צום עשרה בטבת: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
(17 גרסאות ביניים של 12 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
[[צום עשרה בטבת]] הוא אחד מארבעת צומות החורבן. הצום נתקן לציון תחילת המצור שצר נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, ובהמשך נתווספו אליו שני מאורעות נוספים שקרו בסמוך לו- מות עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית. על פי הוראת הרבנות הראשית יום עשרה בטבת הוא גם יום הקדיש הכללי לנספים בשואה שמקום קבורתם לא נודע.
==מקור==
ב[[ספר מלכים]] מובא שבעשירי לחודש טבת בא נבוכדאצר מלך בבל עם חילותיו והתחיל לצור על ירושלים
{{ציטוטון|ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב ותבוא העיר במצור}} (מלכים ב כה א)
. מצור זה היה תחילת הפורענות שבסופה נחרב בית המקדש הראשון וגלו ישראל. לאחר חורבן הבית נקבע צום עשרה בטבת כאחד מ[[צומות החורבן]] שעליהם ניבא [[זכריה]] {{ציטוטון|כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו}} (זכריה ח,יט). לאחר שכבר נקבע צום עשרה בטבת, נתווספו אליו שני מאורעות נוספים שקרו בסמוך לו- מות [[עזרא הסופר]] ותרגום התורה ליוונית.
==מות עזרא הסופר==
{| class="toccolours" style="float: left; margin-left: 1em; margin-right: 2em; font-size: 85%; background:#c6dbf7; color:black; width:30em; max-width: 40%;" cellspacing="5"
{| class="toccolours" style="float: left; margin-left: 1em; margin-right: 2em; font-size: 85%; background:#c6dbf7; color:black; width:30em; max-width: 40%;" cellspacing="5"
| style="text-align: right;" |  
| style="text-align: right;" |  
שורה 22: שורה 28:
| style="text-align: left;" | <small>סליחות לעשרה בטבת</small>
| style="text-align: left;" | <small>סליחות לעשרה בטבת</small>
|}
|}
'''צום עשרה בטבת''' הוא ה"צום העשירי". הוא חל בי' בטבת,  שבו סמך מלך בבל על [[ירושלים]], בשנת ג"א של"ח (3,338) ל[[הבריאה|בריאת העולם]].  שנתיים לפני חורבן [[בית ראשון]] ניבא  [[יחזקאל הנביא]]על בואה במצור בשנת תשע ל[[צדקיהו המלך]] <ref>[[ספר יחזקאל]] כ"ד,א'ב'</ref> .  בשנת י"א למלכותו היא באה במצור <ref>[[ספר מלכים]],ב',כ"ה,א'</ref> . [[תלמוד ירושלמי]] ב[[מסכת תענית]] מונה בין הצומות : "... צום העשירי - זה י' בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלם.  " <ref>{{מקור|(דף כג,ב פרק ד הלכה ה גמרא)}}.</ref>


[[זכריה הנביא]] מנבא לשבים מבבל, אחרי חורבן [[הבית הראשון]]:"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת, אֵלַי לֵאמֹר.   כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ"{{מקור|(ח',י"ח)}}. ועל יסוד כך קבע ה[[רמב"ם]]: "כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמָר (ראו לעיל) (זכריה ח,יט)".{{מקור|(רמב"ם הלכות תעניות פרק ה',י"ט)}}
מות עזרא מסמל את סוף עידן הנבואה ותחילת התורה שבעל פה. עזרא תיקן תקנות רבות והכין את הקרקע לקראת העברת המוקד הדתי מבית המקדש אל עבר לימוד התורה שבעל פה כגון בתקנת [[קריאת התורה]]. הגמרא {{#makor-new:מגילה טו ט|בבלי-מגילה|טו|א}} מסבירה כי עזרא הסופר הוא למעשה הנביא [[מלאכי]] כך שעזרא שהיה ממקימי אנשי כנסת הגדולה היה החוט המקשר בין תקופת הנבואה וחכמי ישראל. חכמים התייחסו גם לעזרא כמי שהקים בחזרה את התורה באומרם "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה" {{#makor-new:סוכה כ א|בבלי-סוכה|כ|א}} וכן שהייתה התורה ראויה להינתן על ידו.
 
