רבי שמעון בר יוחאי: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
'''רבי שמעון בר יוחאי''' ('''רשב"י''') הוא סתם '''רבי שמעון''' היה מגדולי ה[[תנא]]ים בדור הרביעי. תלמידו של [[רבי עקיבא]]. חיבר את ה[[ספרי]] ואת ה[[מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי]]. לצד גדלותו בתורת הגלה, היה גדול גם בנסתר, ומיוחס לו חיבור [[ספר הזוהר]].   
'''רבי שמעון בר יוחאי''' ('''רשב"י''') הוא סתם '''רבי שמעון''' היה מגדולי ה[[תנא]]ים בדור הרביעי. תלמידו של [[רבי עקיבא]]. חיבר את ה[[ספרי]] ואת ה[[מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי]]. לצד גדלותו בתורת הגלה, היה גדול גם בנסתר, ומיוחס לו חיבור [[ספר הזוהר]].   
==תולדותיו==
==תולדותיו==
===למודו אצל רבי עקיבא===
''===למודו אצל רבי עקיבא===
רבי שמעון החל ללמוד אצל רבי עקיבא לאחר המגפה בה מתו עשרים וארבעה אלף מתלמידיו {{מקור|בבלי יבמות סב ב|כן}}. לפי האמור שם, התגורר רבי שמעון באותה תקופה בדרום הארץ<ref>הכינוי בגמרא לאותם תלמידים שלימד רבי עקיבא הוא "רבותינו שבדרום".</ref>. מאז, דבק רבי שמעון ברבי עקיבא, ולא עזבו. גם כשרבי עקיבא נאסר בבית האסורים על ידי הרומאים, המשיך רבי שמעון ללמוד אצלו בחירוף נפש {{מקור|בבלי פסחים קיב א|כן}}. הערצתו לרבו באה לידי ביוטוי בדבריו לתלמידיו: "שנו מדותי<ref>[[רש"י]] הסביר: "למדו תורתי"</ref>, שמדותי תרומות  מתרומות מידותיו של רבי עקיבא" {{מקור|בבלי גיטין סז א|כן}}. עם הערצתו לרבי עקיבא, מצינו ויכוחים ביניהם (ראה למשל {{מקור|בבלי ראש השנה יח ב}}). פעם אחת העיד רבי שמעון על ר"ע "עד ימיו היה מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע". אמירה זה, שהתפרשה כזלזול בכבודו של ר"ע, קיבל על עצמו תעניות, עד שאומרת הברייתא שם: "הושחרו שיניו מפני תעניותיו" {{מקור|בבלי נזיר נב ב|כן}}.  הגמרא {{מקור|בבלי סנהדרין פו א|כן}} אומרת: "סתם [[ספרי]] רבי שמעון... וכולהו אליבא דרבי עקיבא". רבי עקיבא רצה להסמיך את חמשת תלמידיו, אולם הוצא להורג לפני כן, והם הובמכו על ידי [[רבי יהודה בן בבא]], שהוצא להורג אף הוא בעקבות כך {{מקור|בבלי סנהדרין יד א|כן}}.
רבי שמעון החל ללמוד אצל רבי עקיבא לאחר המגפה בה מתו עשרים וארבעה אלף מתלמידיו {{מקור|בבלי יבמות סב ב|כן}}. לפי האמור שם, התגורר רבי שמעון באותה תקופה בדרום הארץ<ref>הכינוי בגמרא לאותם תלמידים שלימד רבי עקיבא הוא "רבותינו שבדרום".</ref>. מאז, דבק רבי שמעון ברבי עקיבא, ולא עזבו. גם כשרבי עקיבא נאסר בבית האסורים על ידי הרומאים, המשיך רבי שמעון ללמוד אצלו בחירוף נפש {{מקור|בבלי פסחים קיב א|כן}}. הערצתו לרבו באה לידי ביוטוי בדבריו לתלמידיו: "שנו מדותי<ref>[[רש"י]] הסביר: "למדו תורתי"</ref>, שמדותי תרומות  מתרומות מידותיו של רבי עקיבא" {{מקור|בבלי גיטין סז א|כן}}. עם הערצתו לרבי עקיבא, מצינו ויכוחים ביניהם (ראה למשל {{מקור|בבלי ראש השנה יח ב}}). פעם אחת העיד רבי שמעון על ר"ע "עד ימיו היה מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע". אמירה זה, שהתפרשה כזלזול בכבודו של ר"ע, קיבל על עצמו תעניות, עד שאומרת הברייתא שם: "הושחרו שיניו מפני תעניותיו" {{מקור|בבלי נזיר נב ב|כן}}.  הגמרא {{מקור|בבלי סנהדרין פו א|כן}} אומרת: "סתם [[ספרי]] רבי שמעון... וכולהו אליבא דרבי עקיבא". רבי עקיבא רצה להסמיך את חמשת תלמידיו, אולם הוצא להורג לפני כן, והם הובמכו על ידי [[רבי יהודה בן בבא]], שהוצא להורג אף הוא בעקבות כך {{מקור|בבלי סנהדרין יד א|כן}}             נמכוווןןןןן נכוןן ''מאוגדדדדדדד'''' '''[[טקסט מודגש]]<ref><ref>הערת שוליים</ref><ref><ref>הערת שוליים</ref><ref><ref>הערת שוליים</ref><ref><ref>הערת שוליים</ref><ref><ref>הערת שוליים</ref><ref><ref>הערת שוליים</ref></ref></ref></ref></ref></ref></ref>'''
 
