רבי ירמיה

From ויקישיבה
Revision as of 06:34, 29 April 2012 by טישיו (talk | contribs)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search
ערך זה עוסק באמורא בדור הרביעי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, עיינו בערך רבי ירמיה (פירושונים).
רבי ירמיה
דור שלישי־רביעי לאמוראי ארץ־ישראל
רבותיו רבי זירא, רבי אבהו, רבי אמי, רבי אסי, רבי אלעזר בן פדת, רבי אבא
תלמידיו רבי יונה, רבי יוסי, רבי יצחק בר יוסף, רב דימי, רבין, רב הונא השני, רבי חזקיה

רבי ירמיה היה אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. נולד בבבל ועלה משם בצעירותו. בארץ ישראל למד מעט אצל רבי יוחנן ואצל תלמידיו- רבי זירא, רבי אבא, רבי חייא בר אבא, ורבי אבהו. התבלט בשאלותיו הרבות, אשר רבות מהן נותרו ללא תשובה. בתלמוד מסופר שהוצא מבית המדרש בגלל שאלות ששאל, שעסקו במקרים גבוליים ודרשו דיוק בהגדרת הגבול, ולא נועדו באמת לברר את ההלכה אלא על מנת לשאול (למשל: גוזל שנמצא בתוך חמישים אמה משובך- הריהו של בעל השובך. מחוץ לחמישים אמה- הריהו של מוצאו. ושאל רבי ירמיה: מהדין גוזל שרגלו האחת בתוך חמישים אמה ורגלו השניה מחוץ לחמישים אמה?). שאלותיו יוצאות הדופן זכו לפרסום, ויש שמשתמשים בביטוי "שאלות רבי ירמיה" ביחס לשאלות נדירות ובלתי־מציאותיות. בהיותו מחוץ לבית המדרש שלחו אליו חכמי דורו שאלות הלכתיות, ותשובותיו הביאו אותם להכניסו חזרה לבית המדרש.
בית מדרשו היה בעיר טבריה.

כאשר מופיע בתלמוד הבבלי הביטוי "אמרי במערבא" (=אומרים בארץ־ישראל), הכוונה היא בדרך־כלל לרבי ירמיה (בבלי סנהדרין יז ב).

העריך מאד את ארץ ישראל ואת תלמודה. בכך דמה לרבו, רבי זירא, שעלה אף הוא מבבל לארץ ישראל, ומתוך חיבת הארץ ותלמודה הִרבָּה בתעניות לשכיחת תלמודה של בבל, בשל דרך הלימוד השונה והפלפול שהיה נהוג שם (בבלי בבא מציעא פה ע"א). על תלמודה של בבל אמר את הפסוק (איכה ג ו): "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (בבלי סנהדרין כד ע"א), ובשומעו דבר הלכה שנאמר בבבל והיה מנוגד לדעת החכמים בארץ ישראל, היה דוחה את דבריהם באמירה: בבליים טפשים, משום שיושבים בארץ חשוּכה אומרים דברים חשוּכים (בבלי פסחים לד ע"ב; בבלי יומא נז ע"א; בבלי זבחים ס ע"ב; בבלי מנחות נב ע"א).

בשיחה בין בני דורו הבבליים, אביי ורבא, אמר אביי: אחד מבני ארץ ישראל שווה (בפקחות ובחריפות) לשניים מבני בבל. אמר לו רבא: ואחד מאיתנו, בני בבל, שעולה לארץ ישראל - שווה כשניים מהם (מבני ארץ ישראל), שהרי רבי ירמיה, כאשר היה כאן, בבבל - לא היה מבין את דבריהם של החכמים, ומשעלה לארץ ישראל קורא לנו "בבליים טפשים" (רש"י כתובות עה ע"א).

רבי ירמיה זכה להערכה רבה. רבו, רבי זירא, שיבח את שקידתו בתלמודו: משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים, לא עמד שוקד עד שעמד ירמיה (ירושלמי נדרים ח ב).

