קיבוץ גלויות

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה עוסק בקיבוץ גלויות מעשי. אם התכוונתם לברכת "קבץ גלויותינו" שבתפילת שמונה עשרה, עיינו בערך ברכת קיבוץ גלויות.
עולים מגיעים לנמל תל אביב - בא לבטא את הרעיון "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה" (מההפטרה - ג') -הרעיון מקורו במאמרו של זאב ארליך במקור ראשון - 19 בספטמבר 2008 - ראו להלן:"ייבוא של ברכה:נמל תל אביב" - מקור התמונה :מדינת ישראל - אוסף הצילומים הלאומי - צילם:KLUGER ZOLTAN

קיבוץ גלויות הוא כינוס של בני ישראל מכל קצות תבל לארץ ישראל, מכל המקומות שבהם נמצאים בני ישראל בגלות.

Contents

הבטחת התורה[edit]

קיבוץ גלויות הובטח לראשונה לבני ישראל ע"י משה רבינו לפני מותו, כפי שנאמר בספר דברים לאחר פרשת הברכה והקללה: "וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה".

"אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ"[1].

אנשי כנסת הגדולה קבעו על זה ברכה בפני עצמה בתפילת שמנה עשרה: "תקע בשופר גדול.. וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ" (על פי נוסח עדות המזרח) - כלומר אנחנו מתפללים שהאלוקים ימהר לקיים את ההבטחה הנ"ל. עיין ערך ברכת קיבוץ גלויות.

השלבים לקיבוץ הגלויות[edit]

קיבוץ הגלויות יתקיים בשלבים הבאים, לאחר שיבואו על העם "הדברים האלה" - הלא חיוביים:

  1. על העם יהיה לחזור בתשובה.
  2. הקב"ה יקבץ את העם חזרה לארץ.
  3. אפילו, את נדחי העם, אשר יהיו "בקצה השמים".
  4. ובסופו של דבר העם יהיה ריבוני על ארצו - ארץ ישראל.

חזון הנביאים[edit]

חזון קיבוץ הגלויות הופיע בחזונות נביאי ישראל: ישעיהו הנביא ג"א קמ"ג[2] וירמיהו הנביא בג"א רצ"ח, עוד בטרם חורבן בית ראשון.

ישעיהו הנביא מפרט את הגלויות ממנו ישובו בני ישראל וכך הוא אומר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹ' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיהו י"א, י"א-י"ב). חפי החזון של הנביא אין מקום בו לא יגיעו הגולים והוא מציין :

  • גם ישראל
  • ו-יהודה
  • וביתר פירוט ארבע כנפות הארץ

וכל זה כ-185 שנה לפני היציאה לגלות של ממלכת יהודה ד"א של"ח, מועד משוער של היציאה לגלות בבל או אחרי לפני 53 שנה - מועד גלות מלכת ישראל ג"א ר"ה.

בספר ירמיהו מופיעים חזון קיבוץ הגלויות, אף הוא כ-ארבעים שנה לפני חרבן הבית והיציאה לגלות: "כִּי אִם-חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבוֹתִים עַל-אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיהו "ט"ז, ט"ז) . ירמיהו הנביא מציג זאת כהבטחה אלוקית, כי קיבוץ הגלויות תהיה כמו יציאת מצרים.

ולגולים לבבל - "אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה-הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלָם" (ירמיהו כ"ט, ב)הוא מנבא:"וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם-יְהֹוָה וְשַׁבְתִּי אֶת-(שְׁביּתְכֶם) [שְׁבוּתְכֶם] וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם ה'וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם" (ירמיהו כ"ט, י"ד)

ומקור מרשים בפרק כ"א:"הִנְנִי- מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. שִׁמְעוּ דְבַר-יְהֹוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ" - תאור מוחשי אשר הפיח תקווה בגלויות ישראל.

הגאון הנצי"ב מוואלזין בספרו "העמק דבר" (דברים ל ג), שנכתב זמן רב לפני הקמת המדינה, דייק מהפסוק שיהיה פעמיים קיבוץ גליות, שנאמר "ושב וקבצך", והסביר הנצי"ב: שמתחילה יהיה קצת קבוץ גליות, על ידי רשיון המלכויות, ואחרי כן יוסיף ה' ידו שנית, כדכתיב "ושב וקבצך".

דברי הנביאים ומפרשים על קיבוץ גלויות בתקופה שלפני ביאת המשיח[3][edit]

אוכלוסיית היהודים בארץ, מונה בתקופתנו למעלה מחמשה מליון ושלש מאות אלף יהודים. רבים רואים בכך תחילת התקיימותן של הנבואות הרבות על קיבוץ גלויות לארץ ישראל, בגאולה העתידה לימות המשיח.

אומר הרמב"ם בהלכות מלכים, יא, א:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל.

משמע, שרק אחר בוא המשיח יתקבצו נדחי ישראל.

הדברים מפורשים יותר בספר מעלות המידות לרבנו יחיאל ב"ר יקותיאל זצ"ל, שנכתב לפני שש מאות ושמונים שנה: יש לנו להאמין בלי שום ספק כי עתיד הקב"ה לשלוח גואל ולגאלנו ולקבצנו מכל העמים אשר נפצנו שם ולהושיבנו על אדמתנו, והיא הנקראת ארץ ישראל ... והגואל הזה הוא הנקרא מלך המשיח ... והקיבוץ הזה הוא צריך להיות על ידי מאסף ומקבץ והוא מלך המשיח ... (המעלה הראשונה).

לפי זה, עליות היהודים לארץ ישראל לפני ביאת המשיח, אינן קיבוץ הגלויות שעליו התנבאו הנביאים . ובכל זאת מדברי מפרשים שונים משתמע, שנבואות רבות נאמרו על התחלת קיבוץ גלויות עוד קודם לביאת המשיח. נפתח בפירוש הספורנו לתהילים ולשיר השירים:

שיטת הספורנו:[edit]

הספורנו בפירושו לתהלים, מתייחס פעמים רבות לקיבוץ גלויות שיהיה קודם לימות המשיח, ומפרט את טיבו ומהותו:

