נגע הצרעת

From ויקישיבה
(Redirected from צרעת)
Jump to navigation Jump to search

נגע הצרעת בהלכה הוא ענין סגולי ורוחני בלבד ללא משמעות רפואית, בשונה מהמובן הרפואי של צרעת. נגע הצרעת ומחלת הצרעת עשויים להתבטא בצורה חיצונית דומה. ההבדל בין הנגע לבין המחלה הוא בגורמים שהביאו להופעת הכתמים הלבנים בעור בשר האדם: הנגע הוא בעל משמעות רוחנית ואילו המחלה היא בעלת משמעות רפואית. יכול להיות כי מבחינה רפואית האדם טרם נרפא ואילו כאשר הוא מגיע לכהן זה קובע כי הסתיימה תקופת טומאתו וכך , לפחות מבחינת ההלכה, הוא יכול לחזור לביתו, אפילו אם הוא עוד חולה צרעת. וכן להיפך האדם יכול להירפא מבחינה רפואית והוא ממשיך להיות נגוע הצרעת.

משמעות הצרעת וטעמי דיניה[edit]

לתופעת נגע הצרעת יש משמעות רוחנית וכך נאמר בספר דברים "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלווים ." (דברים, כ"ז, ח'). הנגע המתואר במקרא הוא למעשה פגיעה בקשר בין האדם והחברה. בגמרא, מסכת ערכין ט"ו, ב, נאמר:

Geresh.png אמר ריש לקיש: מאי דכתיב " זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע. Geresh.png

חשיבותו של הנושא מתבטא בכך שפרשה במיקרא, בספר ויקרא, קרויה בשם: פרשת מצורע.[1] להלן תובהר המשמעות ההלכתית של נגע הצרעת ויוצגו שלושה מקרים של הופעת הנגע במקרא: מרים הנביאה, מצורעי השומרון והמלך עוזיהו.

יש האומרים שחיוב ההרחקה מהמצורע הוא מחמת שהצרעת מאוסה ומזוהמת, ולכן היא מזיקה וגורמת למחלות (ר' תבנית:הידעת?/ט' חשוון ה'תשס"ט)

הצרעת בהלכה[edit]

בימים עברו, לאחר שבני ישראל קיבלו עליהם את המצוות במעמד הר סיני ובעת היות בית המקדש על מכונו, אם אדם היה רואה בעור בשרו או בבגדו או בקירות ביתו, כתמים לבנים בדרגות שונות [2] ,היה עליו לבוא אל הכהן והוא היה מאבחן האם הכתמים הלבנים מעידים על היות האדם, ברכושו או ביתו נגוע בצרעת.[3]

במשנה דנים בנגע הצרעת בסדר טהרות מסכת נגעים בדלקמן: " מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה. "

הסברים:

  • בהרת : עזה כשלג - שהיא לבנה ביותר, שאין בלובן למעלה הימנה.
  • שנייה לה - סיד ההיכל: לבנה כסיד הלבן שבקירות ההיכל ( בבית המקדש)- שמלבנים אותו בכל שנה קודם הפסח.
  • השאת : קרום ביצה - לבן כקרום הביצה שתחת קליפתה. ( כלומר מדובר בקרום העוטף את החלבון}.
  • שנייה לה: כצמר הלבן - לבנה כצמר נקי של כבש בן יומי.[4]

ספר החינוך סעיף קס"ט מגדיר את המופעים של הצרעת הרוחנית בצורה הבאה: ארבעת מראות לֹ‏בֶ‏ן של הצרעת הן בעור בשר האדם. השתים הן אבות והן שאֵת ובהרת ושתים הן תולדות להן, כלומר למטה מהלובן. וכך הן מוגדרות: שאת - צמר לבן נקי, בהרת - שלג. התולדות הן : סיד ההיכל - תולדת הבהרת וקרום הביצה - תולדת השאת. הכהן הוא הקובע מתי הגיע הזמן להכריז על הסרת נגע הצרעת. והיה והנגע הוסר יש להקריב קורבן ועל האדם לטבול במים, כמקובל.