==תרגום התורה ליוונית==
ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה: " יום העשירי בטבת נקבע על ידינו , '''ליום השנה לקהילות ישראל''' - אנשים נשים וטף - '''שניספו בהמוניהם''' באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
במגילת תענית מובא ש{{ציטוטון|בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם}} וכן נפסק בשו"ע: בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם שלשה ימים {{#makor-new:אורח חיים תקפ ב|שולחן-ערוך-אורח-חיים|תקפ|ב}}. הגמרא {{#makor-new:מגילה ט א|בבלי-מגילה|ט|א}} מפרטת יותר את פרטי מעשה זה: {{ציטוטון|תניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו}}.  
ב[[מסכת סופרים]] מובא שעיקר הפגם בתרגום התורה ליוונית הוא בכך "שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה" ויש בכך פגם בהופעת התורה. בסליחות הנאמרות בעשרה בטבת מובא גם הצער בכך שהדבר נעשה בכפייה על ידי המלך: "ומלך יוון אנסני לכתוב דת יוונית". יש שהסבירו את עיקר הפגם בתרגום התורה ליוונית בהכנסת תפיסות עולם ודפוסי חשיבה יווניים שהחלו לחלחל אז לתוך העולם היהודי. לפי ראייה זו, בתרגום התורה ליוונית החל להתגבש מבט מנוכר ו"אקדמי" על תורת ישראל, מבט הרואה בתורה חוכמה אנושית ולא יותר מכך.
לאלה '''מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם''', יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה.  
==עשרה בטבת שחל בשבת==
ה[[בית יוסף]] {{#makor-new:אורח חיים תקנ|בית-יוסף-אורח-חיים|תקנ|null}} הביא את דברי האבודרהם שקבע שצום עשרה בטבת אינו נדחה, ואילו היה חל בשבת, דבר שאינו אפשרי לפי הלוח שלנו, היה דוחה את השבת משום שנאמר עליו "בעצם היום הזה". אמנם, הבית יוסף כתב שלא מצא מקור לדברי האבודרהם ואכן מפירוש [[רש"י]] {{#makor-new:מגילה ה א|ראשונים-רש"י-מגילה|ה|א}} מובא שכשם שתשעה באב נדחה מפני השבת כך גם עשרה בטבת נדחה.  
'''ולכל יהודי''' באשר בוא שם, '''קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל''' ללא השאר "
 
 
==דבר הרב הראשי==
 
[[הרב שלמה משה עמאר]] ה[[ראשון לציון]], הרב הראשי לישראל פירסם בשנת תשס"ט את ההודעה כי יום העשרה בטבת, נקבע ליום תענית ציבור עפ"י חז"ל, וכנזכר בגמרא ובראשונים ובשלחן ערוך. וזאת,
לאחר השואה הנוראה, קבעה הרבנות הראשית לישראל, שיום עשרה בטבת, יהיה "יום הקדיש הכללי", לזכרם של הקדושים שנספו בשואה ויום מותם לא נודע.
 
הרבנות תיקנה כי ידליקו נר לעילוי נשמתם בליל עשרה בטבת, יילמדו משניות לעילוי נשמתם, וכמובן יאמרו קדיש . ואחרי קריאת התורה, יאמרו תפלת אזכרה  שנתקנה לזכר חללי השואה.
 
והוא מסכם: '''וכל איש בישראל יראה חובה לעצמו לקיים הנהגה חשובה זו. ונוסיף תפלה לא-ל נורא עלילה, לשמור את עמו ואת נחלתו, והיה המחנה הנשאר לפליטה'''.
 
