פרשת כי תבוא
|
|
 |
הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב. אין מידע לגבי מניח תבנית זו. יש לערוך עם חתימה ( ~~~~ ) כפי שמוסבר בדף התבנית |
פרשת כי תבוא היא הפרשה השביעית בספר דברים. שם הפרשה מקורו מהפסוק הראשון שלה: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" ([[ספר דברים]], כ"ו,א'). הפרשה נקראת בשבת השישית לאחר תשעה באב וההפטרת השבת היא השישית משבעה דנחמתא, המתחילה בפסוק:"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" ([[ספר ישעיהו]], ס',א'). בפרשת "כי-תבוא" "משה רבינו" עומד לסיים את מניית תרי"ג המצוות, נותרו עוד שתי מצוות שייאמרו בפפרשת נצבים: מצות הקהל במוצאי שביעית והמצוה שעל כל איש בישראל לכתוב ספר תורה לעצמו.
הרמבן בפרושו לפסוק: "יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ, וְאֶת-מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ, אֶל-גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן. (כ"ח, ל"ו) מביא לנו פרק רחב בתולדות עם ישראל. הפרק אשר מתאר את הנסיבות אשר הביאו לידי חורבן הבית השני. הוא מתחיל ב"אריסתובלוס" מבית חשמונאים, אשר שר צבא רומי הביא אותו לומי ב"נחושתיים" והתוצאה "שהיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על דבורתם אשר מעולם , איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. הוא ממשיך במלך אגריפס, אשר בא עם שליח מלך רומה וכבש את הארץ ומסיים באספסניוס שלכב את ערי חהודה ולבסוף נחרב בית המקדש והתקיים בהם הפסוק:"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל-הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ--עֵץ וָאָבֶן. שם, ס"ו). ו"זאת ההתראה שנתקימה כולה כפשטה וכמשמעה" למשה רבינו בסוף ספר דברים:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.(ל"א, כ"ז ואילך).
תוכן הפרשה
הפרשה כוללת את הנושאים הבאים:
- הפרשה מתחילה במצוות הבאת הביכורים, לפי על כל אדם מישראל להביא את ראשית פרי האדמה אל בית המקדש ולומר וידוי, המספר בשבחו של הקב"ה. הקטע המתחיל בפסוק: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה."ספר דברים, כ"ו,ד'), אותו אנו נוהגים אליו בהגדה של פסח.
- בני ישראל מצווים לתת תרומות ומעשרות. בשנים השלישית והשישית צריך לתת מעשר ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. וגם גם נילווה וידוי.
- סיכום ממצה של פרשיות המצוות. הוא הסיכום שמשה רבינו אומר לבני ישראל בטרם יכרת הברית, וכך נאמר: "הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (ספר דברים כ"ו, ט"ז-י"ט).
- מעמד הברית, ביום מעבר הירדן: כתיבת התורה בהר עיבל, בנית מזבח מאבנים שלמות ןהקריב עליו עולות לאלוקים וההכרזה "היום הזה נהיית לעם לה'" ומעמד הברכה והקללה ההר גריזים והר עיבל, כאשר הכהנים ארוןהעדות בתווך.
- הברכות והקללות הנאמרות בערבות מואב בטרם הכניסה לארץ כנען.
- בסוף הפרשה, משה רבינו מסכם את הניסים שנעשו לבני ישראל ממצרים עד הגיעם ל"ערבות מואב".
וידוי בקול ווידוי בלחש
הרב אביגדור נבנצל, רדה של ירושלים שבין החומות בשיחתו השבועית על הפרשה בשנת תש"ס, על הנושא:לפי מי אתה עתיד לתת דין ןחשבון מבחין בין שני הוידויים שאומר האדם מישראל.
כאשר הוא אומר: " בערתי הקודש מן הבית" (ספר דברים, כ"ו, י"ב-י"ד), חז"ל מכנים זאת "וידוי מעשר", למרות שכל כולו אינו אלא אמירת שבח על עצמו:"בערתי הקודש מן הבית:\" וידוי זה יש לומר בקול נמוך" במסכת סוטה נאמר : {}מקור|(ל"ב, ב')}}
אבנים גדולות ואבנים שלמות
הרב אמנון בזק בגיליון פרשת השבוע שבת בשבתו עוסק בשתי מערכות אבנים שעל בני ישראל להקים בהר עיבל, עם כניסתם לארץ.
- על הקמת המערכת הראשונה, שנועדה לכתיבת דברי התורה על האבנים נאמר:" וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: " (שם, כ"ז,ב'-ג').
- על בניית המערכת השנייה, המשמשת כמזבח נאמר:"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ; (שם,ה'-ו')
לאחר הציווי משה מזכיר את הציווי לכתוב על האבנים את דברי התורה :"וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת--בַּאֵר הֵיטֵב." {{מקור|(שם,ח')}]. מקשה הרב אמנון בזק: ממבנה זה של הפרשה ניכר, שמדובר בפרשה אחת, הכוללת שני ציוויים על מבני אבנים שיש ביניהם קשר. מהו אפוא הקשר שבין שתי מערכות האבנים?