  • מזמור צה: לכו נרננה לד' נריעה לצור ישענו - זה המזמור נאמר על קיבוץ גלויות הקודם לימות המשיח למען יוכלו המון ישראל לשוב בו בתשובה כמבואר ביחזקאל. בואו נשתחוה ונכרעה - אתם פדויי ד' בואו ונשתחוה להודות לשמו עתה על אשר גמלנו ... היום בקיבוץ גליות. ... אתם בני קיבוץ גליות אל תהיו כמותם [כמו דור המדבר] שמעו בקולו להביט נפלאות מתורתו ומצוותיו ולא יגזור עליכם שלא תזכו לימות המשיח כמו שגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ.
  • מזמור קא: לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה לך ד' אזמרה - בזה המזמור הודיע המלך דוד טוב דרכיו כשבקש להשיג את רוח הקודש להזהיר בני קיבוץ גליות וכל חפץ לזכות לימות המשיח שילכו בדרכיו כאמרו זכריה יב, ח והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד.
  • מזמור קז: הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו - זה המזמור אמר המשורר בלשון בני קיבוץ גלויות שיראו מלחמת גוג ומגוג והתשועה ממנה ואמר שיאמרו אותם הנגאלים אז כי אמנם ד' צריכים להודות כמבואר במזמור וכולם קרו לישראל ועל כולם יודו בקיבוץ גלויות הנגאלים משעבוד מלכויות כי במלחמת גוג ומגוג יאבדו רשעי האומות ופושעי ישראל שלא עשו תשובה בימי קיבוץ גלויות וממנה יושעו הנשארים וכי ראוי גם לבני הגולה להתבונן בכל אלה. יאמרו גאולי ד' בקיבוץ גלויות, אשר גאלם - משעבוד מלכויות ... ישם מדבר - ארץ ישראל שהיתה מדבר כאמרו (ויקרא כו לב) והשמתי אני את הארץ, ישם אותה לאגם מים, ויושב שם רעבים - שבי הגולה וירבו מאד - יותר מהראוי בטבע .. וימעטו - במלחמת גוג ומגוג שיאבדו רבים מישראל, מעוצר רעה ויגון - שלא שבו אל ד' בכל לב בזמן קיבוץ גלויות וחירותם משעבוד גליות אבל פנו איש לבצעו כמנהגם כאמרו עושה מקנה וקנין יושב על טבור הארץ. ... וישם כצאן משפחות - המשפחות הנשארות מישראל ירבה אותם כצאן כאמרו עוד זאת אדרוש לבית ישראל ארבה אותם כצאן אדם. יראו - בשוב ד' שבות ציון וירם קרן משיחו.
  • מזמור קח: שיר מזמור לדוד נכון ליבי אלקים אשירה ואזמרה אף כבודי, עורה הנבל וכינור אעירה שחר - בזה המזמור התפלל המשורר על קיבוץ גלויות ועל ראשי הדור אז שיוכלו לתקן מעוות ההמון.
  • מזמור קטז: אהבתי כי ישמע ד' את קולי תחנוני - בזה המזמור דבר המשורר על חורבן בית שני וקבוץ גלויות קודם ימות המשיח והתפלל עליהם.
  • מזמור קיט: אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד' - בזה המזמור הנעשה באלף בית אמר דוד המלך שהתורה האלוקית היא דרך החיים מכוון לאשר את ישראל לחיי עולם ובקש רחמים על עצמו ועל ישראל מאת הא-ל יתברך ... וכאשר ברוח הקדש ניבא וראה את צרת שעבוד גלות ואת קבוץ גליות ומלחמת גוג וחבלי משיח וישועתו עמד והתפלל בזה על כולם. רחוק מרשעים ישועה - כי ישועת המשיח דבר רחוק מרשעים כאמרו כי הוא כמו אש מצרף כסף וזה כי חוקך לא דרשו בימי קיבוץ גלויות.
  • מזמור קכב: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ד' נלך - בזה המזמור התפלל המשורר שאף על פי שיהיו רבים זוכים לימות המשיח לא יזכו להיות מבני ירושלים שלא יעלו אליה רק המזומנים לה כאומרו כל הכתוב לחיים בירושלים ועם זה יהיה המשיח כמו אש מצרף כסף ומבער פושעי ישראל לא יצא ממנה שום משפט נגד השרידים גם שיהיו בלתי מזומנים לה.
  • מזמור קכד: שיר המעלות לדוד לולי ד' שהיה לנו יאמר נא ישראל - בזה המזמור התפלל המשורר על בני קיבוץ גלויות שלא יוסיף הא-ל להגלותם ויסיר מתוכם את עובדי כוכבים שלא יסיתו את ההמון ויטו לבבם לדעותם .
  • מזמור קכו: שיר המעלות בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים - בזה המזמור התפלל המשורר שיזכו להיות בקיבוץ גלויות - גם בלתי ראויים לזה.
  • מזמור קכז: שיר המעלות לשלמה אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ד' לא ישמור עיר שוא שקד שומר - בזה המזמור הזהיר המשורר לבני קבוץ גלויות עושים מקנה וקנין כי אמנם לא יספיק הזריזות לקבץ הממון ולשמרו אם לא תהיה שם השגחה אלוקית עוזרת לזה.
  • מזמור קכח: שיר המעלות אשרי כל ירא ד' ההולך בדרכיו - בזה המזמור הזהיר המשורר לבני קיבוץ גלויות שלא יהי רב השתדלותם בקיבוץ הממון אבל יהיה בתורה ובמצוות ובגדול בנים לזה כי בזה יזכו לימות המשיח.
  • מזמור קלד: שיר המעלות הנה ברכו את ד' כל עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות - בזה המזמור מזהיר המשורר את בני קיבוץ גליות שיתפללו שתשוב השכינה לבית המקדש. ... הנה ברכו את ד' כל עבדי ד' - הנה אתם, עתה עבדי ד' ולא עבדי האומות, ברכו את ד' על שהוציא אתכם משעבוד גלויות. העומדים וגו' - אתם תופשי התורה העומדים בבית המקדש גם בלילות לעסוק בתורה, שאו ידיכם קודש - בתפילה אל מקום המקדש, וברכו את ד' - על שהטיב.
  • מזמור קלה: הללויה הללו את שם ד' הללו עבדי ד' - בזה המזמור הזהיר המשורר את תופשי התורה בדור קיבוץ גליות ללמד דעת את העם ולהכינם לימות המשיח בתורה ובמעשים טובים ולא יסופו עם רשעים עובדי כוכבים ביום הדין ובימות המשיח ויתפלל עליהם בסוף כמאמרו ד' שמך לעולם.
  • מזמור קמ: למנצח מזמור לדוד, חלצני ד' מאדם רע מאיש חמסים תנצרני - אחרי ששם המחבר בזה הספר מזמורים מחוברים על אודות קיבוץ גלויות וימות המשיח אשר בם תהיה תשועה לישראל אחר גליות ורעות רבות וצרות כי בקיבוץ גליות יצאו משעבוד מלכויות ובביאת המשיח יאבד גוג ומגוג ויגדל כבוד ישראל לעד שם המחבר הנזכר קצת מזמורים שחבר דוד על עצמו בזמן שגברו עליו צרות רדיפת שאול בכל תוקף וזה היה מעט קודם זמן הצלחתו אשר בה מלך ראשונה בחברון על יהודה לבדו ואח"כ מלך על ישראל כי אמנם כן יקרה לישראל בקיבוץ גליות ובביאת המשיח.
  • מזמור קמב: משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה - שם המחבר זה המזמור בזה המקום אחר מזמורי קיבוץ גליות וימות המשיח כי כן יקרה להם אחר רוב צרות הגלות במלחמת גוג שיפלו במכמוריו רבים מפושעי ישראל כאמרו ויצא חצי העיר בגולה וישארו צדיקי הדור כאמרו ביום ההוא יגן ד' בעד יושב ירושלים והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד ובית דוד כאלקים.
  • מזמור קמז: הללויה כי טוב זמרה אלוקנו כי נעים נאוה תהילה - בזה המזמור חזר המשורר להודות לא-ל יתברך על קבוץ גלויות שיוציא משעבוד מלכויות.
  • בפירושו לשיר השירים (ב, יב - ח, יב) כותב הספורנו: לכה דודי - נצא מגלות שעבוד מלכויות, נצא השדה - לשוח בשדה בקיבוץ גליות נלינה בכפרים - כאמרו "יושבים באין חומה ובריח ודלתיים אין להם" (יחזקאל לח יא). נשכימה לכרמים - נתבונן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות נראה אם פרחה הגפן - אם יש יוצא למשנה ולתלמוד בעיון ובמעשה, שם - בצאתי משעבוד מלכויות אתן את דודי לך - אראך אהבתי את שם קדשך כי אמנם הדודאים נתנו ריח - אפילו עמי הארץ נתנו ריח טוב במעשיות על פתחנו - בתי מדרשות, כל מגדים - בעיון ובמעשה, חדשים - דברים שהבינו חכמי הדור מחדש, גם ישנים - שהורו הקדמונים, דודי צפנתי לך - בספריהם. ... השבעתי אתכם - שלא ימהר גוג ומגוג לבוא ולבטל ... מי זאת עולה מן המדבר - יאמר הא-ל יתברך מה היה לה לזאת העולה משעבוד מלכויות בארצות העמים שהיו כמו מדבר לא אדם בו אבל חיות טורפות בלבד, מתרפקת - מכה את עצמה ומתאוננת על דודה על איחור ביאת המשיח שהוא האדון אשר אתם מבקשים (מלאכי ג א) וחפצים כאומרה הלא תחת התפוח בהיותי בגולה מתלוננת בצל שד-י כמו בצל התפוח בעצי היער עוררתיך השתדלתי בתפילותי להביאך ... אחות לנו קטנה - משיב הא-ל יתברך הנה את מצטערת על איחור שריית שכינתי בתוכך וביאת משיחי הנה אפילו בקיבוץ גליות תהיה עדת הצדיקים מועטת, ושדים אין לה - אפילו אותם המועטים אינם מלמדים דעת את העם ובלתי מוחים להשיב מעוון בהיות ההמון אז כולו עוסק בחיי שעה בלבד כאמרו "עושה מקנה וקנין" (יחזקאל לח יב). מה נעשה לאחותנו - אני ומשיחי כי גם המשיח הוא כמו "אש מצרף כסף" (ר' מלאכי ג ב-ג), אם חומה היא - הנה אם יהיה זכותם מספיק להגן על דורם - נבנה עליה טירת כסף - נבנה בית המקדש של כסף שלא תשלוט בו האש ואם דלת היא שלא יסגרו דלת בעדם ולא יחושו לתיקון ההמון, נצור עליה לוח ארז - נעשה להם בית המדרש של עץ ארז נכבד ולא יבנה בית המקדש בזכותם. אני חומה - משיבה עדת ההמון אני השתדלתי במעשי גם בגלות להיות חומה להגן מצרת האויבים, ושדי - חכמי המורים, כמגדלות - כמגדל עוז להגן ולהיות בית מנוס מכל צרה בתפילותם, אז הייתי - ובכן הייתי אפילו בגלות כמוצאת שלום גם שהיתה עת צרה לכן עתה בקיבוץ גליות ראוי שנזכה בזה לביאת משיח צדקנו. כרם היה לשלמה - משיב המלך המשיח: הנה כרם היה לשלמה המלך הקדוש, בבעל המון - בארצות הגויים בגולה "כי כרם ד' צבאות בית ישראל (ישעיה ה ז) נתן את הכרם לנוטרים - חכמי הדור, איש יביא בפריו אלף כסף - כדי שכל אחד מהם יעמיד תלמידים הרבה יגדיל תורה ויאדיר, והנה כרמי שלי לא נטרתי - אותם חכמי הדור שהם שלי ורואי פני הם בלבד לפני שיזכו לעמוד בהראותי כי לא השתדלו להעמיד אשכולות ובכן תלמידיהם מעטים... .
  • ממובאות הספורנו לתהילים ולשיר השירים נוכל ללמוד, ראשית, שקיבוץ גלויות יתחיל קודם לביאת המשיח, ושנית, שיתקבצו גם יהודים שאינם "תופשי תורה", והם עוסקים ב"אסיפת הון", וביניהם "פושעים" ו"חטאים". מכאן, שקיבוץ הגלויות אינו מותנה בתיקון העולם כולו על ידי המשיח. להלן תובאנה נבואות העוסקות בקיבוץ גלויות, והמתפרשות בדברי המפרשים בהקשר של התקופה שלפני ביאת המשיח. ויבואר שכבר נתקיימו מקצתן .