===בריחתו והסתתרותו במערה===
===בריחתו והסתתרותו במערה===
בגמרא {{מקור|בבלי שבת לג ב|כן}} מסופר שפעם ישבו רבי שמעון, [[רבי יהודה]], [[רבי יוסי]] ו[[רבי יהודה בן גרים]]. "פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג". רבי שמעון נמלט יחד עם בנו [[רבי אלעזר בן רבי שמעון|רבי אלעזר]] והסתתר בבית המדרש. אשתו של רבי שמעון היתה מספקת להם מדי יום לחם ומים. כאשר הגזירה התחזקה, חשש רבי שמעון שיתפסו את רעייתו ויענו אותה עד שתגלה היכן הם, והחליט לברוח למערה. במערה, התרחיש להם [[נס]] ונבראו להם עץ חרובים ומעיין. רבי שמעון ורבי אלעזר ישבו במערה ללא בגדים (כדי שלא יבלו) כשהם מכוסים עד ראשיהם בחול, ועסקו בתורה, ובשעת התפילה היו מתלבשים. לאחר שתים עשרה שנה במערה, הגיע [[אליהו הנביא]] ואמר בפתח המערה: "מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? (מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר והתבטלה גזרתו?)". יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר. ראו אנשים שחורשים וזורעים, אמרו: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?", וכל מקום שהיו מסתכלים עליו היה נשרף. יצאה [[בת קול]] ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". ר"ש ור"א חזרו פעם נוספת למערה, למשך שנה נוספת.  
בגמרא {{מקור|בבלי שבת לג ב|כן}} מסופר שפעם ישבו רבי שמעון, [[רבי יהודה]], [[רבי יוסי]] ו[[רבי יהודה בן גרים]]. "פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג". רבי שמעון נמלט יחד עם בנו [[רבי אלעזר בן רבי שמעון|רבי אלעזר]] והסתתר בבית המדרש. אשתו של רבי שמעון היתה מספקת להם מדי יום לחם ומים. כאשר הגזירה התחזקה, חשש רבי שמעון שיתפסו את רעייתו ויענו אותה עד שתגלה היכן הם, והחליט לברוח למערה. במערה, התרחיש להם [[נס]] ונבראו להם עץ חרובים ומעיין. רבי שמעון ורבי אלעזר ישבו במערה ללא בגדים (כדי שלא יבלו) כשהם מכוסים עד ראשיהם בחול, ועסקו בתורה, ובשעת התפילה היו מתלבשים. לאחר שתים עשרה שנה במערה, הגיע [[אליהו הנביא]] ואמר בפתח המערה: "מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? (מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר והתבטלה גזרתו?)". יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר. ראו אנשים שחורשים וזורעים, אמרו: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?", וכל מקום שהיו מסתכלים עליו היה נשרף. יצאה [[בת קול]] ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". ר"ש ור"א חזרו פעם נוספת למערה, למשך שנה נוספת.  