==על התעניות==
 
בעשרה בטבת חלים כל דיני תענית ציבור: איסור אכילה ושתיה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, קריאת התורה, הוספת תפילת "עננו" בשמונה עשרה ועוד.
 
ב[[שולחן ערוך]] מובא הרקע לקיום הצומות : "מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא, כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה" אם נזכור את מעשינו הרעים, ומעשי אבותינו- דבר שגרם להם ולנו אותם הצרות.  ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותם הימים לפשפש במעשיו. כי אין העיקר התענית. כמו שנאמר באנשי נינוה  ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים לִטַּיֵּיל, ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר. {{מקור|(מתוך ספר ש"ע המקוצר סי' ק"ב)}}
 
יש גם [[שו"ת]]ים בנושא:  
# בשו"ת "קול מבשר", נכתב כי החזן בבית הכנסת של הר ציון, רשאי ליתאזר ב"חבל" שהסירו מאחד מהעצים עליו ניתו קרבות השואה והובא לאחר השואה למדינת ישראל, בעת התפילה והאזכרה של נשמות ההרוגים הקדושים .<ref>שו"ת קול המבשר (ח"א, סי'נח</ref>
# "הגש"ז אויערבך" נשאל האם ראוי לשמור עשרה בטבת בתור יום זכרון (יא"צ) לאביו ולאימו שנספו בשואה. תשובתו הייתה ש'''הדבר נכון מאוד''' וגם כדאי לבנו לשמור על היא"צ. <ref>מקור: הליכות שלמה, תפילה, פי"ח, הע'72</ref>
 
==מקורו של הצום==
 
'''עשרה בטבת''' יום צום, בו החל המצור על ירושלים על ידי צבא נבוכדנאצר מלך בבל. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. וכך מתואר מהלך האירועים ב[[ספר מלכים]]:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב.וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר ..."
 
והמשך חל  ב[[צום תשעה באב|תשעה באב]] :"בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה ...וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה" {{מקור|(ב',כ"ה, א'-ג')}}.
 
על חשיבותו של הצום דרש רבי <ref>לפי הגר"ש ליברמן (תוספ"כ, שם, 674 שורות 187-189) צ"ל רבי עקיבא</ref> " הרי הוא אומר כה אמר ה' צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי וגו'. צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר... צום החמישי, זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש… צום השביעי, זה שלשה בתשרי - יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהרגוֹ ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש… צום העשירי, זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם, שנאמר 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי' וגו' 'בן אדם כתב לך' וגו'."
 
==דחיית מועד הגלות==
 
ב[[מדרש תנחומא]] ל[[פרשת תזריע]] נאמר כי בזכות הצום נקבע לעם ישראל מועד נח יותר לגלות: "ואמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי: ... ועוד טובה גדולה עשה עם ישראל. כיצד ? שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים. שכן הוא אומר: בן אדם כתב לך את שם היום (הזה ב) [את] בעצם היום הזה וגו' (יחז' כד ב).
 
מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים. מה עשה ? המתין להם והגלה אותם בקיץ הוא שהנביא אומר: אסוף אסיפם נאם ה' <ref>[[ספר ירמיהו]] ח' י"ג</ref>. ואין אסוף אסיפם אלא גלות, שנאמר: אסף אאסף יעקב כלך <ref>[[ספר מיכה]] ב', י"ב</ref> .  והמתין להם עד הקיץ, ואחר כן הגלה אותם. וזה שנאמר: וישקוד ה' על הרעה <ref>[[ספר דניאל]], ט', י"ד</ref> . הוי אומר: אף זה טובה.
 
==יוזמת העם==
 
מדוע נקבע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים? <ref>לפי:"מתשובתו של הקב"ה ( "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי") משמע שימי הזיכרון היו בהתחלה יָזמה של העם, שרק אח"כ אושרה.</ref>  איזה מין זעזוע עבר עם ישראל שדווקא בעקבות התחלת המצור נקבע צום ?
 