כאמור, האבחנה האם האדם, הבגד או הבית מצורעים נעשית על ידי הכהן. האבחנה באדם נקבעה בדרך הבאה: " וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ." (ספר ויקרא, י"ג, א'-ג'(

סוגי הצרעת הם: שאת, ספחת ובהרת. וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם: "הכל מטמאין בנגעים, אפילו קטן בן יומו והעבדים, אבל לא גוי ולא גר תושב. והכל כשרין לראות את הנגעים וכל הנגעים אדם רואה אותם חוץ מנגעי עצמו. (הלכות טומאת צרעת, פרק כ"ז) והיה ונגע באדם נגע צרעת הוא נדרש לשבת בדד מחוץ למחנה: במדבר סיני, מחוץ לשלושת המחנות: מחנה כהונה, מחנה לווייה ומחנה ישראל, כמו שאירע למרים הנביאה, אחרי שדיברה לשון הרע על משה רבינו. ובארץ ישראל, בערים המוקפות חומה, היתה קיימת מצוות משלוח המצורע מחוץ לעיר.


הלכה זו אינה נוהגת בזמן הזה.

מרים הנביאה[edit]

מרים הנביאה נענשה על שדיברה סרה במשה אחיה, משה רבינו. היא לקתה בצרעת. במקרא נאמר: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, ה'."([[ספר במדבר]], י"ב, א'-ג') העם - והתורה מדגישה עובדה זאת - מפגין נאמנות למנהיגה הדגולה, מרים הנביאה, ואינו מתקדם בהליכה במדבר, עד שמרים תוכל אף היא להמשיך בדרכה: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם, מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן." כן

מצורעי שומרון[edit]

האבחנה בין המובן הרפואי לבין המובן ההלכתי, נמצאו לה סימוכים מהמסופר בספר מלכים. יתכן כי דוקא במקרה שומרון מדובר במצורעים במובן הרפואי ולא במובן ההלכתי. בעת המצור על העיר שומרון נאמר : " וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה, עַד-מָתְנוּ. אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה, וָמָתְנוּ; וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם--אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה, וְאִם-יְמִיתֻנוּ, וָמָתְנוּ..." ([[ספר מלכים]] ב', ז', ג'-ד').

על המצורע נקבע במפורש: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" ([[ספר ויקרא]], י"ג, מ"ו) רבי יהונתן אייבשיץ אומר : "מכיוון שעל המצורע לשבת בדד כיצד דיברו המצורעים זה עם זה ?" [5] הוא ממשיך: " על כרחך שלא היו מצורעים במובן ההלכתי אלה במובן הרפואי". עולה השאלה, האם היו בשומרון כהנים בני אהרן. ואם כן ספק אם היה להם אפר פרה אדומה ולכן קשה לקבוע האם הצרעת שבאה עליהם היא נגע או מחלה, שכן באופן הביטוי החיצוני אין הבדל ביניהם. כמו כן, סביר להניח כי הכהנים לא יכלו בשומרון לבצע את האבחנה המקובלת בין הנגע לבין המחלה.

בהקשר זה נביא את דעתו של הרמב"ם. לדבריו, מכל עיר המוקפת חומה, גם שלא מימות יהושע בן נון, על המצורעים להשתלח הימנה.[6]ברם, רוב הראשונים נוקטים כי המדובר דווקא בערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון. לדעת עקיבא איגר, נראה כי עמרי לא בנה את שומרון אלא חיזקה וביססה והיתה לה כבר חומה בעבר. בעל "ערוך לנר" טוען כי נאמר כי "עמרי הוסיף כרך בארץ ישראל". ולכן, אי אפשר לומר כי העיר מוקפת חומה מימים ימימה! לדעתו ולדעת בעל ה"אור שמח", מלכי ישראל שמלכו בשומרון חפצו להעניק לה מעמד זהה לירושלים בה מלכו מלכי יהודה- ולפי כך נהגו בה קדושה ושלחו את המצורעים מחוץ לעיר, גם אם לא ניתן היה לקבוע כי הם לקו בנגע הצרעת. בדרשת יום העצמאות מנסה הרב קלמן ב. בר [7] לתת לסיפור המצורעים אספקט אקטואלי של ימינו ואומר: "בעת אשר הקמנו בעז"ה את מדינתינו אחר אלפיים שנות גלות היו שטענו, כי לא יתכן שמדינה זו היא "כסא ה' בעולם" שכן מי שבישר והקים אותה היו אנשים מצורעים ברוחניות, אנשים שלא שמרו תורה ומצוות. ולהם אף אנו נאמר, כדבר הנביא אל המלך, אין אנו רשאים להכתיב לבורא היאך דרכה של הגאולה להיות."