גרסה מ־18:23, 28 במאי 2014

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) הוא סתם רבי שמעון היה מגדולי התנאים בדור הרביעי. תלמידו של רבי עקיבא. חיבר את הספרי ואת המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי. לצד גדלותו בתורת הגלה, היה גדול גם בנסתר, ומיוחס לו חיבור ספר הזוהר.

תולדותיו

===למודו אצל רבי עקיבא=== רבי שמעון החל ללמוד אצל רבי עקיבא לאחר המגפה בה מתו עשרים וארבעה אלף מתלמידיו (בבלי יבמות סב ב). לפי האמור שם, התגורר רבי שמעון באותה תקופה בדרום הארץ[1]. מאז, דבק רבי שמעון ברבי עקיבא, ולא עזבו. גם כשרבי עקיבא נאסר בבית האסורים על ידי הרומאים, המשיך רבי שמעון ללמוד אצלו בחירוף נפש (בבלי פסחים קיב א). הערצתו לרבו באה לידי ביוטוי בדבריו לתלמידיו: "שנו מדותי[2], שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא" (בבלי גיטין סז א). עם הערצתו לרבי עקיבא, מצינו ויכוחים ביניהם (ראה למשל בבלי ראש השנה יח ב). פעם אחת העיד רבי שמעון על ר"ע "עד ימיו היה מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע". אמירה זה, שהתפרשה כזלזול בכבודו של ר"ע, קיבל על עצמו תעניות, עד שאומרת הברייתא שם: "הושחרו שיניו מפני תעניותיו" (בבלי נזיר נב ב). הגמרא (בבלי סנהדרין פו א) אומרת: "סתם ספרי רבי שמעון... וכולהו אליבא דרבי עקיבא". רבי עקיבא רצה להסמיך את חמשת תלמידיו, אולם הוצא להורג לפני כן, והם הובמכו על ידי רבי יהודה בן בבא, שהוצא להורג אף הוא בעקבות כך (בבלי סנהדרין יד א) נמכוווןןןןן נכוןן מאוגדדדדדדד'' טקסט מודגששגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref></ref></ref></ref></ref></ref></ref>

בריחתו והסתתרותו במערה

בגמרא (בבלי שבת לג ב) מסופר שפעם ישבו רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי יהודה בן גרים. "פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג". רבי שמעון נמלט יחד עם בנו רבי אלעזר והסתתר בבית המדרש. אשתו של רבי שמעון היתה מספקת להם מדי יום לחם ומים. כאשר הגזירה התחזקה, חשש רבי שמעון שיתפסו את רעייתו ויענו אותה עד שתגלה היכן הם, והחליט לברוח למערה. במערה, התרחיש להם נס ונבראו להם עץ חרובים ומעיין. רבי שמעון ורבי אלעזר ישבו במערה ללא בגדים (כדי שלא יבלו) כשהם מכוסים עד ראשיהם בחול, ועסקו בתורה, ובשעת התפילה היו מתלבשים. לאחר שתים עשרה שנה במערה, הגיע אליהו הנביא ואמר בפתח המערה: "מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? (מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר והתבטלה גזרתו?)". יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר. ראו אנשים שחורשים וזורעים, אמרו: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?", וכל מקום שהיו מסתכלים עליו היה נשרף. יצאה בת קול ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". ר"ש ור"א חזרו פעם נוספת למערה, למשך שנה נוספת.

לאחר צאתו מהמערה

לאחר שיצאו, רבי אלעזר עדיין שרף כל מקום שהיה מסתכל בו, ורבי שמעון היה מתקנו. אמר לו רבי שמעון: "בני, די לעולם אני ואתה". ראו זקן אחד בערב שבת שאוחז בידו שני ענפי הדס, ורץ בין השמשות. שאלו אותו: למה לך אלה? ענה להם: לכבוד שבת. שאלו אותו: וכי לא מספיק לך אחד? ענה להם: אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'. אמר רבי שמעון לבנו: "ראה כמה חביבין מצוות על ישראל".

