פרשת צו

פרשת צו היא הפרשה השנייה של ספר ויקרא.

מתי נאמרה

אחת השאלות שהפוסקים עוסקים בה היא מתי נאמרה. שכן, בסיום ספר שמות נאמר כי ביום א' ניסן נחנך משכן אוהל מועד והאמור בפרשת צו קדם לחנוכת המשכן.

הרמב"ן סבור שכל המסופר בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" נאמר ונעשה מן היום הראשון למילואים, שהוא כ"ג באדר. מתעורר השאלה לעיל, על הדברים המפורשים : "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּנָה הַשֵּנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן"שמות מ', י"ז, שממנו משמע שהתורה מתארת כבר בספר שמות אירועים מאוחרים מאלה שנזכרו בספר ויקרא ?

יונה בר מעוז, במאמרו מוקדם שהוא מאוחר בדף לפרשת השבוע לפרשת צו ושבת הגדול, תשס"ט, בדף שבועי של אוניברסיאת בר אילן מציג את פתרונו של הרמב"ן לשאלה. כדי לפתור בעיה זאת נאלץ רמב"ן לפרש שם שמפסוק י"ז ועד סוף הפרק מצוינת רק מטרת התהליך שתחילתו בכ"ג באדר, ואין נזכרים שם מעשים שנעשו באותה עת:

"ויהי בחדש הראשון באחד לחדש – על דעת רבותינו (ראו תנח' פקודי יא), הזכיר הכתוב שהוקם המשכן – לעמוד כן באחד לחדש הראשון, כאשר צוה (שמ' מ:ב), ואמר "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (להלן, יח) – לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו, שהוא עשרים ושלשה באדר (ראו ספרי במדבר מד). ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו, ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית: "קח את אהרן", כמו שמפורש בפרשת 'צו' (ח:ב). והנה המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה, כמו שנאמר "וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו" (שם, ט). על כן פירוש "וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם" (להלן כג), "ויעל הנרות" (להלן כה) – כי עשה כן בזמנם, אחרי המשיחה; והנה הם כטעם: לעשות כן (ההדגשה שלי י' ב"מ)".

אם כן, לפי פירושו עלינו להבין שפסוקי סוף ספר שמות אומרים שהקמת המשכן בכ"ג באדר נועדה להסתיים בכל הפעולות שנזכרות שם, ובירידת הענן על האוהל והשכנת כבוד ה' במשכן כפי שאכן אירע לאחר מכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם" (ויק' ט:כג), שכן ירידת הענן בשמות מ:לד היא עתידית לפי דבריו: "ויכס הענן את אהל מועד וגו' – יאמר, כי הענן יכסה (ההדגשה שלי) את האהל מכל צד, והוא מכוסה וטמון בו".

השבת הגדול

לעיתים הפרשה היא נקראת בשבת הגדול. [עלונים#שבת בשבתו|שבת בשבתו של צעירי חב"ד]] כתב עך כך.

השבת שלפני חג־הפסח מכונה 'השבתהגדול'. הטעם העיקרי לכך, שביום הזה התחולל במצרים נס גדול: ביום זה נצטווה עם־ישראל לקחת כבש ולשמרו בבית עד שחיטתו בערב פסח. לשכניהם המצרים סיפרו בני־ישראל שהם עומדים להקריב את השה לה', כדי שהקב"ה יהרוג את בכורי מצרים. שמעו זאת בכורי מצרים ותבעו מאבותיהם לשחרר את ישראל, וכאשר סירבו – לחמו נגדם והרגו רבים מהם. על כך נאמר: "למכה מצרים בבכוריהם". באותה שנה חל י' בניסן בשבת, ולכן אנו מציינים זאת מדי שנה בשנה בשבת שלפני הפסח.

השבת הזאת נותנת כוח ליהודי גם בזמן הגלות. אף־על־פי שעדיין ישראל שרויים בגלות, בחושך כפול ומכופל (בדוגמת מצבם של בני־ישראל בי' בניסן שלפני הגאולה), ניתן ליהודי הכוח לעבוד את ה' בכל עוז, ולהשפיע על עוד יהודי ועוד יהודי, עד שהוא מצליח להשפיע גם על אומות־העולם, שאף הן יסייעו לעם־ישראל, ועד ש'בכוריהן', המסמלים את תוקפן ועוצמתן, תובעים בתוקף את טובת ישראל. ^[1]