פרשת קרח

From ויקישיבה
Revision as of 23:51, 29 June 2019 by Wikiboss (talk | contribs) (קדושת מחתות הקטורת)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

פרשת קרח היא הפרשה החמישית בחומש במדבר. בפרשה מובא מעשה מחלוקתם של קורח בן יצהר, דתן ואבירם,און בן פלת ועדתם עם משה ואהרן.
בפרשת קורח מפטירים בשמואל א יא. יש המפרשים שהדבר קשור לדמיון בין זעקתו של משה בפרשה "לא חמור אחד מהם לקחתי" לבין תפילתו של שמואל "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי". בנוסף, ישנו דמיון בין רצונו של קרח לבטל את מנהיגותו של משה, לבין רצון העם לבטל את מנהיגותו של שמואל וכן שמואל הוא מצאצאי קרח דברי הימים א ו יג (פרשני)

תוכן הפרשה[edit]

  • מחלוקת קרח ועדתו- קרח בן יצהר יחד עם דתן ואבירם ועוד מאתיים וחמישים אנשי שם, מערער על מנהיגותם של משה ואהרון ומוחה כנגדם "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ולמה תתנשאו על קהל ה'?" בתגובה משה קובע כי ייעשה מבחן בו אנשי קרח וכן אהרון הכהן יעלו קטורת לה', וככה יוודע במי הקב"ה בוחר לו לשרתו. לבסוף, מקטירי הקטורת נשרפים כולם באש ההקטרה, כאשר האדמה פצתה את פיה ושאר סיעת קרח נבלעו בתוכה. לאחר הפרשה, הקב"ה מצווה לרקע את מחתות מקטירי הקטורת ולעשות מהם ציפוי למזבח החיצון, כזיכרון לעם שרק אהרון הוא הנבחר לשרת את ה'.
  • מגיפה- העם מוחה כנגד משה ואהרון וטוענים כנגדם כי הם האחראים למותם של עדת קרח. בתגובה לתלונות העם, הקב"ה קורא למשה ולאהרון לאוהל מועד, ומגפה פורצת בעם. משה מזרז את אהרון לקחת את הקטורת ובכך לעמוד בין החיים ובין המתים ולעצור את המגיפה.
  • מבחן המטות- לאחר שהמגיפה שככה, הקב"ה מצווה על משה לערוך מבחן נוסף על מנת להוכיח כי אהרון הוא נציגו הנבחר. כל מטות הנשיאים נלקחו לאוהל מועד, ובכללם מטה אהרון, והמטה אשר יפרח יראה לעם שבעליו הוא הראוי לשרת את ה'. למחרת, מטה אהרון פורח, והקב"ה מצווה לשמור על מטה אהרון בתוך אוהל מועד כעדות על כך שאותו בחר ה'.
  • משמרת אוהל מועד- העם מתלונן על כך שכל הקרב למשכן ה' מת, וכמענה לחשש זה הקב"ה מצווה על הכהנים לשמור את משמרת אוהל מועד ולמנוע מהעם להיכנס למקום הקודש.
  • מתנות כהונה ולוויה- דיני מתנות כהונה ולוויה הכוללים תרומה, ביכורים, בכור בהמה טהורה, מעשר ראשון ותרומת מעשר אותה נותנים הלווים.

חטאו של קרח[edit]

טענתו של קרח כי "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" נשמעת ברובד הפשט כטענה נכונה, בעיקר לאחר שהתורה עצמה מתבטאת כך באומרה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" או "קדושים תהיו". הרב קוק באורות ישראל ותחייתו ‏[1] מסביר את עומק טענתו של קרח, יחד עם טעותו היסודית. לפירושו, שורש חטאו של קרח קיים כבר בחטאו של קין. קין, לא עבד את הקב"ה ולא זיכך את נפשו, וציפה כי הקב"ה ייענה לקורבנו ללא קשר למעשיו. יכולתו של קין לרצוח את אחיו זמן קצר לאחר הקרבת הקורבן, מראה כי הרשעה היתה כבר גנוזה בקרבו גם בעת הקרבת הקורבן. קין האמין כי ביכולתו להתעלות לקדושה על ידי הבאת הקורבן גם ללא עבודה פנימית מצד עצמו.

באותו האופן, קריאתו של קרח "כי כל העדה כולם קדושים" מבטלת למעשה את העבודה הפנימית שעובד כל אחד, וקובעת כי אין עדיפות לעובד ה' על פני מי שלא עבדו. טענה שכזו " לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת". כאשר אין סולם ערכים, ואין הבדל בין אדם לחבירו, אין גם צורך להתקדם בעבודת ה' וממילא ניתן גם להשוות את משה רבינו שהגיע לדרגות אלוהיות, לכל אדם אחר. עונשו של קרח מברר לכל כי " סגולת הקודש אינה סגולה זלה, שיכולה להנטל בכל ידים מסואבות, כי אם סגולה העולה בעמל נורא במסירת נפש קבועה".

המשך לחלוקה זו ניתן למצוא גם בדברי הרב קוק באגרת תקנ"ה[2]. הרב קוק מסביר כי יש להבדיל בין סגולה לבין בחירה. הסגולה היא קדושה פנימית הגנוזה בכל אחד מישראל מעת לידתו, וסגולה זו איננה משתנה מאדם לאדם, ובה אכן ניתן לומר שכל העם כולם קדושים. מאידך החלק השני של הקדושה הוא חלק הבחירה. חלק זה משתנה מאדם לאדם לפי בחירתו החופשית ולפי מעשיו, בחלק זה אכן לא ניתן לומר שאין הבדל מאדם לאדם, ובו נעוץ חטאו של קרח.