תחילת קיבוץ גלויות בבני יהודה ובנימין:[edit]

  • וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר, עֹפֶל בַּת צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵאתֶה, וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה, מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלָיִם (מיכה ד, ח).

ומפרש המלבי"ם:

ואתה מגדל עדר - מסב פניו אל הר ציון הנזכר, אומר אליו, אתה הר ציון, שאתה מגדל של העדר הלז שהוא עדר הצאן הצולעה והנדחה, תחלה תהיה כמגדל של צאן, ואח"כ תהיה עופל - שהוא מבצר חזק, ומפרש שזה יהיה בשלש מדרגות, תחלה בת ציון עדיך תאתה - שהגליות יתחילו להתקבץ וגלות יהודה ובנימין שהם בת ציון שגלו מציון בחורבן בית שני יתקבצו אליך, ואח"כ ובאה הממשלה הראשונה - תבוא ממשלה קטנה, שיהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלך מלך לבני ישראל שהיה להם שופטים מנהיגים אותם, ואח"כ תבא ממלכת לבת ירושלים - יהיה להם מלכות קבוע שהוא מלכות בית דוד, שאח"כ ימלוך המלך המשיח בממלכה קבועה.

הנביא מחלק את תהליך הגאולה לשלושה שלבים: בשלב ראשון יתחילו בני יהודה ובנימין להתקבץ לארץ ישראל. בשלב שני תהיה הנהגה דומה להנהגת השופטים. בשלב שלישי תקום מלכות קבועה, היא מלכות משיח בן דוד. עולה מכאן, שעוד לפני ביאת המשיח. יתקבצו יהודים רבים לארץ ישראל.

המתקבצים יעסקו בסחר בינלאומי:[edit]

בספר יחזקאל מתנבא הנביא על גוג: מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם ... לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבֹת וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ (יחזקאל לח, ח-יב).

בנבואה מדובר, על קיבוץ גלויות בארץ ישראל עוד לפני מלחמת גוג ומגוג. בימינו התקבצו לארץ-ישראל, לאחר השואה, פליטי חרב מארצות רבות, ואפשר לראות בכך את תחילתו של קיבוץ גלויות בתקופת "ערב בקר". אמנם, מבואר בנבואה שמלחמת גוג ומגוג תתחיל כשהיהודים לא יחששו ממלחמה וישבו בארצם ללא צורך בהגנת חומות וכיו"ב, ולפי זה עוסקת הנבואה בקיבוץ הגלויות שינהיג אותו המשיח, ובמלחמה שתהיה אחר שיבוא. אך מפירוש הספורנו לשיר השירים עולה, שקיבוץ הגלויות המוזכר כאן יהיה בתקופה שלפני ביאת המשיח: ארץ ישראל תהיה מיושבת ביהודים השבים אליה מארצות רבות, והם יעסקו בסחר בינלאומי.\

המשיח לא יהיה להם לראש עד שיהיו בירושלים:[edit]

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. (הושע ב, א-ב).

ומפרש הרד"ק: ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו - וזה יהיה בקבוץ גליות בימי המשיח כי בבית שני לא עלו אלא יהודה ובנימין שגלו בבבל ולא היו בני יהודה ובני ישראל יחדיו: ושמו להם ראש אחד - זהו מלך המשיח, וכו' ועלו מן הארץ - מארץ גלותם יעלו לארצם, וכו' כי המשיח לא יהיה להם לראש עד שיהיו בירושלים. הרד"ק מניח כמובן מאליו, שהמשיח יהיה ראש לעם ישראל רק לאחר שכבר יהיו בירושלים, ובהתאם לכך הוא מוציא את הפסוק מידי פשוטו: אין פירושו שקודם יומלך המשיח ואז בני ישראל יעלו לירושלים, אלא, שקודם הם יעלו מן הארץ, כלומר מארץ גלותם, ורק אחר כך יהיה להם המשיח לראש. מפורש אם כן בדברי הרד"ק, שהנבואה מנבאת על קיבוץ גלויות שיקדים את ביאת המשיח .

אחר שישובו לארץ ישראל - יבקשו את מלך המשיח:[edit]

וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת ד' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים: וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֶתֶךְ שְׂעֹרִים: וָאֹמַר אֵלֶיהָ יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ: כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים: אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ד' אלוקיהם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ד' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. (הושע פרק ג, א-ה).

מצודת דוד מפרש:

אחר - רצונו לומר, אחר ימים רבים ישובו בני ישראל אל ארצם, ואז יבקשו את ה' לשאול ממנו צרכם כי ישוב וישרה שכינתו ביניהם. ואת דוד מלכם - וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם ולא ימלוך בהם עוד מלך ישראל משבט אחר לא כמו מאז שמלך עליהם ירבעם ושאר מלכי אפרים. ופחדו אל ה' - אז יפחדו את ה' ואת טובו, רצונו לומר, לא יחטאו עוד כי יפחדו את ה' שלא יסיר שכינתו מביניהם ויפחדו את טובו שלא יאבדו השפעת טובתו ודוגמתו ופחדו ורגזו על כל הטובה וגו' (ירמיה לג). באחרית הימים - זה יהיה בסוף הימים היא הגאולה העתידה בימי המשיח. (פסוק ה).

ומפורש בדבריו, שתחילה ישובו בני ישראל לארץ ישראל, ורק אחר-כך ירצו בהשראת השכינה בתוכם, ובהמלכת המשיח עליהם.

"קיבוץ גלויות בעת ברכת השנים היא" (רש"י, מגילה יז, ב):[edit]

וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ד': ... וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנושְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם: (יחזקאל לו, א-יב). במסכת מגילה יז, ע"ב, מבואר פירוש הפסוק "ואתם הרי ישראל פריכם תתנו לעמי ישראל כי קרבו לבוא": ארץ ישראל ששממה כל ימי הגלות, תתחיל לתת פריה בעת שקיבוץ הגלויות יתחיל. כעין זה נאמר גם במסכת סנהדרין צח, ע"א: "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל".

דברי הגמרא, שהפרחת השממה בארץ ישראל היא סימן מובהק לכך שהגאולה קרבה, נלמדים גם מהנאמר בחומש ויקרא (כו, טז) "ושממו עליה אויבכם היושבים בה" הרמב"ן מפרש שם:

מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם .

מדברי הרמב"ן מתבאר, שגאולת ארץ ישראל משממונה והקיבוץ גלויות קשורים זה בזה. מבואר בדברי הנביא, ומפורש בדברי הגמרא, שכאשר יתחיל קיבוץ גלויות תתחיל ארץ ישראל לתת פריה בשפע, ותחדל משממונה. הפריחה בארץ ישראל היא סימן מגולה שהקץ קרוב. מדברי הגמרא במסכת מגילה נראה, שסדר הגאולה, הוא כסדר הברכות בתפילת שמונה עשרה: א. ברכת השנים: ארץ ישראל תתן פריה בשפע. ב. קיבוץ גלויות. ג. השבת השופטים. ד. דין הרשעים. ה. צמיחת קרן הצדיקים. ו. בניין ירושלים. ז. ביאת משיח בן דוד. ח. תפילה בבית המקדש. ט. עבודה. י. הקרבת קרבן תודה.

והנה, לפי הגמרא, תחילה תתן ארץ ישראל את פריה, ורק לאחר מכן יתחיל קיבוץ הגלויות. היוצא מזה, שארץ ישראל תתן פריה בעוד בניה אינם עליה, ואינם מעבדים אותה. האם פירושו של דבר שהפירות יצמחו מעצמם בדרך נס מן השממה? ונראה שמשום שאלה זו נטה רש"י מפשט הגמרא, ופירש: "ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא - אלמא קיבוץ גליות בעת ברכת השנים היא": משמע, שברכת הארץ אינה קודמת לקיבוץ הגלויות אלא שבאי הארץ בשלב הראשון של קיבוץ הגלויות, הם שיצמיחו את פירות הארץ לאחר שממה של אלפי שנים. קיבוץ הגלויות יהיה תהליך מתמשך, שיתחיל בד בבד עם הפרחת השממה, ורק בסופו ייעשה דין ברשעים, תרום קרנם של צדיקים, תיבנה ירושלים ויבוא בן דוד. וכן משמע מדברי הנבואה: "ונעבדתם ונזרעתם" - נתינת הענפים ונשיאת הפירות הן תוצאה של "ונעבדתם ונזרעתם". שלב מסוים בקיבוץ הגלויות ובבניין הארץ ייחשב לקץ מגולה, כלומר סימן להתקרבות הגאולה. מוכח מזה, שיהיה פרק בקיבוץ הגלויות, שיקדים את ביאת המשיח.

פריחת גפן ישראל:[edit]

א. הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ: ב. הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְנֵי מַיִם לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט אֶל עַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ: ג. כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שוֹפָר תִּשְׁמָעוּ: ד. כִּי כֹה אָמַר ד' אֵלַי אֶשְׁקֳוטָה \אֶשְׁקֳטָה\ וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי כְּחֹם צַח עֲלֵי אוֹר כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר: ה. כִּי לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם פֶּרַח וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת וְאֶת הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז: ו. יֵעָזְבוּ יַחְדָּו לְעֵיט הָרִים וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף: ז. בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַד' צבאות עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ אֶל מְקוֹם שֵׁם ד' צבאות הַר צִיּוֹן: (ישעיה פרק יח) הגמרא במסכת סנהדרין צח א, מפרשת את פסוק ה בנבואה: "כי לפני קציר כתם פרח ובסר גמל יהיה ניצה וכרת הזלזלים במזמרות וגו'" - "אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל", ועולה מהגמרא ומפירוש רש"י שכוונת הפסוק היא, שקודם לביאת המשיח יהיה שלטון יהודי, ויבואר להלן בעמ' 84. מכאן ניתן ללמוד, שיהא קיבוץ יהודי גדול עוד לפני ביאת המשיח. אם כך, הנבואה מתחלקת לשלושה חלקים: פסוקים א-ד עוסקים בקיבוץ גלויות שאחר ביאת המשיח. פסוקים ה-ו מדברים על שלטון יהודים לפני ביאת המשיח, ופסוק ז שב ועוסק בקיבוץ הגלויות שיהיה אחר ביאת המשיח.