ומה נאוו דברי המשוררת רחל, אשר בשירתה יום בשורה היא חורזת את הרעיון:"}}

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

("יום בשורה" - [[רחל]]) [8]

עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ[edit]

עזיהו המלך בקש להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכהנים. הכהנים נכנסו אחריו וניסו למנוע ממנו להקטיר את הקטורת. המלך המשיך במעשיהו, ל קה בצרעת במצחו ונשאר מצורע עד יום מותו. וכך נאמר בדברי הימים: "וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּה' אֱלֹהָיו; וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל ה', לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו, עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן; וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה', שְׁמוֹנִים--בְּנֵי-חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים, לְהַקְטִיר: צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹקים. וַיִּזְעַף, עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת, לְהַקְטִיר; וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה', מֵעַל, לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל-הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה-הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ, וַיַּבְהִלוּהוּ, מִשָּׁם; וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת, כִּי נִגְּעוֹ ה'. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב בֵּית החפשות (הַחָפְשִׁית) מְצֹרָע--כִּי נִגְזַר, מִבֵּית ה'; וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, שׁוֹפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ. ( ב', כ"ו, ט"ז - כ"א) . המלך נשאר סגור בבית ( המכונה - בלשון סגי נהור - בֵּית החפשות (הַחָפְשִׁית) ) , בודד, סגור[9] כפי שמביא תרגום יונתן, בספר מלכים, בקטע המקביל. לכן גם השליטה בפועל עוברת לבנו יותם, אשר יכל לבוא במגע עם עם הארץ.

המשיח כמצורע[edit]

נגע הצרעת כבשורה לעתיד לבוא מתבטא גם בסוגיה המוזרה שהמשיח עצמו הוא מצורע ויושב בשערי רומי, כמו שכתוב במסכת סנהדרין, צ"ח, עמוד ב': " מה שמו ( של המשיח) רבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו, שנאמר "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. ( ישעיהו, פרק נ"ג, פסוק ד')" חיוורא, לבן, בתרגום מצורע.

וממשיכה הגמרא לספר: רבי יהושע בן לוי ... פגש את אליהו על פתח מערת רבי שמעון בר יוחאי, ושוב שאלו מתי יבוא המשיח. הפעם ענה לו אליהו: לך שאל אותו בעצמו! הנה הוא יושב על פתח העיר רומי.

ומה הוא עושה שם : המשיח מחליף תחבושות למצורעים בשערי רומי. חז"ל אומרים: " על אליהו הנביא ודבריו אודות הגאולה העתידה, כי המשיח יושב בין עניים וחולים בשערי רומי. הם חובשים את כל פצעיהם בבת אחת, אך המשיח "שרי חד ואסיר חד", חובש את פצעיו אחד אחד, כל פצע בתחבושת אחרת. (סנהדרין צ"ח).

במובן מופשט יותר, אם נגע הצרעת מצביע על מתח שבין אישיותו הפנימית של האדם וחיצוניותו החברתית, ניתן להבין שהמשיח יהיה האדם שיחווה ויפנים באמת את המתח הזה ועל ידי סיבלו וניסיונו יפתור אותו.[10]

בזמן הזה[edit]

ר' תבנית:הידעת?/י"ד כסלו ה'תשס"ט

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים[edit]

  1. דיון הלכתי ובו מקורות רבים ראה קישורים חיצוניים {שאול רגב}
  2. בלשון המקרא: "אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת- (כתם לבן בינוני) אוֹ-סַפַּחַת - (כתם לבן יותר כהה) אוֹ בַהֶרֶת (כתם לבן בהיר ביותר) [1]
  3. ויקרא פרקים י"ג-י"ד
  4. המקור: משניות מבוהרות קהתי
  5. "מרגליות הים" סנהדרין ק"ז:ב אות ט"ו
  6. הכתב והקבלה ויקר י"ד מ'
  7. גיליון ליום העצמאות, אייר תשס"ד
  8. השיר הועתק מאתר פרויקט בן יהודה (זכויות היוצרים בידי הציבור)
  9. " ואיתי ד' מרע על מלכא והוה סגיר עד יום מותיה" ( מלכים ב' פרק ט"ו, פסוק ה' תרגום יונתן: אותו פסוק
  10. ראה קישורים חיצוניים {מישל רבה}