פרשת קדושים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת קדושים היא הפרשה השביעית בחומש ויקרא.

תוכן הפרשה

חלקה הראשון של הפרשה (פרק יט) פותח בציווי ה' לבני ישראל: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם . לאחר ציווי זה מגיעות מצוות רבות מתחומים שונים - עשה ולא תעשה, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, מצוות הנוגעות לבית, לשדה, לחנות ולבית המקדש, ועוד - הנחתמות בפסוק: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'.

חלקה השני (פרק כ) מונה איסורים רבים, שהמשותף להם הוא שעמי כנען, המאכלסים בזמן הציווי את הארץ המובטחת, נהגו לעבור עליהם - העברת זרע למולך, פניה אל אובות וידעונים, איסורי עריות רבים. התורה מפרטת גם את עונשו של העובר על רבים מאיסורים אלו.

קריאת הפרשה בציבור

פרשת אמור נקראת בחלק מהשנים לבדה, ובחלקן במחובר לפרשת אחרי מות. האשכנזים נוהגים להפטיר בה בעמוס פרק ט (ז-טו), והספרדים מפטירים ביחזקאל כ (ב-כ).

קדושים תהיו

ערך מורחב - נבל ברשות התורה

בתחילת הפרשה מופיע הציווי " קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". רש"י מסביר שמדובר בציווי לפרוש מן העריות משום "שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה- אתה מוצא קדושה". ככל הנראה רש"י הבין כן גם מסמיכות הפרשיות בין פרשיית העריות המופיעה בסוף פרשת אחרי מות ותחילת פרשת קדושים.

בניגוד לרש"י, הרמב"ן לומד מדברי המדרש שמדובר בפרישות כללית שאיננה קשורה דווקא לערווה. המדרש ‏[1] מפרש את הציווי קדושים תהיו בתור פרושים תהיו וממילא פירוש הפסוק הוא- כשם שאני פרוש, כך תהיו גם אתם פרושים. הרמב"ן הרחיב את דברי המדרש והסביר כי מדובר באיסור להיות נבל ברשות התורה. לדבריו, לאחר שהתורה התירה הנאות מסוימות מהעולם הזה עלול האדם להתנהג בדרך שאינה הולמת את דרך התורה: " להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל בנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה." ציווי התורה לפי פירוש זה הוא להיות פרושים מן המותרות ולמעט גם באותן ההנאות המותרות לאדם על פי ההלכה, ולהפנות את מוקד חייו אל הקודש ולא אל התאווה. גם כאשר התורה התירה הנאות מסוימות עדיין אסור לאדם לשקוע בתאוות אלו וחובה עליו לקדש את חייו על פי דרך התורה. בנוסף, הרמב"ן מציין שעל האדם לקדש את עצמו גם בדברים שאין בהם כלל איסור אלא שאינם לפי דרך התורה כגון זהירות מטומאה וכן לשמור על פיו ודיבורו מן הדיבור הנמאס.

רבים מבעלי המוסר הרחיבו את פירושו של הרמב"ן וראו בו מקור לחיי סגפנות, אך מנגד יש גם המערערים על יסוד זה. בניגוד לגישת הרמב"ן רבי יהונתן אייבשיץ ‏[2] סובר כי מדובר בפרשנות רחוקה של הכתוב. לדבריו, הפירוש להחמיר יותר מהתורה היא "אפשרות רחוקה" ואין דרך התורה שכל העם יהיה נזירים. הוא מביא כהוכחה את הכתות המתבדלות ומסתגפות בבית שני ‏[3] שהחכמים הפרושים התרחקו מהם וממנהגיהם. לכן, הוא מפרש שהמדרש מתכוון להיפך מדברי הרמב"ן, שכל סוגי הפרישות צריכים להיות כאלו שכל אנשי האומה יכולים לעשות, ופרישות האפשרית ליחידים ולא לרבים איננה בגדר השלימות.

קישורים חיצוניים

  1. מדרש ספרא פרשה א,ב שמיני פרק יב ג
  2. תפארת יהונתן
  3. כגון כת האיסיים