Open main menu

שומר לטומאה

בהלכות טומאה, דין "שומר", הוא שכל דבר הנספח לאוכל כשומר, ומהווה שמירה על האוכל מאיזה סיבה שהוא, נחשב לחלק מהאוכל, הן כדי להביא טומאה על האוכל אם הטמא נגע ב"שומר", בטומאת אוכלין, והן כדי להביא טומאת נבלה על מי שנוגע ב"שומר" של נבלה.

בטומאת אוכלין עצמה, מהווה השומר שני דינים: האחד, שאם נגע בשומר דבר טמא נטמא גם האוכל, והשני בכך שהוא מצטרף לשיעור האוכל; כלומר, שיעור האוכל כדי שיהיה טמא, הוא כזית. אם האוכל עצמו אינו בגודל של זית, רק בצירוף קליפתו, הוא ראוי לקבל טומאה.

מקור ההלכהEdit

דין זה נלמד מהפסוקים הבאים:

"פסוק לז וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא: פסוק לח וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם: פסוק לט וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב"[1]

במסכת חולין[2] מובא בשם רבי ישמעאל שפירש את המילים "על כל זרע זרוע", - כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן.

דין שומר זה, הוא רק לטומאה קלה, ולא לטומאה חמורה. דין זה נלמד מהמילה "מנבלתה" בפסוק לט, הבאה למעט, שדווקא אם יש בנבילה כשיעור כזית אם מטמאת, ואין לצרף את ה"שומר".

אם כי לאחר המילה "בנבלתה" מופיע גם המילה "יטמא". בכך אומרת התורה: כדי שבשר יטמא בטומאת נבילות, צריך שיהיה שיעור כזית דווקא מהנבילה עצמה - "בנבלתה", ולא עור שאין עליו כזית בשר והעור משלימו לכזית, כלומר - אין לצרף את ה"שומר" כדי להשלים את השיעור כדין שומר, ובכרך אין להם את המעלה המיוחדת של "שומר" - שמצטרף עם האוכל כדי לקבל טומאה‏[3]

עם זאת, ל"שומרים" יש דין "יד", ולמרות שאינם נחשבים כ"יד". כלומר: עור של בעל חיים, נחשב בעיקרו כ'שומר' על הבשר, אך לא כ'יד', שהרי אין משתמשים בו לצורך טלטול הבשר, ולמרות זאת, יש לו תוקף הלכתי כ'יד', העור עצמו מביא ומוציא טומאה מהאוכל - אם נגעה טומאה באוכל שיש בו כזית כדין 'יד', ולאוכל - אם נגע אדם טהור באוכל טמא שיש בו כזית, מדין "יד".

שערEdit

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו, בנוגע לשערות בעל חיים, האם הם נחשבים כ"יד", או כ"שומר".

לדעת רבי יוחנן שהשערות נחשבו כיד לטומאה, הם מטמאות בכל מקום שאוחז בהם, גם אם אוחז בשערות שלא כנגד הבשר, אך לדעת ריש לקיש אין להחשיב שערות כיד, אלא כשומר לטומאה. ריש לקיש סובר, שאין הדרך להשתמש בשערות כדי לאחוז את בעל החיים, ולכן הם לא נחשבות כ"יד", אבל לעומת זאת, ניתן להחשיב אותם כ"שומר", מכיוון שבשורש השיער, יש נקב זעיר, ובמקום זה מגינה השערה על הבשר, ולכן יש לה חשיבות כ"שומר".

הערות שוליים

  1. ויקרא יא לז - לט.
  2. חולין קיז א.
  3. ה"יד", אינו מצטרף כדי להשלים את השיעור של כזית.