Open main menu

שבועות

Revision as of 02:06, 25 May 2012 by למאי נ"מ? (talk | contribs) (שמות החג)
ערך זה עוסק בחג השבועות. אם התכוונתם לפירושים אחרים, עיינו בערך שבועות (פירושונים).

חג השבועות הוא חג החל בו' בסיון, ואחד משלושת הרגלים. ע"פ חז"ל, ביום זה ניתנה התורה, ובשל כך ננהגו מנהגים שונים ביום זה.

Contents

מהות החג

בתורה לא נכתב תאריך לחג השבועות כשאר החגים, אלא כתוב כי לאחר חג הפסח יש לספור ספירת העומר, וביום החמישים יש לחגוג את החג. בפועל, כאשר יש לנו לוח שנה קבוע, יום זה יחול תמיד בו' בסיוון, אולם, כאשר היו מקדשים את החודש על פי עדים, היה חג זה יכול להיחגג בה' או בז' בסיוון. על פי עובדה זו, כתבו הרבה מגדולי ישראל, בעיקר מהחסידות, שכתבו כי חג השבועות הוא מעין יו"ט שני של פסח, כמו ששמיני עצרת לסוכות, אף שבועות שנקרא עצרת לפסח (רמב"ן על פרשת המועדות, פרי צדיק לשבועות ועוד).

חג מתן תורה

ישנה מחלוקת בברייתא (בבלי שבת פו ב): "תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו", כלומר, האם לדעת "תנא קמא" התורה ניתנה בו' בסיוון, ולדעת רבי יוסי בז' בסיוון. מחלוקת זו תלויה בשאלה האם משה הוסיף יום אחד לשלושת ימי הגבלה מדעתו, או לא. למחלוקת זו יש הלשכה לדיני נידה, וממנה רואים כי נפסקה ההלכה כרבי יוסי, וניתנה התורה בז' בסיוון.

לעומת זאת, בתפילת החג אנו אומרים "זמן מתן תורתנו", על פי דברי הגמרא (בבלי פסחים סח ב) "רב יוסף ביומא דעצרתא (בחג השבועות)אמר... אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא? (אלמלא יום זה שנתינה בו תורה, מה אני מיוחד משאר אנשי השוק שנקראים יוסף?)". רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר, מקשה קושיה זו בספרו מגן אברהם: "(מגן אברהם אורח חיים תצד): "קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קיימא לן כרבי יוסי דאמר בז' בסיון נתנה תורה דהא קיימא לן דבעי לפרושי ו' עונות... ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון..."

הוא מציע פתרון לקושייתו: "...ובאמת הרמב"ם פרק ה' מהלכות אבות הטומאה פסק דא"צ לפרוש רק ג' עונות... וא"כ מנהגנו הוא על פי הרמב"ם ומ"ש ביורה דעה כר' יוסי היינו לחומרא..." כלומר, באמת ההלכה נפסקה כתנא קמא, אולם בדיני נידה מחמירים כשיטת רבי יוסי, מפני חומרת דיני נידה, ואם כן, התורה ניתנה בו' בסיוון.

לקושיה זו ישנם תירוצים נוספים.

רבי לוי יצחק מברדיטשב מסביר (קדושת לוי במדבר לשבועות), שענין "חג מתן תורתנו" הוא לא ציון היסטורי, אלא הכוונה שכל שנה ושנה בחג זה אנו מקבלים הארה הקשורה למתן תורה. ולכן, אין זה משנה מתי בפועל ניתנה התורה, אלא חשוב מתי עלה במחשבה לפני ה' לתת את התורה, שמרגע שעלה הדבר במחשבה לפני ה', נקבע לדורות שבכל שנה ושנה ביום זה יקבלו ישראל הארה הקשורה למתן תורה, ולכן, כיוון שה' רצה לתת את התורה בו' בסיוון, יום זה נקבע לדורות כיום הארת מתן תורה, ואף על פי שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, נשאר בכל שנה יום זה כיום ההארה[1]. בדרך זו הסביר גם רבי שלום נח ברזובסקי בספרו נתיבות שלום.

רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין מתרץ תירוץ נוסף בספרו "אהלי יעקב" לשבועות.

שמות החג

שמות רבים ישנם לחג זה: חג השבועות, חג הביכורים, עצרת, חג מתן תורה.

