פרשת שמיני

פרשת שמיני היא הפרשה השלישית של ספר ויקרא. הנושא המרכזי של הפרשה לא היה צפוי. הסתיימו שבעת ימי המילואים וביום השמיני ^[1] משה ואהרו יוצאים לברך את העם, וכך נאמר:" . השמחה רבה והכל נראה הולך למישרין. כך מתארת התורה את האירוע: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.ויקרא ט', כ"ג-כ"ד

אף אז קורה הבלתי צפוי: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.ויקרא י', א'-ג'

ארוע דומה מובא גם בהפטרת השבת , המספרת על דוד המלך המוביל את ארון האלקים לעיר דוד. גם כאן שמחה ולאחרי מפת נפש: "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן.וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקִים.שמואל ב ו', ג'-ה'

תגובות המנהיגים

הרב שמעון גולן מאפרת בדף לפרשת השבוע מציג את ההבדל בין תגובת המנהיגים והמעורבים בענין והיא שונה בשני המקרים.

• דוד המלך עוצר את מלאכת חנוכת משכנו של הארון בעיר דוד, שנאמר:" וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'.

וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי.

רק לאחר שלשה חדשים, כאשר נודע לדוד שבֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹקִים, הוא ממשיך; וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה.

• תגובתו של אהרן הכהן מאופקת :וַיִּדֹּם אַהֲרֹן, הגופות של נדב ואביהוא שמתו מוצאות והפעילות נמשכת כמתוכנן. רש"י מבטא זאת בחריפות:

"שאו את אחיכם כאדם האומר לחברו: העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה."

רוצה לומר: אנחנו כעת באמצע ה"חתונה" ואיננו מעונים לעצור, ולכן העבירו את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה.

מדוע מתו בני אהרן

על מות שני בני אהרן אומרת התורה שהדבר קרה "בקרבתם לפני ה' וימותו". בשיחת השבוע של חב"ד נכתב :" כי בספרים מבואר, שחטאם היה שהתקרבו יתר על המידה אל אור הקדושה, עד שנשמתם פרחה מגופם. אמנם זו דרגה גבוהה מאוד (וכך ניחם משה את אהרון: "עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך"), אולם הדבר נחשב חטא, כי האדם נדרש להימצא בעולם הזה ולמלא את תפקידו, ולא לעזוב את הגוף ולעלות למעלה.

עניין זה מעורר שאלה, שהרי מצאנו כמה וכמה צדיקים שמתו 'מיתת נשיקין', שעניינה יציאת הנפש מעוצמת המשיכה לאור הקדושה. כך מתו משה ואהרון, וכך הזוהר מספר על שלושה זקנים שמתו מוות כזה ושיבחם רבי שמעון בר־יוחאי.

ה'אור החיים' מסביר, שאותם צדיקים "הנשיקה מתקרבת אליהם", ואילו בני אהרון התקרבו ביוזמתם לנקודת ה'נשיקה'. אם הדבר בא מלמעלה, הרי זה רצון ה', אבל אם האדם מחליט להביא את עצמו למצב של פריחת הנפש מהגוף – בכך הוא פועל נגד רצון ה' והדבר נחשב חטא. אצל אותם צדיקים שמתו 'מיתת נשיקין', הדבר בא מלמעלה, כמו שאמר משה רבנו: "היום מלאו ימיי ושנותיי". הוא כבר סיים את תפקידו בעולם, ולכן מיתת הנשיקה הייתה לו בבחינת זכות. גם שלושת הזקנים שהזוהר מספר עליהם, העובדה שרבי שמעון בר־יוחאי שיבחם מעידה שלא היה במיתתם דבר שהוא נגד רצון ה', ולכן זו זכות.

דבר דומה מצאנו אצל רבי יוסף קארו, ה'בית יוסף', מחבר השולחן־ערוך. בתחילה הובטח לו שיזכה לעלות על המוקד על קידוש השם, ולבסוף נענש ולא זכה לכך. משמע מזה, שאילו לא היה נענש והיה עולה השמימה על קידוש השם, היה הדבר נעלה מכל מה שעשה אחר־כך בחייו, ובכלל זה חיבור השולחן־ערוך.

אנו מוצאים זאת גם אצל רבי עקיבא, שכאשר נהרג על קידוש השם אמר: "כל ימיי הייתי מצטער... מתי יבוא לידי ואקיימנו". ולכאורה, לשם מה הוסיף 'יבוא לידי', והלוא היה יכול לומר בקיצור 'מתי אקיימנו'? אלא שמסירות־הנפש היא רק כאשר 'יבוא לידי' מלמעלה, אבל האדם עצמו אינו צריך לקרב את עצמו לכך.