נבואות על קיבוץ גלויות שהתנייתן בביאת המשיח אינה מפורשת:[edit]

עיינו בנבואות העוסקות בבירור בקיבוץ גלויות שיהיה בתקופת 'ערב-בקר', ולפני ביאת המשיח. עתה נצטט נבואות המבטיחות קיבוץ גלויות, אך אינן תולות אותו בביאת המשיח דווקא. כיון שהן מתייחסות לקיבוץ גלויות מבלי להזכיר בהקשר זה את ביאת המשיח, אפשר לפרשן כנבואות על קיבוץ גלויות שיתרחש עוד לפני ביאת המשיח.

א. בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים:[edit]

ט. עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹקֵיכֶם: י. הִנֵּה ד' אֱלֹקִים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: יא. כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: (ישעיה פרק מ) הנבואה אינה מזכירה את המשיח בהקשר של קיבוץ גלויות, ולכן ניתן לתארה כהבטחה כללית על קיבוץ גלויות, לא כנבואה לאחר ביאת המשיח דווקא. היוצא מזה, שהעלייה לארץ ישראל בדורות האחרונים היא תחילת התקיימותה של הנבואה. תחילתה, ולא עיקרה, שכן עדיין לא הגענו למצב המתואר בנבואה, של קיבוץ גלויות מתוך נחת ושלוה, שבו איש "לא נעדר".

ב. הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרץ:[edit]

אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרץ. (ישעיה מג, ו).

וכתב על זה האברבנאל:

עוד ראינו בעינינו שהעיר ד' את רוח מלכי ארצות המערב לגרש מארצותם כל היהודים השוכנים בארצותם והתחיל הגירוש הראשון מאי קצה הארץ הנקרא אינגלטיר"א [אנגליה] שגרש המלך אותם גירוש כולל ומוחלט בשנת חמשת אלפים ועשרים לבריאת העולם והיו שמה קהילות גדולות ועצומות ובאו לשכון בצרפת שהיו שמה קהילות רבות ג"כ מימי קדם אחר כך גם עליה עברה כוס ושנים או שלשה פעמים גרש מלך צרפת את כל היהודים אשר תחת ממשלתו ובגירוש שהיה בימי הרב רבי לוי בן גרשון היו כפלים כיוצאי מצרים כמו שכתב בפירוש לתורה בפסוק מי מנה עפר יעקב. ובשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים וחמשה לבריאת העולם היה הגרוש האחרון לחוק עולם ואח"כ זה מקרוב גורשו היהודים מכל ארצות ממשלת הדוכס משאבויי"א ומלונברדיא"ה וטושקנ"א ואשכנז ואסיאה ובשנת מאתים וחמישים ושנים העיר השם את רוח מלכי ספרד לגרש מארצם את כל היהודים כשלש מאות אלף נפשות באופן שכולם יצאו מכל צדדי המערב וכולם עברו כנגד ארץ ישראל לא לבד היהודים כי אם גם האנוסים שיצאו מהתורה עוברים והולכים שמה ובזה האופן הם מתקבצים על אדמת הקודש ועל זה אמר ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי כלומר שנתן בלב המלכים שברוחות (השם) [העולם] שישלחום מאיתם עד שילכו לארץ ישראל וזו היא ענין האמירה שזכר בכאן וכו'. אף-על-פי שבדורו של האברבנאל עדיין לא בא המשיח, ולא נתקבצו כל היהודים לארץ ישראל, ויציאת היהודים מארצות הגויים לא היתה בדרך של גאולה אלא להיפך, על-ידי גירוש וצרה נוראה - ראה בזה האברבנאל שלב בקיבוץ גלויות. מכאן, ודאי שניתן לראות את העלייה הגדולה לארץ ישראל בדור האחרון כתחילת התגשמותה של הנבואה על קיבוץ הגלויות.

ג. לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ:[edit]

ח. כֹּה אָמַר ד' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת: ט. לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם: י. לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶש כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם: יא. וְשַׂמְתִּי כָל הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן: יב. הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים: יג רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ יּפִצְחוּ \וּפִצְחוּ\ הָרִים רִנָּה כִּי נִחַם ד' עַמּוֹ וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם: יד. וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ד' וַד' שְׁכֵחָנִי: טו. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: טז. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד: יז. מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: יח. שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם ד' כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ: כ. עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה: כא. וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם: כב. כֹּה אָמַר ד' אֱלֹקִים הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: כג. וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִים אֶרֶץ יִשְׁתָּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ד' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשוּ קֹוָי: כד. הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט: כה. כִּי כֹה אָמַר ד' גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ: כו. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ד' מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: (ישעיה פרק מט).

הנבואה מבשרת באופן כללי על קיבוץ גלויות לארץ ישראל מבלי לתלות אותו בביאת המשיח. ניתן משום כך לייחס גם אותה לקיבוץ הגלויות שבימינו. אמנם לא כל האמור בנבואה כבר התגשם, מלכים עדיין אינם משתחווים לפנינו, והגויים, שהציקו לישראל, עדיין לא ראו את נקמת ד' – ובכל זאת כבר כיום: "יאמרו באזניך בני שיכוליך צר לי המקום" (פס' כ), וארץ ישראל נתמלאה ביישוב צפוף של יהודים. התקיימו גם דברי הנביא שהגולים "לא ירעבו ולא יצמאו" בדרכם לארץ, כלומר, שדרכם תהיה נוחה. קיבוץ הגלויות, שעליו מנבא הנביא החל אך לא הסתיים, ועוד יבואו יהודים רבים לארץ ישראל בסיועם של הגויים עצמם, והם ישתחוו בפנינו, כדברי הנביא.

ד. הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם:[edit]

יב. אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: יג. וַתִּשְׁכַּח ד' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: יד. מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ: טו. וְאָנֹכִי ד' אֱלֹקֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו ד' צבאות שְׁמוֹ: טז. וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: יז. הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: יח. אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה: יט. שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹׁד וְהַשֶׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: כ. בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת ד' גַּעֲרַת אֱלֹקָיִךְ: כא. לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: כב. כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ד' וֵאלֹקַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד: כג. וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים: (ישעיה פרק נא).

נבואת ישעיה אינה מתייחסת במישרין לקיבוץ גלויות בגאולה העתידה, אלא לסיומן של צרות הגלות. ובכל זאת, האברבנאל כולל אותה ברשימת הנבואות המורות על גאולה עתידה. שיבת בני ישראל לירושלים נרמזת גם בקינת הנביא על מצבה של ירושלים בתקופת הגלות, כשהיא גלמודה מבניה. מכאן, שבגאולה העתידה ישובו הבנים לירושלים, ושוב היא לא תהיה גלמודה. הנבואה עדיין לא נתקיימה, ועדיין לא נקם ד' את נקמתו מן האומות שייסרו את ישראל בגלות, אבל שיבת היהודים לארץ ישראל ולירושלים כבר החלה. גם נבואה זו, כיון שהיא אינה מתנה את קיבוץ הגלויות בביאת מלך המשיח, ניתן לפרשה על ימינו.

ה. הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ:[edit]

א. רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ד': ב. הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: ג. כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ: ד. אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: ה. כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ד' צבאות שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹקֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא: ו. כִּי כְאִשָׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ד' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹקָיִךְ: ז. בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: ח. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ד': ט. כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ: י. כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ד': יא. עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: יב. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: יג. וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ד' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: יד. בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: טו הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל: טז. הִןֵ \הִנֵּה\ אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל: (ישעיה פרק נד). זוהי נבואה כללית על ריבוי יהודים בארץ ישראל בגאולה העתידה, ועל כיבוש הארצות הסמוכות לה, כנאמר: "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ". משום כך אפשר להצביע על התחלת התקיימותה של הנבואה עם שיבת היהודים לארצם בימינו, עוד לפני ביאת המשיח. בספר 'קול התור', פרק חמישי , מבואר, שהנבואה מתייחסת לתקופה שלפני ביאת המשיח, ודבריו יובאו בלשונם בהמשך. בנוגע לנבואה על כיבוש הארצות הסמוכות לארץ ישראל, לא ברור אם כוונת הנביא למצב קבוע, ואם כך היא עדיין לא התקיימה, או לעצם הניצחון על האויב, גם אם אינו מתמיד וקבוע. ויעוין להלן בעמ' 86 בפירוש לנבואת דניאל: "וככלות נפץ יד עם קדש".