בתקופתו רבו בארץ ישראל הגזירות כנגד קיום התורה ושמירת המצוות, מצד השלטון הרומאי בארץ. כמה מתלמידיו הגדולים של רבי ירמיה - רב דימי, רבין ורב יצחק בר יוסף - ירדו לבבל, והיו מוסרים שם שמועות הלכתיות בשם חכמי ארץ ישראל (אגרת רב שרירא גאון). עסק בצורכי ציבור, וכשהמלכות הטילה מסים קשים על יהודי עירו, טבריה, הוטלה עליו קביעת גובהם וחלוקת גבייתם בין התושבים (ירושלמי מועד קטן ג א).

דרכו[edit]

בהלכה[edit]

רבי ירמיה עסק רבות בתחום ההלכה - הן בשאלות, הן בפסיקת הלכות והן במשא־ומתן עם חכמי דורו. מעט בלבד מובא בשמו בתחום האגדה. בשאלותיו הרבות השתדל לחקור על הגדרות הגבול במידות ושיעורים, ורבות מהן נשארו ללא הכרעה ("תיקו").

החשיב מאוד את התפילה, וכשהיה מזכיר לרבי זירא, בעודם עוסקים בתורה, שהגיע הזמן להתפלל ועליהם לעצור את לימודם, קרא עליו רבי זירא את הפסוק (משלי כח ט) "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" (בבלי שבת י ע"א). עוד מסופר, שהיה רבי ירמיה מאריך מאוד בקריאת המילה "אחד" שבפסוק "שמע ישראל", ורבי זירא אמר לו שאין צורך להאריך כל-כך (ירושלמי ברכות ב א).

הוא זה שקבע את ההלכה ש"העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה" (ירושלמי ברכות ה א).

במאמריו נקט לפעמים בדרך של חלוקת הדין לארבעה מקרים, וכך היה מלמד פרט הלכתי מסוים [1]. דוגמה: המשנה במסכת סוכה מלמדת ש"סוכה על גבי סוכה - העליונה כשרה והתחתונה פסולה" (משנה סוכה א ב). בדיון התלמודי מוסבר, שישנו פסול הלכתי עקרוני בסוכה שתחת סוכה. בהמשך מלמד רבי ירמיה: "פעמים ששתיהן כשרות, פעמים ששתיהן פסולות, פעמים שתחתונה כשרה והעליונה פסולה, פעמים שתחתונה פסולה והעליונה כשרה". לאחר פירוט המקרים להלכותיהם, התלמוד מסביר את החידוש שבא רבי ירמיה ללמד, מאחר שבמבט ראשון אין כאן אלא "משחק" בארבע בעיות הלכתיות ותו לא.

באגדה[edit]

מעטים הם הדברים שהובאו בשם רבי ירמיה באגדה. במאמר הבא הוא משבח את יראת שמים (קהלת רבה ג):

"אמר רבי ירמיה: גדולה היא היראָה, ששני ספרים שכתב שלמה - לא חתמן אלא ביראה, זהו שכתוב בספר משלי (לא ל: שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל; ובספר זה כתוב קהלת (יב יג): סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא".

כמו כן החשיב, רבי ירמיה את הלימוד בחברותא, כאשר שני הלומדים "מחדדים זה את זה":

"אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה - הקב"ה מצליח להם, שנאמר (תהילים מה ה): וַהֲדָרְךָ צְלַח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך. ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר (שם): צְלַח רְכַב. יכול אפילו שלא לשמה? תלמוד לומר (שם) עַל-דְּבַר-אֱמֶת. יכול אם הגיס דעתו? תלמוד לומר (שם): וְעַנְוָה-צֶדֶק. ואם עושין כן - זוכין לתורה שניתנה בימין, שנאמר (שם): וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ" (בבלי שבת סג ע"א)

בתלמוד מסופר עליו (בבלי ברכות ל ע"ב):

רבי ירמיה היה יושב לפני רבי זירא. ראהו רבי זירא שהיה שרוי בבדיחוּת הדעת. אמר לו: 'בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר' כתיב (משלי יד כג)! (כלומר, האדם המראה עצמו עצב - כלומר, רציני - יהיה לו "מותר", שכר על כך. רש"י) אמר לו: אני מניח תפילין כעת, "והם עדוּת שממשלת קוני ומִשְׂרָתוֹ עלי (רש"י).