  • חג השבועות - יום זה נקרא 'חג השבועות' מפני שהוא חל בסיום שבעת השבועות של ספירת העומר, הניספרים מט"ז בניסן ועד ו' בסיון. בספרים מובא(דרוש מקור), כי חג זה נקרא גם חג השְׁבוּעוֹת (ש' שוויה), שכן שתי שבועות קשורות בתאריך זה: א. השבועה שנשבע עם ישראל בעת קבלת התורה למרגלות הר סיני, כשהכריז "נעשה ונשמע"; ב. השבועה שנשבע הקב"ה במעמד זה שלא יחליף את עם סגולה, שבו בחר, ולא ימירנו בעם אחר.

מקורו של השם חג הביכורים הוא בחובתו של עם ישראל בזמן זה להביא לבית המקדש מראשית ביכורי אדמתו, שכן באותו הזמן מתבכרים פירות האילן.

בפי חז"ל נקרא חג זה בשם "עצרת", לפי שביום זה מסתיים החג שאנו חוגגים לגאולתו והתהוותו של עם ישראל, המתחיל ביציאת מצרים ומסתיים בקבלת התורה. כי אף שיצאו ישראל ממצרים, עדיין לא הסתיימה גאולתם, ועדיין לא היו לעם, עד שקבלו את התורה בהר סיני (כאומרם: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה"). נמצא כי ימי חג הפסח הם הימים הראשונים של החג, וחג השבועות הוא יומו האחרון של החג, ומכאן שמו "עצרת" - מילת כינוי ליום האחרון של החג (כמו "שמיני עצרת").

חג השבועות נקרא גם "חג מתן תורה", שכן, כאמור, ביום זה עמד עם ישראל למרגלות הר סיני וקבל את התורה.

מנהגי החג

בליל חג השבועות, נוהגים רבים להשאר ערים כל הלילה ולעסוק בתורה. הטעם לכך הוא: בתיאור קבלת התורה (שמות יט) נאמר: "ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה". למרות שכבר בראש חודש סיון נאמר לעם מתי יקבלו את התורה, ולמרות ששלושת הימים שלפני המועד נקבעו ל"שלושת ימי הגבלה" - בכל זאת מציינים חז"ל, כי העם היה שקוע בתרדמה בליל ו' בסיון, ומשה רבנו נזקק להעירם משנתם ולהוציאם מן המחנה למרגלות ההר ("ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה"). כדי לתקן את אווירת השאננות שפשתה בעם, ואת חוסר הדריכות שאפיינה אותם לקראת קבלת התורה, נוהגים אנו ליחד את ליל חג השבועות כולו ללימוד תורה.

והספרדים, ואף חלק מהאשכנזים, נוהגים לומר בליל שבועות את התיקון המיוחד ללי שבועות, וכבר כתבו גדולי האחרונים כי מעלתו גדלה, ויש לאומרו [הגאון חיד"א ז"ל, השל"ה הקדוש ז"ל, ועוד]. אולם יש מגדולי האחרונים שחולקים בזה, וסוברים שמוטב ללמוד תורה בעיון ויגיעה, וזה קודם [חק יעקב].


מאכלי חלב

נהגו לאכול בחג השבועות מאכלי חלב. יש הנוהגים לאכול גם דבש. הטעם לכך הוא, שכן במגילת שיר השירים נמשלה התורה לדבש ולחלב, ככתוב: "דבש וחלב תחת לשונך". ביום קבלתה של התורה מציינים אנו זאת איפוא באכילת הדברים, להם נמשלה התורה.

טעמים נוספים לאכילת מאכלי חלב בחג השבועות: עד לקבלת התורה לא נמסרו לעם ישראל דיני הכשרות - בשר בחלב, נבלה, טרפה, חלב, דם ועוד. ביום ו' בסיון, ניתנו כל ההלכות בפעם אחת, ונתברר להם שכל כליהם נטרפו, ועל כן אסורים הם בשימוש. לא נותרה בידם הברירה אלא להסתפק במאכלי חלב, עד שיכשירו את הכלים.
יש שנתנו רמז למנהג זה, והוא שביום זה ניתנה התורה על הר סיני, ובתהילים נקרא הר סיני הר גבנונים, כמאמר הפסוק: "הר אלוקים הר בשן, הר גבנונים הר בשן": "למה תרצדון הרים גבנונים וגו'": גבנונים - רמז לדברי גבינה.


