רבן יוחנן בן זכאי: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 15: שורה 15:
{{תנאים}}
{{תנאים}}
{{מיון רגיל:יוחנן בן זכאי}}
{{מיון רגיל:יוחנן בן זכאי}}
[[קטגוריה:גדולי וחכמי ישראל]]
[[קטגוריה:תנאים]]
[[קטגוריה:תנאים]]

גרסה מ־08:31, 17 באוגוסט 2011

רבן יוחנן בן זכאי היה מגדולי התנאים, היה נשיא בדור חורבן בית המקדש. מתלמידיו של הלל הזקן.

גדולתו

מסופר בברייתא (סוכה כח ע"א): "תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים. גדול שבכולן - יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן - רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים[1], משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר (משלי ח כא) להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא".

פעם אחת חלה הלל ונכנסו תלמידיו לבקרו, וריב"ז עמד בחצר ולא נכנס מרוב ענוותנותו. אמר להם הלל: היכן הוא קטן שבכם שהוא אב בחכמה ואב לדורות? אמרו לו: הרי הוא בחצר. כשנכנס אמר עליו הלל את הפסוק להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (ירושלמי נדרים ה, ו).


" אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח פרשה אחת בתורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום מדרש הלכות ואגדות ומשלו, הכל למד, וכן אמרו עליו שאמר, אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסין, וכל הימים דיו, אינן כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבותי, ולא אצלתי מחכמתן אלא כשם שהזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרה; וממי קבל תורה, מהלל ומשמאי" (מסכת סופרים פ"ה ה"ו).

מעולם לא היה שח שיחת חולין, ולא היה ישן בבית המדרש אפילו שנת עראי, ולא קדמו אדם לבית המדרש ולא הניח אדם בביהמ"ד ויצא ולא הרהר בדברי תורה במבואות המטונפים ומעולם לא ישב בטל אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מרבותיו ולא אמר הגיע העת לעמוד מבית המדרש חוץ מערב פסח וערב יום כיפור (סוכה כח ע"א).

בארבעים השנים האחרונות של בית המקדש, הגורל לא היה עולה בימין, לשון של זהורית לא היתה הופכת ללבן, נר המערבי לא היה דולק ודלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן, עד שגער בהן ריב"ז: "היכל! היכל! מפני מה אתה מבעית את עצמך? יודע אני בך שסופך ליחרב וכבר נתנהא עליך הנביא זכריה בן עדו (זכריה יא א) "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (יומא לט ע"ב).

בזמן החורבן

במסכת גיטין (נ"ו ע"ב) מסופר, שכאשר צר אספסיינוס על ירושלים, היו בה שלושה עשירים גדולים, שהיה ביכולתם לפרנס את כל העיר כולה למשך עשרים ואחת שנה, וקראו להם בן כלבא שבוע (חותנו של רבי עקיבא), נקדימון בן גוריון ובן ציצית הכסת. אך היתה בירושלים חבורת בריונים בראשותו של אבא סיקרא, אחיינו של ריב"ז, שלא הסכימו להיכנע לרומאים ודרשו להלחם איתם. אותם הבריונים, שרפו את המחסנים של שלושת העשירים, על מנת להכריח את היהודים להילחם ברומאים. ריב"ז קרא לאחיינו אבא סיקרא ואמר לו: עד מתי אתם לא מניחים אותנו לעשות שלום עם הרומאים והורגים ברעב את בני העיר? ענה לו: מה אעשה, אם אומר משהו לאותם בריונים הם יהרגו אותי! בקש ממנו ריב"ז שימצא איזו דרך להבריחו החוצה. ענה לו: עשה את עצמך כחולה, ואחרי זה תעשה את עצמך כמת, ויוציאו אותך תלמידים מקורבים שיודעים שהנך חי (כיוון שהמת כבד יותר מהחי) לקבורה מחוץ לעיר, לפי שאין קוברים את המת בירושלים. ואכן כך היה, וכאשר הוציאו אותו החוצה, בקשו הבריונים לוודו שאכן הוא מת, ולדקור אותו. אבא סיקרא, שידע כי הוא חי, ניסה לשכנעם שלא לדקרו, שלא יאמרו הרומאים שאפלו את רבם הם דוקרים, ובאמת הבריונים השתכנעו ולא דקרוהו, אולם רצו לדחפו לראות אם יצעק, ושוב אמר אבא סיקרא שלא יאמרו הרומאים אפילו את רבם דחפו. וכך יצא ריב"ז בשלום מן העיר. כשנפגש עם הנציב הרומאי אמר לו: שלום עליך אדוני המלך! אמר לו הנציב: מתחייב אתה עכשיו שתי הריגות, אחת על שקראת לי מלך ואיני מלך, והשניה מדוע לא באת אליאלא עד עכשיו. ענה ו ריב"ז: אמנם אינך מלך, אבל ודאי תהיה מלך, כי על פי נבואת ישעיהו "הלבנון באדיר יפול" (ישעיהו י לד), כלומר שירושלים תפול בידי מלך, וזה שלא באתי לבקרך היה מפני שהרשעים שבעיר לא הניחו לי לצאת. ענה לו הנציב: מי שיש לו חבית של דבש ונחש כרוך עליה מה יעשה? ישבור את החבית כדי להבריח את הנחש ממנה, כך גם אתם, היה עליכם לשרוף את חומת העיר כדי להוציא ממנה את הרשעים. ריב"ז שתק (ברבות הימים ביקר רב יוסף מעשה זה וקרא עליו את הפסוק: "משיב חכמים אחרו ודעתם יסכל" (ישעיהו מד כה) באמרו שהיה עליו להשיבו שאת הנחש מסירים בעזרת צבת, וכך היה עלינו להרוג את הרשעים ולא להשחית את העיר). תוך כדי דיבורם הגיע שליח מרומי כי המלך מת והנציב ממונה להיות מלך במקומו. הנציהב לא הצליח לנעול את נעליו, וריב"ז אמר לו שזה על שם הפסוק "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו ל), כי עתה נתבשר בשורה טובה ולכן רגלו גדלה, ולכן יעצו להעביר לפניו את אחד משונאיו כדי שרגלו תחזור למצבה הרגיל, שנאמר (משלי יז כב) "ורוח נכאה צייבש גרם". לאחר שעצתו הצליחה, אמר לו הקיסר: אם כל כך חכם ונבון אתה, מדוע לא באת עד עכשיו? ענה לו ריב"ז: הלא כבר אמרתי לך כי עכבו ממני לבוא לכאן. אמר לו המלך: אני צריך לחזור לרומא לשבת על כסא המלוכה ואשלח לכאן נציב אחר, לכן בקש ממני בקשה אחת עכשיו ואני אקיים אותה. ביקש ממנו לקיים את העיר יבנה וחכמיה, לא להרוג את משפחתו של רבן גמליאל כדי שלא תכלה שושלת בית דוד ולשלוח רופאים לרפא את רבי צדוק שלא היה יכול לבלוע אוכל מחמת התעניות שהתענה. גם על מעשה זה קיבל ביקורת מרב יוסף שקרא עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", מכיוון שהיה עליו לבקש שלא יחריב את ירושלים, אמנם ריב"ז חשב שעדיף לבקש בקשה קטנה שהקיסר ישמע אליו ולא בקשה גולה שהקיסר לא יקבל אותה.

  1. בהסבר שלושת המושגים הללו אומר רש"י: לא ידענא מאי היא. ויש מפרשים שהסבירו שידע את ענייני המלאכים, השדים והצמחים על בוריים.