ו. לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה:[edit]

י. שוֹש אָשִׂישׂ בַּד' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹקַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: יא. כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן ד’ ד' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: א. לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: ב. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ד' יִקֳּבֶנּוּ: ג. וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ד' וּצְנִוף \וּצְנִיף\ מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹקָיִךְ: ד. לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ד' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: ה. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ: ו. עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ד' אַל דֳּמִי לָכֶם: ז. וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: ח. נִשְׁבַּע ד' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: ט. כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ד' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי: י. עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: יא. הִנֵּה ד' הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: יב. וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ד' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה. (ישעיה פרק סא, י - סב, יב).

הנבואה מתארת את השבח שיתנו ישראל לד' בגמר הגאולה, ולכן ודאי שהיא חלה על עתיד נשגב ונפלא. אך עדיין ניתן להניח שהמצב של "לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך שממה" כבר מתרחש בתהליך שהנבואה אינה מפרטת אותו, ושתחילתו בקיבוץ הגלויות של הדורות האחרונים, שנעשה בדרך הטבע.

ז. וְהָיָה הַשׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן:[edit]

ח. כֹּה אָמַר ד' כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל: ט. וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ הָרָי וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ שָׁמָּה: י. וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר לְעַמִּי אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי: ... טז. אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן וְהַנִּשְׁבָּע בָּאָרֶץ יִשָּׁבַע בֵּאלֹהֵי אָמֵן כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי: יז. כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב: יח. כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ: יט. וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה: כ. לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל: כא. וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם: כב. לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי: כג. לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ד' הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם: כד. וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע: כה. זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָש עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ד': (ישעיה פרק סה). את תחילתה של הנבואה על הפרחת השרון והעמק (פס' י), אפשר לפרש על התקופה שלפני ביאת המשיח, כשלב ראשון בסדר הגאולה. הביטוי "צאן" בפסוק: "והיה השרון לנוה צאן" (פסוק י) מתפרש ככינוי לעם ישראל, המכונה כך פעמים רבות בפי הנביאים, כנאמר "לרבץ בקר, לעמי" (שם). אלא שלא ניתן לפרש כך גם את הסיום: "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים", (פס' כא) ולהחילו על העלייה לארץ ישראל בדור האחרון. עדיין לא נתקיים בנו הפסוק: "והנער בן מאה שנה ימות" (פס' כ). שפירושו על פי המפרשים, שמי שימות בגיל מאה, יצטערו עליו כעל מי שמת נער, מכיון שאורך החיים הרגיל יהיה מאות שנים. ואולי נוכל לומר, שאין מוקדם ומאוחר בזה.

ח. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן:[edit]

יד. שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ד' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן: טו. וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל: טז. וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ד' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ד' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד: יז. בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ד' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ד' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע: יח. בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם: (ירמיה פרק ג). הנביא מנבא על שני שלבים בקיבוץ הגלויות: בשלב ראשון יתקבצו לציון מעטים. בשלב שני ימנה ד' רועים שינהיגו את העם כרצון ד', ועל פי התורה, ועקב כך יבואו בני יהודה ובני עשרת השבטים יחדיו מ"ארץ צפון", הצפונית לבבל, אל ארץ ישראל. באותה עת יעלו גם כל הגויים לירושלים, ויכירו במלכות ד' (פס' יז). השלב הראשון של קיבוץ הגלויות, שבו העולים לארץ ישראל הם "אחד מעיר ושנים ממשפחה", התקיים כבר. השלב השני "ונתתי לכם רועים כליבי" - עדיין לא התקיים.

ט. וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם:[edit]

יד. לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: טו. כִּי אִם חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם: (ירמיה פרק טז). זוהי הבטחה על קיבוץ הגלויות שיהיה בימות המשיח, בו יעלה ד' את בני ישראל, הם עשרת השבטים מארץ צפון, ומשאר ארצות פזוריהם. כה מופלא יהיה הדבר, עד שהנשבעים יחדלו להזכיר את נסי יציאת מצרים, ויזכירו במקומם את הנס של קיבוץ הגלויות. אמנם הנבואה עדיין לא נתקיימה בשלמותה, והנשבעים עדיין אינם מזכירים בשבועתם את קיבוץ הגלויות, אך גם בה ניתן לראות נבואה שקיומה עכ"פ החל בזמננו, משום שאין בה התניה של קיבוץ הגלויות בביאת המשיח.

י. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי:[edit]

ג. כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ד' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ: (ירמיה פרק ל). הנבואה מבטיחה את שיבת עשרת השבטים, את שבות בני יהודה ואת ירושת הארץ. והנה, עדיין לא שבו עשרת השבטים, מלבד מעטים מהם המעורבים בבני יהודה. ובכל זאת, גם אותה ניתן להחיל על ימינו, ולראות בו את תחילת התקיימותה, מפני שאין בה התניה של קיבוץ הגלויות בביאת המשיח.

יא. הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב:[edit]

ח. כֹּה אָמַר ד' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב: יט. וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ: כ. וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו: כא. וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלָי כִּי מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ד': כב. וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאֱלֹקִים: (ירמיה פרק ל). המלבי"ם על אתר מפרש, שהנבואה מתייחסת לשלבים רבים בשיבת עם ישראל לארצו: תחילה יגורו העולים במגורי אוהלים; בשלב שני הם יבנו משכנות קבועים, לאחר מכן תיבנה ציון כבימי קדם, ולבסוף ייבנו המקדש ובית המלך. אפשר להסיק שאנחנו נמצאים בשלב השני או השלישי של קיבוץ הגלויות, עוד לפני ביאת המשיח.

יב. וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ:[edit]

ו. כִּי כֹה אָמַר ד' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ד' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל: ז. הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: ח. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: (ירמיה פרק לא). בפשטות, זוהי נבואה על שיבתם של עשרת השבטים מארץ צפון לארץ ישראל, דבר שעדיין לא התקיים. אפשרות אחרת היא לפי 'קול התור' (עמוד 140), שארץ צפון המוזכרת כאן היא רוסיה, שבצפון. גם לפי פירוש המלבי"ם, המייחס את המלים "וקבצתים מירכתי ארץ" לבני יהודה ובנימין הנידחים, אפשר לראות בקיבוץ הגלויות של זמננו את תחילתו של התהליך שעליו מנבא הנביא. מן הכתוב בפסוק ח: "בבכי יבואו", לומד האברבנאל שהעולים יבואו לארצם בבכי על צרות הגלות הנוראות שבאו עליהם לפני עלייתם לארץ ישראל.

יג. מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ:[edit]

ט. שִׁמְעוּ דְבַר ד' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ: י. כִּי פָדָה ד' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ: יא. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ד' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד: יב. אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם: יג. וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם ד': (ירמיה פרק לא). הנבואה עשויה להתאים לתקופתנו ולקיבוץ הגלויות של ההווה, מפני שהיא אינה קושרת את קיבוץ הגלויות במלך המשיח. מאידך, כיוון שהנבואה מבטיחה "ולא יוסיפו לדאבה עוד", ואנחנו עדיין דואבים, יש לומר שהנבואה מתייחסת לקיבוץ גלויות שיתרחש לאחר תום צרות הגלות, ואז ייהפך אבלם של היהודים בגלות – לששון.

יד. כֹּה אָמַר ד' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: טו. כֹּה אָמַר ד' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ד' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: טז. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ד' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. (ירמיה פרק לא). ההבטחה על שיבת בני רחל לארץ ישראל, כלומר שיבת בני יוסף, שהם ראש לעשרת השבטים, ושיבת בני בנימין - עדיין לא התקיימה במלואה. ואם כי בני יוסף, עדיין לא החלו לשוב, בני בנימין, שגלו עם בני יהודה, כבר שבים לארצנו.

יד. הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת:[edit]

לז. הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח: לח. וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאֱלֹקִים: לט. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: מ. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי: מא. וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי: (ירמיהו פרק לב). הנבואה מכוונת לקיבוץ גלויות, ולאו דווקא בימי המשיח, ולכן, ניתן שוב להסיק שקיבוץ הגלויות בזמננו הוא תחילת התקיימותה של הנבואה. המשכה "והיו לי לעם", יקוים בנו בקרוב, בב"א.


טו. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנו:[edit]

מב. כִּי כֹה אָמַר ד' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם: מג. וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: מד. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ד': (ירמיה פרק לב). האברבנאל מפרש, שהנבואה נאמרה על הגאולה העתידה, ומבשרת שהיהודים ישובו לקנות שדות בכל ארץ ישראל. החלק השני של הנבואה, המבטיח את יישוב הארץ ורכישת שדות בה - מתחיל להתרחש. עם זאת, הנבואה מתחילה בהבטחה שעדיין לא התקיימה: "כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה". וכך מובא בספר 'קול התור' (עמ' 131):

ביום השנה של רבינו הגר"א זצ"ל דרש אחד משדרנו בבית הכנסת בעיר ... בעד חיזוק היישוב בארץ ישראל. אחריו עלה הבמתה גבאי הקהילה ואמר: "עסק חדש יצרו גבאי הכולל בירושלים, אינם מסתפקים בבקשת נדבות בעד לחם לעניים, אלא גם נדבות לבנין ירושלים, לקנות שדות וכו' להרחבת היישוב, ועוד חלומות כאלו. אם היא עת רצון מלפני ד'", אמר אותו גבאי, "להביא את הגאולה, אז אין צורך לקנות שדות וכו'". והנה אותו גבאי שאין לו שום מושג מדרכי הגאולה, ואינו יודע או שאינו רוצה לדעת את דברי הנביא "שדות בכסף יקנו בארץ בנימין ובסביבי ירושלים וכו'" (ירמיה לב) ודברי הנביא "הרחיבי מקום אהלך" (ישעיה נד) שכל אלו נאמרו על האתחלתא דגאולה.