ד"ר יוסף (ג'פרי) וולף, מהמחלקה לתלמוד של אוניברסיטת בר-אילן במאמרו [http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaygash/wol.html '''למשמעותו של צום עשרה בטבת''']  מנסה להשיב על קושיה זו. הכותב שם לב להדגשת המילה "היום"  שלוש פעמים.  להדגיש את עָצמת משמעות האירוע שפקד בו ביום את ירושלים. מתבקשת השאלה: כלום ידע יחזקאל שנבוכדנאצר פולש לארץ ישראל ופניו לכיבוש ירושלים ? למה נראה שהופתע ? וולף משיב שאת התשובה יש למצוא בהרגשתם של בני יהודה שיש חסינות מוחלטת לירושלים ולבית המקדש. הדברים מוצאים ביטוי חד-משמעי בנאומו המפורסם של [[ירמיהו הנביא]]: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר:.. שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'... אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה ... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל <ref>ז',א'"ו</ref>.
 
ירמיהו מתריס ומתריע נגד האמונה שכנראה רווחה בעם שבית המקדש וירושלים חסינים לגמרי בפני מתקפת מלך בבל, בגין עצם קיומם. [11] ה' - טענו - לא יחריב את ביתו ולא יכניע את ארצו ולא יגלה את עמו,  והתנהגותם הדתית והמוסרית אינה רלוונטית בהקשר זה. וה[[רמב"ם]] מוסיף בהקשר זה:"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויק' כו:מ) 'והתודו את עונם ואת עון אבֹתם במעלם אשר מעלו בי ואשר הלכו עמי בקרי'" <ref> הלכות תעניות, שם, ה"א</ref>.
 
==יום הקדיש הכללי==
 
הרבנות הראשית קבעה את היום כ'''יום הקדיש הכללי''' לנספים ב[[שואה]] אשר מועד פטירתם אינו ידוע.
 
ביום הקדיש הכללי, עוסקים  גם בהיבטים האמוניים של השואה ונתמקד בעדויות העוסקות בגבורה ועמידה של יהודים בקיום ערכי היהדות בשואה. שמירת הזיכרון והמשכיות קיומו של העם היהודי טבוע בתוך עמנו. יש בידינו עדויות רבות שהנרצחים ביקשו שיכרו אותם ויאמרו עליהם קדיש – מחד, ושהעם לא יעבור בשתיקה על מעשי הרצח של העם הגרמני – מאידך.
 
הנה דוגמה אחת לצוואה של יהודי שנרצח בשואה. נמצא בידינו מכתב אישי ששלח חסיד לרבו.
אריה בן לאה שלח מכתב לרבו הרב ישראל שפירא, האדמו"ר מבלוזוב לפני הירצחו ע"י הגרמנים וכך הוא כותב:
[http://new.katif.net/news.php?table=family_news&page=35 המקור:אתר קטיף נט]
 
 
ב"ה 13.1.1943
 
רבי ישראל שפירא שליט"א, האהוב והיקר!
 
זה עתה הקיפו הרוצחים את בית החרושת למברשות בו מרוכזים כשמונה מאות יהודים. הרוצחים עומדים לרצוח אותנו, רק שעדיין לא יודעים אם לרוצחנו במקום, או לשלוח אותנו לשריפה (לטרבלינקה, או לבלזיץ).
 
מבקש אני ממך, רבינו היקר, כשתבוא לארץ ישראל, תקים באיזשהו מקום בארצנו הקדושה אבן מצבה קטנה, עליה תציין את שמי ושם זוגתי, למען לא ישכחו שמותינו, או תכתוב ספר תורה  על שמנו. אני שולח לכת"ר 50 דולר עם שליח, ואני ממהר, מפני שהרוצחים מצווים עלינו להתפשט.
 
אמסור לאבותיך הקדושים פ"ש ממך ואבקש השתדלות בעדך לאריכות ימים ושנים.
 