והוא מציע את הפירוש הבא:
- מערכת האבנים הראשונה נועדה כדי לבטא את חיובם של בני ישראל לקיים את דברי התורה, כתנאי לישיבתם בארץ, ועל כן הציווי מיועד להיעשות ממש עם הכניסה לארץ - "בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" (שם,ג). לימים, על הר עיבל יעמדו "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל" (שם,יג), ושם יאמרו - "אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" {{מקור|(שם,כו))). סביר להניח, ש"דברי התורה הזאת" מתייחסים לדברי התורה הכתובים על האבנים במקום. מערכת האבנים הללו מבטאת, אם כן, את פן היראה, כפירוט של חובותיהם של בני ישראל בישיבתם בארץ ישראל.
- לעומת זאת, מערכת האבנים השנייה, של מזבח האבנים, מבטאת את מידת האהבה והשמחה לפני ה' - "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (שם,ז). קרבן השלמים (הנוסף על קרבן העולה, המבטא את מידת היראה) מבטא את הקשר שבין הקב"ה והאדם, הזוכה לאכול משלחן גבוה, והוא משמש כאמצעי להגברת השמחה, וכביטוי להודאה לקב"ה על כך שעם ישראל זכה להיכנס לארצו.
שתי מערכות האבנים, הניצבות זו בצד זו, מסמלות אפוא את שתי הבחינות בעבודת ה' בארץ ישראל - יראה ואהבה.
וייתכן, שבאופן סמלי התורה משתמשת בתיאורים שונים לשתי המערכות: האבנים שעליהם ייכתבו דברי התורה הן "אבנים גדולות", המבטאות בהקשרים אחרים במקרא את מידת היראה, כגון - " וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה -וַיָּמֻתוּ" {{מקור|(יהושע י,יא)}]. לעומת זאת, אבני המזבח הן "אבנים שלמות", שלא הונף עליהן ברזל (כז,ה), שעליהן מקריבים שלמים, ובכך יש ביטוי למידות השלמות והשלום.
לשם מה בריתות נוספות
הרב אביגדור הלוי נבנצאל, בשיחתו לפרשה בשנת תשס"ז דן בנושא: ברכת הזכרומות - משקלפ העצום של מעשי אדם". והוא שואל, מדוע יש צורך בברית נוספת עם עם ישראל בהר גריזים והר עיבל, האם לא די בברית בהר חורב. תשובתו היא להדגשי שבני ישראל מקבלים את הארץ רק בתנאי שישמרו בה תורה ומצות. בשיחה אחרת הוא מוסיף שלא די היה בברית הזאת. גם יהושע בן-נון אחרי 24 שנה כורת שוב ברית עם העם. ובפרשה הבאה, אנו מצויים על מוות הקהל, כל שבע שנים, אף היא מנין איזכור לברית. יוצרא מכאן שתפקיד הבריתי הוא לשמש תזכורות לעם ישראל.
הברכה והקללה
פרופ' אורה שורצולד מהמחלקה ללשון עברית ולשונות שמיות באוניברסיטת בר-אילן דנה במאמר :[[הברכה והקללה] עלתופעה מיחודת במינה. הברית , כמו כל הסכם אמור להיות מאוזן. תחילה מובאים הנתונים הקיימים על עושי הברית – ההקדמה של החוזה, ובה פירוט של כל אחד מן הצדדים: ה' ופעולתו למען העם מן הצד האחד – צד א', והעם ומעשיו מן הצד האחר – צד ב'. צד א'העניק לצד ב' דברים מסוימים. על צד ב' לקיים את חובותיו כדי שיהיו לו זכויות, והזכויות הן רבות.אם לא יקיים צד ב' את התחייבויותיו, רשאי צד א' לנקוט עונשים הקבועים בחוק, והם מפורטים זה אחר זה. אבל אם צד ב' מקיים את חובותיו בחוזה, צד א' מעניק לו זכויות ויתרונות מסוגים שונים.הפרשה מסתיימת בחתימת החוזה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (כט:ח).
כאשר נבחן את שלושת שורשים חוזרים פעמים רבות בפרשה : 1. בר"ך; 2. אר"ר; 3 קל"ל, נמצא כי המילה "בָּרוך" מופיעה שש פעמים בפרשה, אבל "אָרור" מופיעה 18 פעמים – פי שלושה. נמצאנו למדים כי הקללות רבות מן הברכות בפרשתנו; השלילה רבה מן החיוב.
הפרשה עמוסה אפוא בקללות, אבל לא זה המצב בתורה כולה: בתורה כולה השורש בר"ך מצוי 180 פעמים כפועל וכשם, כולל הדוגמות בפרשה ( 12 מהן אינן שייכות לעניין ברכות). הפועל קל"ל מצוי 25 פעמים. 6 אל הפועל הזה הוספתי את הפועל אר"ר – 13 פעמים ארור + 22 היקרויות של נטיות הפועל והשם של אר"ר. 7 כך אם נצרף את לשון הקללות בתורה, נגיע ל 60- היקרויות של לשון קללה לעומת 168 ההיקרויות של לשון ברכה מתוך 180 – יחס הפוך מן המצוי בפרשה, שבה שש פעמים לשון בָּרוך ו 18- – לשון אָרור.
והסיכום: " ניכר אפוא בפרשה שהברית מחייבת מאוד, והעונשים עשויים להיות כבדים על מפֵרי הברית. הקללה המילולית כמוה כביצוע, ומכאן כוחה".