טז. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל:[edit]

ו. הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת: ז. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה: ח. וְטִהַרְתִּים מִכָּל עֲוֹנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ לִי וְסָלַחְתִּי לְכָול \לְכָל\ עֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ לִי וַאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי: ט. וְהָיְתָה לִּי לְשֵׁם שָׂשׂוֹן לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה אֹתָם וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ עַל כָּל הַטּוֹבָה וְעַל כָּל הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה לָּהּ: (ירמיה פרק לג). הנבואה מבטיחה את שבות יהודה וישראל. בני עשרת השבטים עדיין לא שבו בימינו, אך בני יהודה כבר החלו לשוב, ויתכן לומר שהנבואה כבר החלה להתקיים. יה"ר שיקויים בנו במהרה "וטהרתים מכל עונם... והיתה לי לשם ששון לתהלה ולתפארת לכל גויי הארץ".

יז. אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה:[edit]

י. כֹּה אָמַר ד' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: יא. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ד' צבאות כִּי טוֹב ד' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ד' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ד': יב. כֹּה אָמַר ד' צבאות עוֹד יִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַזֶּה הֶחָרֵב מֵאֵין אָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל עָרָיו נְוֵה רֹעִים מַרְבִּצִים צֹאן: יג. בְּעָרֵי הָהָר בְּעָרֵי הַשְּפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב וּבְאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה אָמַר ד'. (ירמיה פרק לג). גם שתי נבואות אלו, המבטיחות את יישוב הארץ בזמן הגאולה, כבר החלו להתקיים.

יח. וְיָשבוּ עַל אַדְמָתָם:[edit]

כה. כֹּה אָמַר ד' אֱלֹקִים בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב: כו. וְיָשבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ד' אֱלֹקֵיהֶם. (יחזקאל פרק כח). ומפרש האברבנאל: "והוא אם בפקידת בית שני אם בקיבוץ גלויות שיצטרכו לזה עצמו". אף שהנבואה עוסקת באחרית הימים, כשעם ישראל ישב בארצו, מבואר בה שלא תהיה לו מנוחה מהעמים סביבו. מצב זה, יתקיים בתקופה שלפני ביאת המשיח. היהודים יתכנסו בארץ ישראל, הגויים סביבם יציקו להם, ורק לאחר מכן יבוא המשיח והקב"ה יעשה שפטים בכל השאטים אותם מסביב. להלן בעמ' 140 יבואר העניין בהרחבה.

יט. אָשיב אֶת שבוּת יַעֲקֹב:[edit]

כה. לָכֵן כֹּה אָמַר ד’ ד' עַתָּה אָשִׁיב אֶת שְׁביּת \שְׁבוּת\ יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי: כו. וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם וְאֶת כָּל מַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי בְּשִׁבְתָּם עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד: כז. בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים: כח. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ד' אֱלֹקֵיהֶם בְּהַגְלוֹתִי אֹתָם אֶל הַגּוֹיִם וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם איש: כט. וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ד' אֱלֹקִים (יחזקאל לט). בתחילת הפרק מדובר במלחמת גוג ומגוג, ולפי זה גם נבואה זו היא על קיבוץ גלויות שיהיה אחר מלחמת גוג ומגוג. אמנם, לעתים כתובה נבואה לעתיד בין נבואות המיועדות לזמנים אחרים, כמו שכתב הרמב"ן: כי הרבה נבואות מן הנביאים שהן באמת עתידות והן בתוך הנבואות בימיהם, כמו והיה באחרית הימים (ישעיה ב, ב-ד. מיכה ד, א-ג) שאמרוה ישעיה ומיכה בסגנון אחד, והנבואה בתוך שאר הנבואות שכבר עברו, וכמה נחמות עתידות והבטחות נפלאות בירמיה וביחזקאל עתידות בין שאר הנבואות שנתקיימו בבית שני. (פירוש רמב"ן לשה"ש, פרק ח, יג, ד"ה "ועוד נאמר"). לפי זה נראה, שהנבואה מתייחסת לתקופה שתהיה לפני מלחמת גוג ומגוג. אך כיוון שהנביא מנבא על קיבוץ כל היהודים, עד האחרון שבהם, מן הגויים, אין היא חלה על קיבוץ גלויות שבימינו. ועדיין אפשר לומר שהנבואה החלה להתקיים כמו שנתבאר, שלפעמים נבואה מתקיימת בתהליך ארוך.

וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם:[edit]

ח. אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי: ט. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר: י. אַחֲרֵי ד' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם: יא. יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ד': (הושע פרק יא). נבואה זו מייעדת את שיבת בני עשרת השבטים, ואין בה התנייה על ביאת המשיח לפני כן. הרד"ק מפרש שלמרות שנאמר בנבואה שישובו ממצרים ומאשור, אין הכוונה רק לשני המקומות האלו, אלא, "וזכר מצרים ואשור והוא הדין לשאר מקומות אלא שזכר המקומות שחשבו להעזר בהם ונכשלו בהם וגלו אליהם" (רד"ק על פס' יא).

כ. אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה:[edit]

כִּי הִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא אֲשֶׁר אָשִׁוב \אָשִׁיב\ אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: (יואל פרק ד, א). כיון שהמלים "בימים ההמה" מתייחסות לתקופה של "ונבאו בניכם ובנותכם", (יואל פרק ג), והרמב"ם מבאר שהיא תהיה לפני ביאת המשיח כמבואר להלן בעמ' 158, ניתן ללמוד שהנבואה מתייחסת כאן לקיבוץ גלויות שיהיה לפני ביאת המשיח, והמתקיימת בימינו.

כא. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת:[edit]

ז. הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ד' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר: ח. הִנֵּה עֵינֵי ד' אֱלֹקִים בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם ד': ט. כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ: י. בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה: יא. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם: יב. לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם ד’ עֹשֶׂה זֹּאת: יג. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד’ וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה: יד. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם: טו. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ד' אלוקיך: (עמוס פרק ט).

כב. עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם:[edit]

ד. כֹּה אָמַר ד' צבאות עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: ה. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ: ו. כֹּה אָמַר ד' צבאות כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ד' צבאות: ז. כֹּה אָמַר ד' צבאות הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ: ח. וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאֱלֹקִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה: (זכריה פרק ח). הנבואה מבטיחה את התקבצות עם ישראל לירושלים, ויהיו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה, הגם שיהיה זה מפליא בעיני שארית העם. למותר לציין שהנבואה כבר החלה להתקיים גם היא.

יש להביא כאן את דברי בעל 'קונטרס ‘מעייני הישועה’ :

דע שגם באחרית הימים תיכף אחר קיבוץ גליות ויבנה בית המקדש לא יתגלה מלך המשיח מזרע בית דוד עד אשר יבוא מתחילה משיח בן יוסף ומנחם בן עמיאל שמו ועמו שני רבבות מאפרים ושני אלפים ממנשה ועמהם רכב וסוס עליו יבוא גוג ג' פעמים. ... וכשיכלו הימים ההם יבוא משיח בן דוד. (‘מעייני הישועה’, עמ' ג).

משמע מדבריו, שקיבוץ גלויות יתרחש לפני ביאת משיח בן יוסף, וודאי לפני משיח בן דוד, כמתברר מן הנבואות שהבאנו.

מטרת קיבוץ הגלויות על פי פירוש הספורנו לתהילים, מזמור צ"ה:

למען יוכלו המון ישראל לשוב בו בתשובה כמבואר ביחזקאל. ... אתם בני קיבוץ גליות ... - שמעו בקולו, להביט נפלאות מתורתו ומצוותיו, ולא יגזור עליכם שלא תזכו לימות המשיח כמו שגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ. הספורנו מתייחס לאזהרת דוד לבני ישראל שינצלו את קיבוץ הגלויות לשיבה בתשובה כדי שיזכו לימות המשיח, ומשתמע מצב של קיבוץ גלויות שיהיה לפני ביאת המשיח.