עבדו ארי' בן לאה
 
נ.ב. בני אחותי אצל ואשילבסקי ליד וירצ'יג. אנא, השתדל להוציאם משם ולמסור את הילדים לידיים יהודיות, יהא מי שיהא, ובלבד שיישארו יהודים. אשתי שבע בת חי' נרצחה אתמול. הנ"ל.
 
 
מועצה אזורית שומרון הנהיגה כי ביום זה עולין ציונו של כלב בן יפונה זי"ע, שלא נודע יום פטירתו, ולהתפלל עבור כל נשמות ישראל הקדושים שלא נודע יום פטירתם ושמסרו נפשם על קדושת השם העם והארץ. <ref>[http://www.myesha.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/128.pdf עלון '''יש"ע שלנו''']</ref>
מקום מנוחתם של [[יהושע בן נון]] וכלב בן יפונה בתמנת חרס, סמוך לאריאל.
 
==תרגום השבעים==
 
{{ערך מורחב|ערך=[[תרגום השבעים]]}}
 
עשרה בטבת שייך לשלושה ימי אבילות רצופים על מאורעות קשים לעם ישראל. ב[[ח' בטבת]] תורגמה התורה ל[[יוונית]] - "תרגום השבעים" וב[[ט' בטבת]] נפטרו [[עזרא הסופר]] ו[[נחמיה]] <ref>אורח חיים תק"פ</ref>. לדעת המפרש למגילת תענית (דפוס וילנא): בט' טבת נולד "אותו האיש". ומובא בהגהות והערות לטור ס' תק"פ, הוצאת מכון ירושלים "ולפי זה מובן מדוע יראו רבותינו ז"ל לכתוב במפורש שגזרו תענית על יום
 
במסכת סופרים כתוב: "מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה ביוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.
 
וכך כתוב ב"מסכת מגילה" :  דתניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים , ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם.
נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה. והסכימו כולן לדעת אחת.
 
==דחיית שבת==
 
לפי הלוח שלנו עשרה בטבת לא יכול לחול בשבת. <ref>לפי דעת האבודרהם עמ' רנ"ד, ירושלים, תשכ"ג</ref> אפילו אם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחות הצום ליום אחר, מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה" כמו ביום הכיפורים.
[[רבי יהונתן אייבשיץ]] מצוטט כאומר:"ומזה מופת כי צרה גדולה הייתה, וכל ההתחלות קשות, ומכיון שהותרה הרצועה מלמעלה לצור על העיר, כבר אחר כך הייתה הדרך כבושה לפני אוייבי עמו לעשות כאשר זממו בעוונות הרבים. <ref>עלון פרשת ויגש ויחי,'''ענג שבת''' לפרשת ויגש-ויחי, הוצאת העתומה להשרשת ערכים יהודיים לאומיים</ref>
 
כאשר חל עשרה בטבת ביום שישי מתענים באותו יום, למרות שבאופן כללי אין צמים בערב שכן לא נטהגים שהצום יסתיים לאחר כניסת השבת. בניגוד לצומות של יחיד, צום עשרה בטבת דוחה גם את השמחה של שבעת ימי המשתה של החתן, על-פי הכתוב: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" <ref>תהלים קל"ז, ה-ו ריטב"א סוף מסכת תענית.</ref>.
 