כיצד ידע משה כי הארץ עתידה לפצות את פיה?[edit]

בפרשה, בתגובה לטענות קרח ועדתו, משה קורא לעם ואומר כי יעשו מבחן של הקטרת קטורת שיראה את מי בחר ה', וכן הזהיר שהארץ עתידה לפצות את פיה ולבלוע את כל עדת קרח. אמנם, מעיון בפסוקים לא נראה שהקב"ה ציווה אותו לעשות כן, והקשו הפרשנים כיצד משה ידע שזה מה שעתיד להתרחש?

הציווי לא מופיע בתורה[edit]

הרמב"ן[3] מסביר בפירושו הראשון שהקב"ה אכן ציווה זאת למשה. לשיטתו, "במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה ופעם יעשה בהפך ולפעמים לא יזכיר האחד כלל" וממילא, גם אם הדבר לא נזכר במפורש בפסוקים, אין זה אומר שהקב"ה לא ציווה זאת למשה.

רוח הקודש[edit]

הרמב"ן מביא פירוש נוסף, אותו הוא מכנה כדעתו בדבר, ומסביר שלמרות שמשה לא קיבל בדבר נבואה "הייתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקודש". גם ללא ציווי או נבואה מפורשים, משה כבר ספג לקרבו מספיק תורה וחכמה אלוהית עד שידע מה שעתיד להתרחש על ידי רוח הקודש, אף בלי ציווי מפורש מהקב"ה.

צדיק גוזר והקב"ה מקיים[edit]

רבי יוסף אלבו בספר העיקרים מאמר ד כב (פרשני) הביא תשובה נוספת לתמיהה זו. לדבריו, הקב"ה אכן לא ציווה את משה לעשות את מבחן המחתות, וכן לא אמר לו שהאדמה עתידה לפצות את פיה. משה רבינו אמר דברים אלו מתוך ביטחון שהקב"ה יקיים את דבריו, כדברי הפסוק "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים" ישעיהו מד כו (פרשני). לדברי ספר העיקרים "השם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים" ומעניק כוח לחסידיו לשנות אף את סדרי עולם, וכן מצינו במקומות שונים כגון אליהו הנביא שקבע "חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"מלכים א יז א (פרשני), וכן אלישע הנביא שאמר לברזל לצוף על פני המיםמלכים ב ו ו (פרשני) שבכולם לא מופיע שהקב"ה דיבר איתם לפני כן, ומשמע שקבעו דברים אלו על דעת עצמם.

קדושת מחתות הקטורת[edit]

לאחר שעדת קרח באה על עונשה, הקב"ה מצווה את משה לקחת את המחתות שנשארו לעשות מהם ריקועי פחים ציפוי למזבח "כי הקריבום לפני ה' ויקדשו". הפרשנים התקשו כיצד הוקדשו מחתות אלו, וכן מדוע דווקא מחתות אלו נבחרו לשמש כזיכרון לחטאו של קרח, ולא המחתה של אהרון הכהן?

רש"י‏[4] הסביר שהמחתות קדשו משום שנעשו כלי שרת על ידי עבודת העם. הרמב"ן מסביר את כוונתו, שלמרות שעדת קרח הקריבה אש זרה, וכלי שרת שעשה זר להקטיר בחוץ אינו מקודש, כאן מדובר במקרה אחר. לדבריו, מכיוון שעדת קרח עשו את המחתות על פי ציוויו של משה וקיוו שבכך יענה להם הקב"ה, נחשבו המחתות כקדושות ולכן יש לתת להן את המקום והכבוד הראוי להן. כעין גישה זו נקט גם הנצי"ב בפירושו העמק דבר במדבר טז א (פרשני), שהסביר שמקטירי הקטורת עשו את מעשיהם לשם שמיים. לפירושו, לוקחי המחתות ביקשו להשיג את מעלת אהבת ה' על ידי עבודת הקודש, אף שידעו שהצדק עם אהרון ומשה ולמעשה מסרו נפשם על הדבר. לדבריו, מכיוון "שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלה האהבה והחסידות" התקדשו לבסוף גם המחתות.

הרמב"ן עצמו מפרש כי המחתות לא הוקדשו על ידי חטא עדת קורח, אלא על ידי הקב"ה בעצמו. לפירושו, הקב"ה רצה שהמחתות יהפכו לאות לבני ישראל ולכן הקדיש אותם וציווה לעשות אותם ציפוי למזבח כזיכרון לקורח ועדתו.

רבי יצחק עראמה בפירושו עקידת יצחק במדבר שער-עח (פרשני) מסביר שקדושת המחתות הגיעה ממעשיהם של מקטירי הקטורת, גם אם לא התכוונו לכך. לשיטתו, מכיוון שעל ידי המחתות התקדש שם שמיים, והמחתות הפכו לאות לבני ישראל בדבר צדקתו של אהרון, הם התקדשו שהרי "הדבר המחליש והמבטל את המתנגד לקודש-קודש הוא בלי ספק. ואין כלי קדוש כמי שמבטל הקטרוג מעל הקדוש".

קישורים חיצוניים[edit]

  1. אורות ישראל ותחייתו פסקה ט"ו עמוד לב
  2. איגרות ראי"ה חלק ב' איגרת תקנ"ה
  3. במדבר טז,ה
  4. יז,ב