשית כ"א, ב), ואצל השונמית נאמר: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִי שָׁע" (פסוק יז).
  4. לאחר שנולד הבן ובהיותו ילד רך, מתבקשים חייו בחזרה - בציווי על אברהם להעלות את בנו לעולה ובמות בן השונמית, ובשניהם לבסוף זוכים הוריו בבנם כשהוא חי, והילד כאילו 'נולד מחדש'.

זאב ח. ארליך (ז'אבו) במדורו "ארץ מקרא" [8] מתייחס לפתיחה להפטרה, המתארת את "נס פח השמן":" וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ (לפי המסורת עובדיה הנביא הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָכְי {לָךְ} בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן: וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִכְי {שְׁכֵנָיִךְ} כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי: וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי: וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מֹיצָקֶת {מוֹצָקֶת}: וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן:" (ד',א'-ו'). הוא שואל מה הקשר בין קטע זה לפרשת השבוע, הרי ניתן היה להתחיל את ההפטרה לאחר הקטע.

ארליך מצטט את הכתוב במסכת מגילה:"דתניא משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג פורים " (ד'א'). אמנם מוזכרים רק שלשת הרגלים אבל מפורים אנו לומדים גם על האיזכור בפרשת זכור. מכאן האפשרות כי הוספת קטע זה בא להזכיר את חגהחנוכה אשר צפוי, בדרך כלל, בחודש וחצי אחרי קריאת ההפטרה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. כדי שיולד משיח-מצאצאיו מאחת בנות מואב-רות ויש לזה ביאור נפלא בחסידות
  2. מתוך קטע הפתיחה לקרובה "אם אשר בצדק נתישנה", המוסבת על שרה ונאמרת בשחרית ראש השנה
  3. ראשי תיבות-אכילה שתיה לינה
  4. ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא אמר להו הבו לי בישרא אמרו ליה נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך אמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי אזלו אמרו ליה לרב יהודה שמתיה אמרו רגיל דקרי אינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן אייתי פיתקא דהזמנא אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא אמר ליה איזיל או לא איזיל אמר ליה מיזל לא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל אתא אשכחיה דקעביד מעקה אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה א"ל פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא א"ל מי סניא מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמור רבנן א"ל יתיב מר אקרפיטא א"ל ומי סני ספסל דאמור רבנן או איצטבא דאמרי אינשי א"ל ליכול מר אתרונגא אמר ליה הכי אמר שמואל כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא או אתרוג כדקריוה רבנן או אתרוגא דאמרי אינשי אמר ליה לישתי מר אנבגא אמר ליה מי סני איספרגוס דקריוה רבנן או אנפק דאמרי אינשי אמר ליה תיתי דונג תשקינן אמר ליה הכי אמר שמואל אין משתמשים באשה קטנה היא בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה נשדר ליה מר שלמא לילתא א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה אפשר ע"י שליח א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה אמר ליה הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל שלחה ליה דביתהו שרי ליה תגריה דלא נישוויך כשאר עם הארץ"
  5. מעובד לפי באור הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
  6. ‏ שני המאמרים האחרים הם:
    1. חקור דין - המאמר עוסק במשפטי ה' אמת בשלשה עולמות: האחר - עולם הזה , והשני - עולם הנשמות, והשלישי- עולם התחיה" - בולל דרושים נעימים ע"ד חכמת האמת מעניני ר"ה ויוה"ב וימי הדין.
    2. המדות - מאמר, מיוסד על שלש עשרה מרות שהתורה נררשת בהן.
      שלושת הנ"ל יצאו לאור במהדורות אחדות כאשר הראשונה היתה בונציה שנ"ז, הרמ"ע עצמו לא פירט את זהותם של שבעת המאמרים האחרים
  7. לקוטי-שיחות כרך כ' שיחה ג' עמ' 73
  8. מקור ראשון - 14 נובמבר 2008