שאלותיו[edit]

מפורסמות הן שאלותיו של רבי ירמיה, שחלקן עוסקות במקרים גבוליים, בעיקר בתחום מידות ושיעורים של חז"ל. לרוב שאלות אינן מציאותיות ודנות במקרה תיאורטי. בשאלותיו, ביקש רבי ירמיה לעמוד על ההגדרה המדויקת של הגבולות והשיעורים, ולברר כיצד הם באים לידי ביטוי במציאוּת. שאלותיו עוררו לעתים תרעומת כנגדו, בשל היותן תאורטיות ובלתי מציאותיות והתפרשותן כדברי קנטור כנגד שיעורי חז"ל. רבו גער בו לא אחת בשל כך, ורבי ירמיה אף סולק מבית המדרש בעקבות שאלה כזאת. לדוגמה:

  • במשנה בבא מציעא ב א כתוב: "מצא פירות מפוזרין - הרי אלו שלו", ואין צורך לקיים בהם מצוות "השבת אבידה", מפני שהמאבד ודאי התייאש מהם, והם כהפקר. בתלמוד מבואר, שהגדרת "מפוזרים" לעניין זה היא פיזור של קב פירות בארבע אמות. רבי ירמיה שואל: מה יהיה הדין במקרה של פיזור חצי קב פירות בשתי אמות? שני קבים בשמונה אמות? שאלותיו אלו של רבי ירמיה נשארות ב"תיקו", כלומר - ללא הכרעה (בבלי בבא מציעא כא ע"א).
  • רבי זירא, לימד שתבואה שנקצרה בחג הסוכות ודאי הביאה שליש (צמחה והגיעה לשליש גידולה) לפני ראש השנה. על כך הקשה רבי ירמיה: "וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש?!" כלומר, וכי יכולים חכמים לדקדק בשיעור זה כל כך?! רבי זירא ענה לו: "הלא אמרתי לך שלא לפקפק בשיעור חכמים?![2] כל מידות חכמים כן הוא (מדויקות - רש"י): בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן; כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין...".{מקור|בבלי ראש השנה יג ע"א|כן}}. בהמשך הדיון חזר בו רבי ירמיה ואף הביא ראיה כנגד שאלתו.
  • "היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאוויר המזבח - מהו?" (בבלי זבחים טו ע"א). שאלה זו של רבי ירמיה עוסקת בנושא הכהן העומד מול המזבח בבית המקדש ומַזֶּה את דם הקרבן על המזבח. כהן שעובד בבית המקדש חייב להיות ללא מום. שאלתו של רבי ירמיה הייתה, אפוא, על מקרה תיאורטי בו נקטעה ידו של הכהן לאחר שהזה, בעוד הדם באוויר, לפני נפילתו על המזבח. האם הפיכתו לבעל מום טרם סיומה של ההזאה (בנפילת הדם על המזבח) פוסלת את הקרבן, או שתפקידו של הכהן הסתיים עם יציאת הדם מידיו, וזה קרה לפני שנפל בו המום? רבי זירא ענה שהקורבן פסול, ולימד שהכהן צריך להיות ללא מום עד פגיעת דם הקורבן במזבח. אמנם, שאלה זו אינה מעשית ונועדה על מנת לברר את השיעור המדויק ותו לא.
  • תהליך טהרתו של המצורע כולל טבילת ציפור במים המעורבים בדם ציפור אחרת. דם הציפור צריך להיות ניכר במים, ולכן אין להביא יותר מדי מים לצורך כך. מאידך, מיעוט במים פוגע בקיום מצוות מים חיים. לכן קובע התלמוד: "הא כיצד? מביא מים שדם ציפור ניכר בהן, וכמה- רביעית" (בבלי סוטה טז ע"ב). על כך שאל רבי ירמיה: ציפור גדולה, שדמה מרובה ומחמתו אין המים ניכרים; או ציפור קטנה שדמה מועט ואינו ניכר בתוך רביעית המים - כיצד עונה השיעור שקצבו חכמים על בעיה זו? רבי זירא ענה לו, גם כאן, בגערה: "לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא?! (כלומר: הלא אמרתי לך שלא לפקפק בשיעור חכמים?!) בציפור דרור שיערו רבנן, אין לך גדולה שמדחת את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים". כלומר, הציפור הנדרשת לטהרת מצורע היא ציפור דרור, שהיא קטנה, ושיעור רביעית הלוג מתאים לציפור זו.
  • על יולדת נאמר (ויקרא יב) שהיא טמאה שבעת ימים לאחר לידת זכר, ולאחר לידת נקבה - שבועיים, לאחריהם באים "ימי טהרה" - 33 לזכר או 66 לנקבה. הפרק השלישי במסכת נידה דן בנושא אישה המפלת, שהפילה צורות שונות של עובר - האם חלים עליה דיני טומאת יולדת, ואם כן - כמה ימים. לדעת חכמים, "כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד" ואינה טמאה אחרי הפלתו משנה נדה ג ב. לדעת רבי מאיר, הפלת עובר שיש לו צורת בהמה גורמת טומאת לידה. שאלתו של רבי ירמיה מכוונת לדעתו של רבי מאיר: קיבל בה אביה קידושין מהו? האם יהא נותן הקידושין אסור להתחתן עם קרובותיה של זו, כגון עם אחותה, כדין איסור אחות-אשתו? התלמוד מסיים שם: "עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גיחך" (בבלי נדה כג ע"א). פירוש רש"י שם: "בכל תחבולות הללו עסק רבי ירמיה להביא לרבי זירא לידי שחוק, ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק"