==חמש סיבות לצום==
 
לפי מסורות והקינות לעשרה בטבת מזהים סיבות נוספות לצום, מלבד תחילת המצור על ירושלים. <ref>חיים סימון [http://www.geocities.com/ChaimSimons/divreichamishah07 '''דברי מדרש''']</ref>. חלקם התרחשו בימים  הקרובים לי' בטבת, אך נקשרו בצום זה.
# '''מיתת עזרא הסופר''' - נאמר ב[[שולחן ערוך]]  "לא נודע איזה היא הצרה שאירע בו". בפירושו כותב [[הט"ז]] "תימה גדולה הא איתא בסליחות של י' בטבת דבט' בו מת עזרא הסופר וצ"ע רב". גם במפרשים אחרים לשו"ע, למשל ה"מגן אברהם" וה"באר היטב" מזכירים את הסליחות האלה.  בסליחה "אזכרה מצוק" כתוב : "זעמתי בתשעה בו בכלמה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר. טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר."
# ''' הריגת ר' יהוסף הלוי''' - איתא ב"ספר הקבלה" של הראב"ד מסופר  על הנגיד ר' יהוסף הלוי וזה לשונו: "ומכל מידות טובות שהיו באביו [ר' שמואל הנגיד] לא חסר לו אלא שלא היה ענותן כאביו מפני שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו ונבה לבו עד להשחית ויקנאו אותו סרני פלשתים עד שנהרג ביום שבת בט' בטבת שנת ד' אלפים תתכ"ד [צ"ל: ד'תתכ"ז] [1066]"
# '''לקיחת אסתר לארמון המלך'''' - ב[[מגילת אסתר]] כתוב: ""ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו". ב"מדרש רבה" מוצאים אנו שאסתר נלקחה בעל כרחה לארמון המלך, וצריכים לזכור שבאותה שעה היתה אסתר אשת איש - נשואה למרדכי. במדרש "שוחר טוב" רואים אנו שאסתר בכתה להקדוש ברוך הוא: "מה שרה אמנו ע"י שנשבית לילה אחת לקה הוא [פרעה] וכל ביתו... ואני נתונה בחיקו של אותו רשע כל השנים הללו למה אין אתה עושה לי נסים למה עזבתני".
# '''מיתת שמעון הקלפוס - ה"שליח פיטר''' - הפרק האחרון של כת"י הולדריכוס  <ref>יאהן יאקאב הולדריכוס, ספר תולדות ישוע הנוצר</ref>  מדבר על איש בשם "שמעון הקלפסי" והתחבולה שבה השתמש להוציא את ה"פריצים" מירושלים. [הביטוי "פריצים" המופיע בספרות זו מתייחס לכת יהודית-נוצרית אשר חיה בתחילת ימיה של הנצרות.] בענין פטירת שמעון כתוב בכת"י: "וימות שמעון ויתאבלו בני ישראל את שמעון וקבעו יום מיתתו להתענות בכל שנה ושנה והוא ט' ימים בירח טבת"."
# '''יום שנולד בו ישו הנוצרי''' - מחבר "ספר העיבור" הוא הרב אברהם בר חייא שחי במאה ה-11 בספרד, ואשר כותב: "והוא [ישו] נולד לדבריהם בשנת ג' אלפים תשס"א לבריאת עולם בעשרים וחמשה ימים מחדש דייגבר [דצמבר], והוא יום שבת יום תשעה בטבת".
 
==סדר הצומות==
 
ב[[מסכת ראש השנה]] אנו מוצאים דיון על הסדר בו יש להציג את הצומות. כאשר [[רבי שמעון]] חולק על [[רבי עקיבא]] וכך מובא בגמרא:
 
תניא: 'אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואני אין דורש כמותו (וְזוֹ אחת מהן;...<br />
'''צום הרביעי''' - זה תשעה בתמוז, שבו הובקעה העיר' שנאמר (ירמיהו נב,ו) [בחודש הרביעי] בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ (ז) ותבקע העיר [וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החמתים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה];
ואמאי קרי ליה 'רביעי'? - רביעי 㪘חדשים;<br />'''צום החמישי''' - זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלהינו; ואמאי קרי ליה 'חמישי'? - חמישי 㪘חדשים; '''צום השביעי''' - זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו;
ואמאי קרי ליה 'שביעי'? - שביעי חדשים; '''צום העשירי''' - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד,א) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר: (ב) בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל (התחיל לצור עליה) אל ירושלם; <br />
 
'''ושואלים : ואמאי קרי ליה 'עשירי'? - עשירי לחדשים'''. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן?  כדי להסדיר חדשים כתיקנן; ואני איני אומר כן, אלא: <br />
 