לאחר מכן, בא לבקרו חתנו רבי פנחס בן יאיר, וראה שבשרו מלא סדקים ופצעים, ודמעותיו גורמות לפצעיו להכאיב לו. אמר לו: "אוי לי שראיתיך בכך!" ענה לו רשב"י: "אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך". ומסבירה הגמרא: "דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא - הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא - הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי" (בתחילה, כאשר היה מקשה רשב"י קושיה, היה מתרץ רבי פנחס בן יאיר שנים עשר תירוצים, ולבסוף, כאשר היה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיה, היה מתרץ רשב"י עשרים וארבעה תירוצים).


בעקבות הנס שהתרחש לו חיפש רשב"י משהו שדרוש תיקון על מנת לתקנו. אמרו לו על מקום מסוים[3] שהיה בו ספק טומאה והיה גורם טרחה לכהנים שיצטרו להקיפו. שאל את אנשי המקום האם ישנה מסורת על טהרתו של המקום? אמר לו זקן אחד לו שרבן יוחנן ן זכאי השתמש במקום זה לזריעת תורמוסי תרומה, שצריכה להיעשות בטהרה. רשב"י עשה כך גם הוא, והשליך תורמוסיו לאותו מקום, ומיד החלו המתיםשהיו קבורים שם לצוץ על פני הקרקע, וכך יכלו לסמן את מקום הטומאה. אותו זקן זלזל במעשהו של רשב"י ואמר לו "טיהר בן יוחאי בית הקברות". רבי שמעון הקפיד עליו ועשה אותו גל של עצמות. לאחר מכן פגש את רבי יהודה בן גרים, ואמר: "עדיין יש לזה בעולם?", וגם בו נתן עיניו ועשהו גם של עצמות.

ניסים שנעשו לו

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.


על רבי שמעון נאמר: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (בבלי ברכות ט, א).

שיטותיו בעניינים שונים

פוסק ע"פ מה שהיה יכול לקרות ("בכח"), ובדומה לזה פוסק ע"פ הכוונה ולא ע"פ המעשה.
מחשיב מאוד לימוד תורה
  • ראוי היה שיהיו שתי פיות לאדם, אחד לדברי תורה ואחד לדברי חולין (ירושלמי שביעית ט).
  • פשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח - תורה מה תהא עליה? (ברכות לה ב).
  • תמה שיש אנשים שעוסקים בחיי שעה - חורשים וזורעים (שבת לג ב).
  • שולחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים (משנה אבות ג ג).
  • ח"ו שתשתכח תורה מישראל (בבלי שבת קלח ב).
  • תלמיד חכם הפורש מן התורה הרי זה "מעוות לא יוכל לתקון" (בבלי חגיגה ט א).
  • רשב"י וחבריו תורתן אומנותן ופטורים מקריאת שמע (בבלי שבת יא ב).
  • למד י"ג שנה במערה (בבלי שבת לג ב).
  • אסכרה באה משום ביטול תורה (בבלי שבת לג ב).
מעניש
  • כל מקום שנותנים עיניהם בו מייד נשרף (בבלי שבת לג ב).
  • אמר ההוא סבא טיהר בן יוחי בית הקברות וכו'. יהב ביה עיניה ונח נפשיה (בבלי שבת לד ב).
  • חזייה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות (בבלי שבת לד א).
  • אמר להו רבי יוסי אנא אזלין דלמא עניש ליה רבי שמעון (רש"י: ובדבר זה אני מתיירא יותר מפחד האויבים, שמתיירא אני שמא יכעוס עליו בשביל שום דבר ויענישנו) (בבלי מעילה יז ב).
  • מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה (בבלי ברכות ז ב).
  • אמר לרבי עקיבא אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות (בבלי פסחים קיב א).
  • אחד אמר לאשתו: קונם שאינך נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון וכו'. רבי שמעון לא טעם. אמר: ימותו כל בני אלמנה (ר"ן: קילל את הבעל ואת בניו שימותו) ואל יזוז שמעון ממקומו, ועוד, כדי שלא תתרגל לנדור (בבלי נדרים סו א).
  • לא מחשיב את הגויים משך חכמה בראשית יח כז