הוצאתו מבית המדרש וחזרתו אליו[edit]

ה(משנה בבא בתרא ב ו) מלמדת הלכה בנושא גוזל ("ניפול" בלשון המשנה) שנמצא במרחק מה מן השובך: "ניפול הנמצא בתוך חמישים אמה - הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו". בדיון על כך מביא התלמוד את שאלתו של רבי ירמיה: נמצא הגוזל כשרגלו אחת בתוך חמישים אמה של השובך ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו? התלמוד אינו מתייחס לעצם השאלה (שאינה מציאותית - תוספות), אלא מסתפק במשפט קצר - "ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא", כלומר - על זאת הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש (רש"י: "שהיה מטריח עליהם". רבנו תם: מפני שזו שאלה לא מציאותית שהתפרשה כקינטור כנגד שיעורי חז"ל).

בעקבות תשובה ששלח לשאלה שנשאל, כשנוכחו החכמים בענוותנותו, הוחזר רבי ירמיה לבית המדרש. כמה נוסחאות יש לשאלה שנשאל, שעוסקת באופן מסוים של צירוף שני עדים או דיינים {מקור|בבלי בבא בתרא קסה ע"ב|כן}}. כך או כך, נוסח התשובה ששלח רבי ירמיה פתח במילים: "אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה...". מסיים התלמוד: "ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא" - על כך הכניסוהו לבית המדרש. (על פי פירוש הרשב"ם: שהשיב להם כהוגן, שזה שהוציאוהו ששאל שלא כהוגן... ועכשיו הכניסוהו ששאל כהוגן)".