מצבם הרוחני של השבים:[edit]

מה מצבו הרוחני של העם השב לארץ בתקופת "ערב בקר"? נודע לנו בנבואה שהעם יחזיק עד עולם בתורה ובאמונה. וכך דברי הרמב"ן בפירושו לשיר השירים פרק א, ח:

"ועל זה הבטיח דניאל באורך זמן הגלות הזה שיהיו ישראל שומרים תורתם ומחזיקים באמונתם, כדכתיב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". אמנם, חלק מן העם, זונחים את חוקי התורה ומזלזלים בה, ובד בבד הם קוראים על עצמם את שמו של האל: "עם ישראל". מצב זה מתואר בכמה מקומות בספרי הנביאים:

א. לֹא עַמִּי - בְּנֵי אֵ-ל חָי[edit]

הבאנו לעיל (עמ' 57) את נבואת הושע, על קיבוץ גלויות בתקופת ערב-בקר, ולפני ביאת המשיח (לפי פירוש הרד"ק): א. וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ-ל חָי. ב. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. (הושע, ב). על פי הרד"ק בפסוק ב, הפסוקים מתייחסים לקיבוץ גלויות שיהיה לפני ביאת המשיח, והנבואה מייעדת שאחר עליית היהודים לארץ ישראל, ישימו להם ראש אחד הוא המשיח. את הנאמר "במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם" (פסוק א) מפרש האבן עזרא: "...במקום שגלו שם יולידו בנים רבים רק אינם יראים את השם, וכו' שהם קוראים עצמם בני א-ל חי והם באמת לא עמי בעבור מעשיהם הרעים". והיינו, שהעם הזה יקרא על עצמו את שם הא-ל, "ישראל", אף-על-פי שאינו רוצה לקבל את שלטונו של הא-ל, ואדרבא, הוא מכחיש את החובה לעבוד אותו, מכול וכול. אמנם, גם במצב המתואר, שבו רובו הגדול של העם עוזב את התורה ואינו שומר את מצוות ד', נשארה מצוה אחת שמורה בידו, והיא ברית המילה, עליה מקפידים גם הרחוקים ביותר מקיום המצוות . גם דבר זה נאמר בנבואה: "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך" (זכריה ט יא). וכתב על זה הרמב"ן בפירושו לשיר השירים ח, יג: "רמז בכאן על עקבות משיח שיהיה הדור כולו חייב ותשכח תורה מישראל ותרבה החוצפה והעזות (סוטה מב עמוד ב) כדכתיב מבור אין מים בו (זכריה ט יא) ולא ישאר בידם רק זכות מצוות מילה". בהקשר זה יש להביא את דברי הגמרא במסכת שבת קל, ע"א: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם".

ב. אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר[edit]

לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה: אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ תְּהִימֶנָה מֵאָדָם. (מיכה ב, יא-יב).

ומפרש המלבי"ם:

לו איש הולך רוח - אם הייתי שולח אליך אחד מנביאי השקר, אשר יטיפו לך שקרים או יטיפו על פי רוח דמיונם התועה, שתהיה בסובאי יין ושכר, והיה מטיף העם הזה אסף אאסף יעקב כלך - והנביא שקר הזה היה מטיף לאמר לך בשמי שאאסוף את יעקב ואקבצם ממקומות פזוריהם שהם יעודים טובים ונחמות, ויאמר לך בנבואה כי את יעקב וישראל הנאספים, יחד אשימנו כצאן בצרה - רצונו לומר שלא יהיה להם עוד עול תורה ומצות כצאן קדשים כצאן ירושלים, רק שיהיו דומים כצאן בצרה שהיא עיר ראש מלכות אדום, שהצאן אשר בתוכה, היינו העם שבה, הם חפשים מכל תורה ומצוה, ויאמר לך שכן גם אתה תהיה כגוים אין תורה, אם יבא נביא שיטיף לך כן אז כעדר בתוך הדברו תהימנה מאדם - רצונו לומר, אז לא יתחבאו כולם בבתיהם כאשר היו בורחים מלשמוע דברי הנביא אמת אשר הטיף להם לשמור מצות, רק היו מתקבצים כולם לשמוע את דבריו, והבית של הנביא המטיף היה מלא המיית אדם, כמו שהדביר ששם מקבצים את הצאן מלא מכל העדר ולא חסר צאן אחד, כן היו נמצאים שם יחד והיו הומים שם מרוב אדם.

ועוד כתב המלבי"ם שם, על פסוק יב, בחלק "באור המלים": אסף אאסף יעקב, קבץ אקבץ ישראל - נוסח זה שהיה מקובל להם מפי הנביא שקדם למיכה, שֹם בפי המטיף שגם הוא יטיף כן... רק שיוסיף שיהיה כצאן בצרה לא כצאן ירושלים." ומהו "כצאן בצרה ולא כצאן ירושלים"? - כמו שנתבאר לפני כן - שחופשים מן התורה. מיכה מתלונן בנבואתו על עם ישראל, שאם יבוא מטיף שיטיף לעם שיבואו לארץ ישראל, אך יהיו בה כצאן בצרה - "חופשים מן התורה" - ילכו רבים אחריו. נבואה זו התקיימה בהרצל, "חוזה המדינה", שהיה כנביאי השקר המרחיקים את העם מקיום התורה בהטיפם דברי גאולה וניחומים - מבלי להתנותם בשמירת המצוות, דבר שכמובן לא יתקיים. הוא הטיף לכך שישועת ישראל תהיה בהתקבצו לארץ ישראל, אך לא התנה את הנחמה בקיום התורה, אלא אדרבה, רצה שיהיה עם ישראל כצאן בצרה , שהוא כגויים שאין להם תורה. דבר זה התקבל על דעת רבים מן העם, והם הלכו בעקבותיו.

ג. רָחַץ ד' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ[edit]

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ד' לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם: אִם רָחַץ ד' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר: (ישעיה ד, ב-ד).

ומפרש מלבי"ם:

אם רחץ - לא לכל הנשאר יאמר קדוש, כי מה שיהיו קדושים לא יהיה תיכף רק אחר שירחץ ה' תחלה צואת בנות ציון הנואפת, וידיח חטא בני ירושלים אשר שפכו דם נקיים, ובמה ירחץ עונות אלה? ברוח משפט וברוח בער - רצונו לומר, שהכליון שיבוא אז לא יהיה כליון כללי בלתי מבחין בין הטהור והטמא, רק יהיה ברוח וחפץ של משפט, שישפוט תחלה כל איש כפי מעלליו, ואחר שיתבררו הרשעים לבדנה, אזי יסלקם ברוח וחפץ של ביעור ואבדון. מבואר מדבריו, כאשר יבוא המשיח, צמח ד', הוא ישפוט את החוטאים בעיקר על שני חטאים: ניאוף ושפיכות דמים. וכן מבואר בפירוש הגר"א שם. ומשמע מזה, שיהיה מצב של כינוס יהודים בארץ ישראל עוד לפני שיתוקנו כל החטאים. והנה כל ימות ישראל עד הדורות האחרונים לא היו חטאים אלו מצויים עד כדי כך בעם ישראל, לעומת זאת, בדור המשיח יהיו חטאים אלו נפוצים יותר בעם, ומהם ירחץ ד' את עם ישראל.

ד. זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה[edit]

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד' וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ד' (ירמיה לא, כו-כז).

ומפרש המלבי"ם:

הנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל - רצונו לומר שידמו בגלותם כמו הזרע שטרם שיתחיל לצמוח יפסד ויעדר תחלה, וההעדר הזה הוא לצורך הצמיחה ועל ידו יפרה יבול ותבואה, כן ישראל הגם שזרעתים והפיצותים בארץ עד שנעדר ישותם ונתבטלו מהיות עם, בכ"ז יהיה זה לצורך שיצמחו ויפרו ויהיו לגוי גדול, וזה יהיה בין בזרע אדם בין בזרע בהמה - רצונו לומר, בין בהחשובים שבהם ובין בהפחותים שנדמו כבהמה. הגאולה העתידה תתחיל גם ב"זרע בהמה" שהם, על פי המבואר במסכת סוטה דף כב א, אנשים שאין בהם "לא מקרא לא משנה ולא גמרא", הדומים לבהמה. ועל כך כתב החפץ חיים בספרו צפית לישועה פרק א , שהנבואה "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" נאמרה על עת הגאולה, ולפי המתקבצים לארץ בדור הגאולה יתחלקו ל"זרע אדם", ול"זרע בהמה", שמפרש החפץ חיים, שהם בלשון הגמרא אנשים המזלזלים בדברי חז"ל. ולא זו בלבד אלא, כמו שלומד החפץ חיים על הפסוק "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב", ידם של "זרע בהמה" תגבר בישראל, ואלו הנקראים בשם "זרע אדם" לא יוכלו לעשות כמעט מאומה להחזקת התורה.

ה. אֲחֵיכֶם שנְאֵיכֶם[edit]