שיטת רבי יוחנן בשם רשב"י

אגדתא

  • לא היה אדם שקראו לקב"ה אדון עד שבא אברהם. מניין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו. לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאה לאה. מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה. כל הקובע מקום לתפילתו אויביו נופלים תחתיו. גדול שימושה של תורה יותר מלימודה ברכות ז:.
  • כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים יבמות קד..
  • כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים בבא קמא יז..
  • זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל סנהדרין כד..
  • היינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא דוד שיצא מרות המואביה היכה את מואב סנהדרין לט:.
  • כפאתו אימו בת שבע את שלמה על העמוד ואמרה לו וכו' אביך ירא שמים הווה וכו' סנהדרין ע:.
  • כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר יבמות צז. אך בסנהדרין צ: הגרסא "רבי שמעון בר יהוצדק".

שירים לכבוד רשב"י

בר יוחאי/ רבי שמעון לביא

בַּר יוֹחַאי נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ
בַּר יוֹחַאי שֶׁמֶן מִשְׁחַת קדֶשׁ נִמְשַׁחְתָּ מִמִּדַּת הַקדֶשׁ, נָשָׂאתָ צִיץ נֵזֶר הַקדֶשׁ חָבוּשׁ עַל ראשְׁךָ פְּאֵרֶךָ
בַּר יוֹחַאי מוֹשַׁב טוֹב יָשַׁבְתָּ יוֹם נַסְתָּ יוֹם אֲשֶׁר בָּרַחְתָּ, בִּמְעָרַת צוּרִים שֶׁעָמַדְתָּ שָׁם קָנִיתָ הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ
בַּר יוֹחַאי עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים לִמּוּדֵי יה' הֵם לוֹמְדִים, אוֹר מֻופְלֶא אוֹר הַיְקוֹד הֵם יוֹקְדִים הֲלא הֵמָּה יוֹרוּךָ מוֹרֶיךָ
בַּר יוֹחַאי וְלִשְׂדֵה תַפּוּחִים עָלִיתָ לִלְקוֹט בּוֹ מֶרְקָחִים, סוֹד תּוֹרָה כְּצִיצִים וּפְרָחִים נַעֲשֶׂה אָדָם נֶאֱמַר בַּעֲבוּרֶךָ
בַּר יוֹחַאי נֶאֱזַרְתָּ בִּגְבוּרָה וּבְמִלְחֶמֶת אֵשׁ דַּת הַשַּׁעְרָה, וְחֶרֶב הוֹצֵאתָ מִתַּעְרָהּ שָׁלַפְתָּ נֶגֶד צוֹרְרֶיךָ
בַּר יוֹחַאי לִמְקוֹם אַבְנֵי שַׁיִשׁ הִגַּעְתָּ לִפְנֵי אַרְיֵה לַיִשׁ, גַּם גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת עַל עַיִשׁ תָּשׁוּרִי וּמִי יְשׁוּרֶךָ
בַּר יוֹחַאי בְּקדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹד חֲמִשִּׁים קָשַׁרְתָּ קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ
בַּר יוֹחַאי יוּ"ד חָכְמָה קְדוּמָה הִשְׁקַפְתָּ לִכְבוֹדוֹ פְּנִימָה, שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם נְתִיבוֹת רֵאשִׁית תְּרוּמָה אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח זִיו אוֹרֶךָ
בַּר יוֹחַאי אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה יָרֵאתָ מִלְּהַבִּיט כִּי רַב לָהּ, תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ נַמְתָּ עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ
בַּר יוֹחַאי אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ אַשְׁרֵי הָעָם הֵם לוֹמְדֶךָ, וְאַשְׁרֵי הָעוֹמְדִים עַל סוֹדֶךָ לְבוּשֵׁי חשֶׁן תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ

ואמרתם כה לחי/ רבי יוסף חיים מבגדד

וַאֲמַרְתֶּם כּה לֶחָי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא אַשְׁרֵי עַיִן רָאַתְהוּ לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