'''צום העשירי''' - זה חמשה בטבת, שבו באת שמועה לגולה (לגלות יכניה שגלו לבבל אחת עשרה שנה לפני החורבן) שהוכתה העיר, שנאמר (יחזקאל לג,כא) ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר, ועשו יום שמועה כיום שריפה.<br />
 
ונראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון (שבסדר מקרא) ראשון (לפורענות: בתחלה הובקעה העיר ואחר כך נשרף הבית בתשעה באב, ובתשרי שלאחריו נהרג גדליה ובטבת שלאחריו באתה השמועה) ועל אחרון אחרון, והוא אומר על ראשון (שבפסוק) אחרון (לפורענות) ועל אחרון (שבמקרא) ראשון (לפורענות, שהרי תחילה סמך, ואחר כך הובקעה; נמצא י"ז בתמוּז, שהוא ראשון במקרא - אחרון לסמיכת בבל, שהוא מאוחר במקרא).
 
והסיכום:  אלא שהוא מונה לסדר חדשים (ואמר שלא הקפיד המקרא אלא על סדר החדשים, לכך מנה תמוּז קודם לטבת) ואני מונה (אף) לסדר פורעניות.


ה[[גר"ח]] כתב לפרש את דברי האבודרהם על פי חידושו של ה[[מנחת חינוך]] שכתב שהנביאים לא תיקנו באילו ימים בדיוק יש לצום אלא רק קבעו באילו חודשים יש לצום כמו שנאמר בפסוק "צום הרביעי וצום החמישי" {{#makor-new:זכריה ח יט|תנ"ך-זכריה|ח|יט}}. לפי פירוש זה, כאשר הצום נופל בשבת ניתן לדחותו משום שעיקר התקנה שהצום יתקיים במהלך החודש, ולכן אין הצום דוחה את השבת. מנגד, צום עשרה בטבת מוגדר בנביאים כיום צום משום שנאמר בו "בעצם היום הזה" כדברי האבודרהם ולכן הוא דוחה את השבת.


== הערות שוליים ==
== הערות שוליים ==
שורה 155: שורה 44:
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]
[[קטגוריה:השואה]]
[[קטגוריה:השואה]]
[[קטגוריה:הצומות|עשרה בטבת]]
[[קטגוריה:צומות|עשרה בטבת]]

גרסה מ־21:50, 6 בינואר 2020

צום עשרה בטבת הוא אחד מארבעת צומות החורבן. הצום נתקן לציון תחילת המצור שצר נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, ובהמשך נתווספו אליו שני מאורעות נוספים שקרו בסמוך לו- מות עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית. על פי הוראת הרבנות הראשית יום עשרה בטבת הוא גם יום הקדיש הכללי לנספים בשואה שמקום קבורתם לא נודע.

מקור

בספר מלכים מובא שבעשירי לחודש טבת בא נבוכדאצר מלך בבל עם חילותיו והתחיל לצור על ירושלים "ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב ותבוא העיר במצור" (מלכים ב כה א) . מצור זה היה תחילת הפורענות שבסופה נחרב בית המקדש הראשון וגלו ישראל. לאחר חורבן הבית נקבע צום עשרה בטבת כאחד מצומות החורבן שעליהם ניבא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח,יט). לאחר שכבר נקבע צום עשרה בטבת, נתווספו אליו שני מאורעות נוספים שקרו בסמוך לו- מות עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית.