תורתו[edit]

דרכו בהלכה היתה, דייקנות. ולכן היה מחפש גבול מוגדר, שואל בעיות על הרבה מקרים לא שכיחים, ומחלק דינים לכל האפשרויות הקיימות.

מדייק בהגדרת גבול

  • ועל דא אפקוהו מבי מדרשא, ששאל על אפרוח שרגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת מחוץ לחמישים אמה בבא בתרא כג:.
  • וקים להו לרבנן בין פחות משליש ליותר משליש ראש השנה יג..

שואל בעיות יחודו גם בכמות הבעיות ששאל, וגם בכך שחלקן לא מציאותיות.

  • ועל דא אפקוהו מבי מדרשא, ששאל על אפרוח שרגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת מחוץ לחמישים אמה בבא בתרא כג:.
  • אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו. רש"י: ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר חולין יז..
  • עוף שיש לו כף של בהמה, ובהמה שיש לה כף של עוף חולין צב:.
  • תלאן במקל הניחן במיטה מהו כלי שהורידו מהתנור בשבת שבת לח:.
  • חצי קב בד' אמות בבא מציעא כא..
  • אמטויי ואתויי חד או דילמא אמטויי ואתויי תרי מנחות עו..
  • ברוב חיטה או ברוב סאה מנחות פה:.

"כשיר עיגול מהו כשורה מהו" ספר ברכת כהן בקונטרס מגילת סתרים גם אלו מן הבעיות שאינן שכיחות.

  • כשיר מהו כשורה מהו וכו' צורות של מטבעות שנמצאו בבא מציעא כה..
  • כשיר מהו כשורה מהו וכו' צורות של נהר שמחלק את השדה בבא בתרא קג:.
  • כשיר מהו כשורה מהו וכו' צורות של כתם בנידה נידה נח..

מחלק לארבעה מקרים

  • שני שומרים - פעמים ששניהם בחטאת פעמים ששניהם באשם וכו' בבא מציעא לה:.
  • סוכה מעל סוכה - פעמים ששתיהן כשרות פעמים ששתיהן פסולות וכו' סוכה ט:.
  • חיוב שותפים במעשר בהמה ובמחצית השקל - פעמים שהן חייבין בזה ובזה ופעמים שהם פטורים בזה ובזה וכו' שקלים ה..

מתנגד לבני בבל

  • "בבלאי טפשאי" - פסחים לד:, יומא נז., זבחים ס:, בכורות כה:, כתובות עה., מנחות נב. ושם נסמן במסורת הש"ס .
  • במחשכים הושיבני כמתי עולם - זה תלמודה של בבל סנהדרין כד..
  • היה תלמידו המובהק של רבי זירא, שעלה מבבל לארץ ישראל וצם שלוש מאות תעניות כדי לשכוח את תלמודה של בבל בבא מציעא פה..

צוואתו[edit]

לפני פטירתו ציווה רבי ירמיה שיקברוהו מלובש בתכריכים לבנים מגוהצים ונאים, נעליו ברגליו ומקלו בידו, שכאשר יבוא המשיח יהיה מוכן ומזומן לקראתו (ירושלמי כלאיים ט ג, ירושלמי כתובות יב ג, בראשית רבה ק. צוואה זו נועדה לחזק אצל תלמידיו את האמונה בביאת המשיח (פני משה וקרבן העדה שם).

נקבר קרוב לטבריה (באזור חמת טבריה של היום), בסמוך לקברו של רב כהנא[3].

הערות שוליים

  1. קובץ יסודות וחקירות, הרב אחיקם קשת, כרך א עמוד 269. בבלי סוכה ט ע"ב (מובא בדוגמה), בבלי בבא מציעא לה ע"ב-לו ע"א, בבלי שקלים ה ע"א
  2. על פי פירוש רש"י. בתרגום מילולי: לא אמרתי לך שלא להוציא עצמך חוץ להלכה?
  3. רבי ירמיה, אתר mytzadik

קישורים חיצוניים[edit]