בָּרוּךְ הוּא מִפִּי עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ הוּא מֵהֵרָיוֹן מְאוֹר גָּלִיל הָעֶלְיוֹן אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה בְּדַת תּוֹרָה תְּמִימָה מָלֵא מַדָּע וְחָכְמָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

דָּרַשׁ כָּל תַּעֲלוּמוֹת בְּעז וְתַעֲצוּמוֹת עָלָה מַעֲלוֹת רָמוֹת אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

הֻחְבָּא בְּתוֹךְ מְעָרָה מִפְּנֵי הַגְּזֵרָה שָׁם לָמַד סִתְרֵי תוֹרָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

וְשָׁם נִבְרָא מַעְיָן לוֹ וְחָרוּב לְמַאֲכָלוֹ מַה טוֹב חֶלְקוֹ וְחֶבְלוֹ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה דִּין רֵיכָא וּבַר רֵיכָא זָכָה וְרַבִּים זִכָּה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

חִדֵּשׁ כַּמָּה הֲלָכוֹת הֵן בְּמִשְׁנָה עֲרוּכוֹת זֶה הַמַּרְגִּיז מַמְלָכוֹת אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

טִהֵר אֶת עִיר טְבֶרְיָה עָשָׂה אוֹתָהּ נְקִיָּה הוֹדוּ לוֹ מִן שְׁמַיָּא אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

יָדַע כָּל הַנִּסְתָּרוֹת דְּבָרָיו עוֹשִׂים פֵּרוֹת בִּטֵּל כַּמָּה גְּזֵרוֹת אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

כָּל יָמָיו אֲשֶׁר חָיָה אוֹת הַקֶּשֶׁת לֹא נִהְיָה כִּי הוּא אוֹת עוֹלָם הָיָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

לְכָל יִשְׂרָאֵל הֵאִיר בְּסוֹד תּוֹרָה הַבָּהִיר כְּאוֹר הַחַמָּה מַזְהִיר אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

מָקוֹם בָּחַר בִּשְׁמַיָּא עִם הַנָּבִיא אֲחִיָּה זֶה מִבְּנֵי עֲלִיָּה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

נֶחְמָד מְאֹד לְמַעְלָה זָכָה לִיקָר וּגְדֻלָּה כֶּתֶר עֶלְיוֹן לוֹ נִגְלָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

סִינַי סִינַי לוֹ נִקְרָא אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה מִמֶּנּוּ תֵּצֵא תּוֹרָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

עָשָׂה שִׁבְעִים תִּקּוּנִים יְקָרִים מִפְּנִינִים בָּם תִּקֵּן הָעֶלְיוֹנִים אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

פָּתַח פִּיהוּ בְחָכְמָה הוֹצִיא אוֹר תַּעֲלוּמָה תִּקֵּן זָהֳרֵי חַמָּה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם גִּלָּה מִדְרַשׁ הַנֶּעֱלָם יָכוֹל לִפְטוֹר הָעוֹלָם [סוֹדוֹתָיו זָהָב כֻּלָּם] אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

קוֹלוֹ זִמֵּר עָרִיצִים וְהִכְרִית אֶת כָּל הַקּוֹצִים וְהִצִּיל הַלְּחוּצִים אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

רָאָה פָנָיו מְאִירִים בְּשִׁבְתּוֹ עִם חֲבֵרִים עֵת גִּלָּה סוֹד נִסְתָּרִים אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

שָׁלוֹם רַב עַל מִשְׁכָּבוֹ מַה טּוֹב חֶלְקוֹ וְטוּבוֹ דּוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ הוּא יַמְלִיץ טוֹב עָלֵינוּ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי

ראה גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. הכינוי בגמרא לאותם תלמידים שלימד רבי עקיבא הוא "רבותינו שבדרום".
  2. רש"י הסביר: "למדו תורתי"
  3. ישנם מקורות שהמקום הזה היה בטבריה, וכן כתב רבי יוסף חיים מבגדד בפיוט "ואמרתם כה לחי, (ראה להלן): "טיהר את עיר טבריה, ועשה אותה נקיה".