מות עזרא הסופר

אזכרה מצוק אשר קראני רבי יוסף טוב עלם

אזכרה מצוק אשר קראני, בשלוש מכות בחדש הזה הכני
גדעני, הניאני, הכאני, אך עתה הלאני.
דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית, הלא שלשתן קבעתי תענית
ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית, על גבי חרשו חורשים, האריכו מענית.
זועמתי בתשעה בו בכלמה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר
טרוף טורף בו הנותם אמרי שפר, הוא עזרא הסופר.
יום עשירי מוה בן בוזי החוזה, כתב לך בספר המחזה
לזכרון לעם נמס ונבזה, את עצם היום הזה.
מנין סדר חדשים בעשרה בו העיר, נהי וילל במו פיו אפעיר
בסדר פרעניות בתוך לבבי יבעיר, בבא אלי הפליט לאמר הכתה העיר.
על אלה על פני אבל זריתי, פצתי על ארבעתן לו חץ בלבי מריתי
צרות ע לאלה בל לי כריתי, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי.
קראתי שמך מתנחם על רעתי, ראה עניי ושמע קול פגיעתי
שמע תחינתי חיש נא ישועתי, אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.
ירח טבת מאד לקיתי בו, ונשתנו עלי סדר נתינו
סררתי פשעתי יגלה לי טובו, האומר לים עד פה תבוא.

סליחות לעשרה בטבת

מות עזרא מסמל את סוף עידן הנבואה ותחילת התורה שבעל פה. עזרא תיקן תקנות רבות והכין את הקרקע לקראת העברת המוקד הדתי מבית המקדש אל עבר לימוד התורה שבעל פה כגון בתקנת קריאת התורה. הגמרא מגילה טו ט מסבירה כי עזרא הסופר הוא למעשה הנביא מלאכי כך שעזרא שהיה ממקימי אנשי כנסת הגדולה היה החוט המקשר בין תקופת הנבואה וחכמי ישראל. חכמים התייחסו גם לעזרא כמי שהקים בחזרה את התורה באומרם "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה" סוכה כ א וכן שהייתה התורה ראויה להינתן על ידו.

תרגום התורה ליוונית

במגילת תענית מובא ש"בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם" וכן נפסק בשו"ע: בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם שלשה ימים אורח חיים תקפ ב. הגמרא מגילה ט א מפרטת יותר את פרטי מעשה זה: "תניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו". במסכת סופרים מובא שעיקר הפגם בתרגום התורה ליוונית הוא בכך "שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה" ויש בכך פגם בהופעת התורה. בסליחות הנאמרות בעשרה בטבת מובא גם הצער בכך שהדבר נעשה בכפייה על ידי המלך: "ומלך יוון אנסני לכתוב דת יוונית". יש שהסבירו את עיקר הפגם בתרגום התורה ליוונית בהכנסת תפיסות עולם ודפוסי חשיבה יווניים שהחלו לחלחל אז לתוך העולם היהודי. לפי ראייה זו, בתרגום התורה ליוונית החל להתגבש מבט מנוכר ו"אקדמי" על תורת ישראל, מבט הרואה בתורה חוכמה אנושית ולא יותר מכך.

עשרה בטבת שחל בשבת

הבית יוסף אורח חיים תקנ הביא את דברי האבודרהם שקבע שצום עשרה בטבת אינו נדחה, ואילו היה חל בשבת, דבר שאינו אפשרי לפי הלוח שלנו, היה דוחה את השבת משום שנאמר עליו "בעצם היום הזה". אמנם, הבית יוסף כתב שלא מצא מקור לדברי האבודרהם ואכן מפירוש רש"י מגילה ה א מובא שכשם שתשעה באב נדחה מפני השבת כך גם עשרה בטבת נדחה.

הגר"ח כתב לפרש את דברי האבודרהם על פי חידושו של המנחת חינוך שכתב שהנביאים לא תיקנו באילו ימים בדיוק יש לצום אלא רק קבעו באילו חודשים יש לצום כמו שנאמר בפסוק "צום הרביעי וצום החמישי" זכריה ח יט. לפי פירוש זה, כאשר הצום נופל בשבת ניתן לדחותו משום שעיקר התקנה שהצום יתקיים במהלך החודש, ולכן אין הצום דוחה את השבת. מנגד, צום עשרה בטבת מוגדר בנביאים כיום צום משום שנאמר בו "בעצם היום הזה" כדברי האבודרהם ולכן הוא דוחה את השבת.

הערות שוליים