שִׁמְעוּ דְּבַר ד' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ד' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ (ישעיה סו, ה). ומפרש הרד"ק: מנדיכם - מרחיקים אתכם בעבור שאתם חרדים לדבר ה' הם שונאים אתכם ומרחיקים אתכם והם אומרים למען שמי יכבד ה', כלומר כבד הוא עלינו במצותיו אשר צונו כמו ולא נכבד עליך, הם אמרו זה בעבור ה' אבל הוא הא-ל יהיה נראה ונגלה בשמחתכם שתשמחו בישועתו והם יבשו ומתי יהיה זה כאשר יהיה קול שאון מעיר, ואם כנגד בני דורו החרדים אל דבר ה' אמר כמו שאמר וחרד על דברי יהיה פירושו ונראה בשמחתכם על שכר הנפשות כמו שפירשנו, או לפי שהם עתידים לחיות בתחית המתים לימות המשיח, ויתכן לפרש כי אמר זה כנגד עולי הגולה החרדים אל דבר ה': מבואר בנבואה זו, שבדור הגאולה, בתקופת "ערב בקר", יהיו בארץ ישראל כאלה שהם: "חרדים אל דבר ד'", כלומר, שומרי תורה ומצוות, וכאלה השונאים אותם ומנדים אותם. אפשר לראות בנקל הקבלה בין נבואת ישעיה על "אחיכם שנאכם" ונבואת ירמיה על "זרע אדם וזרע בהמה". ו. בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר ד' אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים: וַיֹּאמֶר ד' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּוֹת \נְטוּיוֹת\ גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה: וְשִׂפַּח ד' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וד' פָּתְהֵן יְעָרֶה: בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר ד' אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים: הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת: הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים: הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף: הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים: וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים: (ישעיה ג טז-כג). ומפרש רש"י: ביום ההוא - לעתיד לבא כשיבא הקב"ה להשיב את ישראל אליו יסיר ה' מהם את תפארת העכסים שלא יהו תולין תפארתם בנוי תכשיטי נשים ודברי נבלה. הנביא פונה אל בני דורו ומוכיחם על שחצנות נשיהם ועל חוסר צניעותן, ומודיע להם שלעתיד לבוא, בגאולה השלמה, יסיר ד' מעמו את הגאווה והשחצנות, ולא יתלו את תפארתם בנוי תכשיטים, אלא בערכים שיש מקום להתפאר בהם. הרד"ק מוסיף על רש"י: ויש לפרש כל זה בשוב הגלות שיכלו רבים מישראל שלא שבו לה' בכל לבם כמו שנאמר עליהם וברותי מכם המורדים והפושעים בי וגו', ונאמר עוד עליהם והבאתי את שלישיתם באש והנשארים יהיו ענוים וקדושים הפך מה שהיו בימי אחז שהיו גאים וטמאים ולא תהיינה הנשים עוד מתפארות בתכשיטיהן, לפיכך אמר, יסיר ה' את תפארת העכסים וגו', ונאמר בנבואת צפניה אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה' ועתה זכר הדברים אשר היו מתגאות ומתפארות בהם בימי אחז שכולם יהיו בטלים לעתיד לבא שלא תהיה אז גאוה לא באנשים ולא בנשים וכו'. משמע מדברי הרד"ק, שבקרב השבים לארץ ישראל תתגלנה גם תופעות שליליות, כמו נשים משקרות עינים ומעכסות ברגליהן. ז. קטגוריא בתלמידי חכמים: "כִּי יָדִין ד' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" (דברים לב לו). במסכת סנהדרין צז, ע"א, מפרשת הגמרא: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, אין בן דוד בא ... עד שיתמעטו התלמידים". ומפרש רש"י: "שיתמעטו התלמידים - שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב". הפסוק "כי ידין ד' עמו" מתפרש בדברי רש"י, על הגאולה. הגאולה תבוא כאשר ד' יראה שאין מי שיחזק את ידי ישראל כי התלמידים מתמעטים, דהיינו שהיד אוזלת ומתמעטת, "ואפס עצור ועזוב", היינו שאין מנהיג וסומך לעם . התקופה שבה יתמעטו התלמידים "המחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב", נקראת גם תקופה של "קטגוריא בתלמידי חכמים" או "חבלי משיח". כמו שנאמר בשבת קיח, ע"א: אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג מחבלו של משיח כתיב הכא יום וכתיב התם הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום. ומפרש רש"י: "חבלו של משיח - כדאמרינן בכתובות (קיב, ע"ב) דור שבן דוד בא בו קטיגוריא בתלמידי חכמים, שנאמר ועוד בה עשיריה וגו', חבלי לשון חבלי יולדה (הושע יג)". ובכתובות קיב, ע"ב נאמר: אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר צירוף אחר צירוף שנאמר ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער תני רב יוסף בזוזי ובזוזי. ומפרש רש"י: קטיגוריא - הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם: צירוף אחר צירוף - גזירות על גזירות: ועוד בה עשיריה - כשתשעה החלקים יהיו אבודין ולא נותר כי אם העשירית אף היא תשוב והיתה לבער : בזוזי ובזוזי דבזוזי - שוללים אחר שוללים. נראה מדברים אלה שעיקר הצרות המכונות "חבלי משיח" נוגעות לחיי הרוח: יציקו לתלמידי החכמים, יתמעטו המחזיקים את ידי ישראל להחזירם למוטב, וירבו עמי הארצות המסטינים ומלמדים חובה על תלמידי חכמים. וייתכן לבאר גם באופן אחר, שה"קטגוריא" היא בבית דין של מעלה, שתביא לצרות לתלמידי חכמים, ואין הכוונה בגמרא למסטינים עמי הארצות, שיציקו ללומדי התורה בקיטרוג עליהם (ועי' לקמן עמ' 222). ח. תפילת דוד המלך – פירוש הספורנו (תהילים קכה): הבוטחים בד' - ... בקיבוץ גליות... הטיבה ד' לטובים - בעיון ובמעשה, ולישרים בליבותם - המבקשים ומשתדלים להשיג השלימות בשניהם. והמטים - את לבבם, ומטים את לב ההמון בעקלקלותם על דרך ניצוח, יוליכם ד' - לאבדון, את פועלי האון - עם רשעי אומות, באופן שיהיה שלום על ישראל, ולא יהיה עוד מחלוקת ביניהם. מן האמור כאן ברור, שבדור של קיבוץ הגלויות שלפני ביאת המשיח יהיו רשעים ההולכים בדרכם של הגויים, ומנסים להטות לב העם נגד התורה, והם שיגרמו מחלוקות ופירוד בעם. ודוד התפלל עליהם שהם יאבדו, ובעם ישראל ישכון שלום.

צרות לפני הקיבוץ[edit]

הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו תפארת יהונתן (פרשת נצבים) מסביר, שלפני קיבוץ גליות יהיו צרות רבות ליהודים שבחו"ל, כיון שלפני הקיבוץ השמירה האלוקים על עם ישראל בחו"ל תתמעט. [דברי הרב אייבשיץ נכתבו עשרות שנים לפני השואה].

החל מימי הביניים[edit]

Error creating thumbnail: File missing
בול של דונה גרציה על רקע ים כנרת - המקור:ויקיפדיה, תרם :גד1

גלי עלייה לארץ חודשו בהתקופה הצלבנית בארץ ישראל. במאה ה-12 והמאה ה-13 , הגיעו לארץ רבנים מצרפת ומאנגליה במסגרת "עליית בעלי התוספות".

מהמאה ה-15 הגיעו לארץ מגורשי ספרד. שלטונות האימפריה העות'מאנית הינחו את פקידיה לקבל את הפליטים היהודים בעין טובה. וכך חודש היישוב היהודי בצפת ובירושלים.

יוזמה מיוחדת הייתה של דונה גרציה נשיא. בסוף המאה ה-16 היא חכרה את טבריה עבור יישוב יהודי בעיר.

במאה ה-17 הגיע עלייה רבת מימדים ובעלת השפעה לירושלים של רבי יהודה החסיד.

העת החדשה[edit]

עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, החל מהמאה ה-19 גבר מספר היהודים שעלו לארץ ישראל. קבוצות בולטות של עולים היו: בשנת 1777 עליית תלמידי הבעל שם טוב, קבוצה של עולים מצפון אפריקה]] ועליית תלמידי הגר"א.

אחריהן הגיעו גלי העלייה הגדולים יורת שזכו לכינוי "העלייה" ומספרה סידורי מה"עלייה הראשונה" עד ה"עלייה החמישית" ומאז הייתה עלייה רישמית קטנת מימדים בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחרי עד הקמת המדינה. במקביל הייתה כל הזנן עלייה לא-רישמית שכונתה "העפלה". עם הקמת מדינת ישראל החלה עלייה המונית. וכך גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מ-600 אלף איש לשני מיליון תוך זמן קצר.

יש שראו בהקמת המדינה תחילת קיום הנבואות, ויש שראו בה הכנה לכך, וכפי שמובא בערך אתחלתא דגאולה. וראה גם בערך נבואות שהתגשמו.

חוק השבות, תש"י[edit]

Error creating thumbnail: File missing
רוב העלייה לארץ בוצעה באוניות שנשאו דגל ישראל - כך שמרגע שכף רגלם של העולים נחתה על האוניה, בר היו באוירה ישראלית - מקור התמונה:ויקישיתוך , תרם :dovi

בשנת תש"י חקקה הכנסת את את "חוק השבות" . הסעיף הראשון לחוק קבע:כל יהודי זכאי לעלות ארצה. ההגבלות היו מעטות והיו אלו: אם הפונה פועל נגד העם היהודי, או עלול לסכן בריאות הציבור או בטחון המדינה [4].

החוק גם "הכשיר" את כל העולים שהגיעו לארץ בתקופת המנדט הבריטי ללא רשיון עליה. וכך נקבע:"כל יהודי שעלה לארץ לפני תחילת תקפו של חוק זה, וכל יהודי שנולד בארץ בין לפני תחילת תקפו של חוק זה ובין לאחריה, דינו כדין מי שעלה לפי חוק זה".

בשנת 1970 נוסף סעיף לחוק, שאינו לרוחם של "שלומי אמוני ישראל" : לפי החוק זכויות העולה " מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון." - דהיינו, ההגדרה של מיהו יהודי חרגה באופן גורף מההגדרה המסורתית.

חלק ניכר מהעם היהודי נמצא היום במדינת ישראל אך התהליך עדין לא הסתיים.

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים[edit]

  1. ל', א'-ה'
  2. "בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ... (ישעיהו u, א) - לפי בשנה בה חלה בצרעת
  3. המובאות כאן ולהלן מתוך ועל פי הספר "ואשר תבאנה יגידו"
  4. אתר הכנסת