קישוט בית הכנסת

מנהג ותיק הוא בישראל, לקשט את הבתים בחג השבועות בענפי ירק, בציצים ופרחים שונים. כמו כן, מעטרים את בתי הכנסת בזרי ירק ושוטחים עשבים על רצפתו. בקרב עדות המזרח נוהגים גם לזלף מי שושנים על המתפללים. הריעב"ץ מבאר את טעמו של מנהג זה: "זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק, כמו שכתוב: אל ירעו אל מול ההר ההוא". המנהג הובא בדברי הרמ"א. המגן אברהם כותב כי נוהגים להעמיד אילנות בבית הכנסת בחג השבועות, מכיון שבעצרת נידונין על פירות האילן. ברם, הגר"א ביטל מנהג זה, משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.

ר' תבנית:הידעת?/ז' אדר ה'תשס"ט - טעם נוסף למנהג

שינויים בתפילות

בחג השבועות מוציאים מארון הקודש שני ספרי תורה. בספר התורה הראשון קוראים את פרשת מתן תורה ועשרת הדברות (בפרשת יתרו), ובספר התורה השני קוראים את עניינו של חג השבועות "וביום הבכורים..." (בפרשת פנחס).

בחג השבועות נוהגים לקרוא את מגילת רות. טעמים רבים ניתנו לכך. אחד הטעמים הוא: "לפי שכשקיבלו ישראל את התורה, נתגיירו ונתכנסו תחת כנפי השכינה, וגם רות המואביה נתגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה". טעם נוסף: חג השבועות הוא יום הולדתו של דוד המלך ע"ה וגם יום פטירתו, ומגילת רות מספרת ביחוסו של דוד, שהיה נין של רות המואביה.

ראה גם

קישורים חיצוניים

  • זו לשונו של רבי לוי יצחק: "ולפי דברינו יש לתרץ קושית המגן אברהם בטוב טעם ודעת, דהנה זה ידוע מאמר חכמינו ז"ל (שבת פז, א) דיום אחד הוסיף משה מדעתו, דהקב"ה אמר לך אל העם וקדשתם 'היום ומחר' (שמות יט, י), ומשה רבינו אמר 'היו נכונים לשלשת ימים' גו' (שם פסוק טו). והנה מה שאמר הקב"ה הוא קיים לעד, ובדעתו היה ליתן התורה לישראל בששה בסיון, רק שמשה רבינו עליו השלום הוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו והיה קבלת התורה ביום נ"א, אבל ההארה הגדולה מקבלת התורה העיקר היה בששה בסיון על ידי משה רבינו, כמו שהיה בדעתו של הקב"ה ליתן בששה בסיון, רק במעשה היה בזיי"ן בסיון על ידי משה רבינו עליו השלום שהוסיף מדעתו. ונמצא מוכח דבששה בסיון היו מוכנים לקבל התורה ונפסקה זוהמתן של ישראל (עי' שבת קמו, א), וגם הקב"ה היה מוכן ליתן התורה. וכן היה במחשבת הבורא כביכול בדיבור שאמר 'וקדשתם היום ומחר' ליתן התורה בששה בסיון, והיה אז קבלת התורה, רק במעשה היה בז' בסיון על ידי משה רבינו עליו השלום שהוסיף מדעתו, וגם אז היה הארת ושמחת נתינת התורה. והנה מחשבת הבורא ודיבורו כביכול 'וקדשתם היום ומחר' שהיה בששה בסיון, עשה רושם לדורות, לכן אחר שאנו מקיימים המצות התלוים בעצרת, הארת נתינת התורה לדורות בששה בסיון, שגם באותו זמן היה הארה גדולה ומחשבתו ודיבורו של הקב"ה, הגם שבמעשה היה בז' בסיון, אמנם מחשבתו ודיבורו של מקום שהיה בששה בסיון, שהוא חי וקיים, עשה רושם לדורות, שלדורות נתגלה שמחת התורה בששה בסיון זמן מחשבתו ודיבורו של הקב"ה. ועל כן אנו אומרים בששה בסיון 'זמן מתן תורתינו', שלדורות מקבלים הארת נתינת התורה בששה בסיון, שהיתה אז במחשבתו ודבורו כביכול ליתן התורה, וכבר היו הכל מוכנים, וכמו שאמרנו. אפס בז' בסיון שהיה במעשה מתן תורה על ידי משה רבינו עליו השלום גם כן נתגלה הארה ושמחה לדורות, לכן יום טוב של עצרת לבית שמאי ונדרים ונדבות לכולי עלמא לאחר עצרת (עי' חגיגה יז, א - ב), ויותר קדוש אסרו חג של עצרת מכל אסרו חג של שאר המועדות (עי' או"ח סי' תצד סעי' ג ובמג"א שם סק"ג), וכפי מה שכתבנו לעיל".