תיקון עולם

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

המונח תיקון עולם הוא כינוי לשורה של תקנות שתוקנו על ידי נשיאי ישראל, הלל הזקן, וברובם על ידי נינו - רבן גמליאל הזקן. תקנות אלו הינן תקנות שאין להן מקור מפורש בתורה, ובאופן ספיציפי וחד פעמי ייתכן שאין סיבה לתיקונן. אך בהשקפה רחבה, התקנות מחויבות המציאות.

  • המשנה הראשונה בפרק הרביעי במסכת גיטין בבלי גיטין לב א מזכירה את המונח לעניין ביטול גט: מעיקר הדין, יכול אדם להתחרט בו לאחר שמינה שליח כדי לגרש את אשתו, והוא יכול למנות בית דין ולבטלו בפניהם. רבן גמליאל תיקן שלא יעשו כך, מפני תיקון העולם, שמא האשה לא תשמע מכך ותנשא. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בפירוש המונחבבלי גיטין לג: לפי רבי יוחנן, ניתן למנות גם בית דין של שני אנשים, (שהוא פרסום קטן יותר), ולכן ייתכן שהאשה לא תשמע מכך, תנשא לאיש אחר, ובניה יהיו ממזרים. לפי ריש לקיש, יש למנות בית דין של שלושה אנשים כדי לבטל את הגט, ולפיכך סביר יותר שהאשה תשמע מהביטול ולא תנשא. הבעיה העיקרית הפוכה: האשה לא תוכל להנשא ותשאר עגונה עד שבעלה יואיל לשלוח לה גט אחר. כאשר אדם החליט לגרש את אשתו ואף עשה מעשה מיוחד לשם כך, תיקנו חז"ל שהגט ישאר בתוקף ולא יבטלו עוד. אם רוצים בני הזוג להנשא זה לזה, הם תמיד יוכלו להנשא זה לזה על ידי קידושין חדשים (אלא אם כן מדובר בכוהן האסור בגרושה).
  • תקנה אחרת היא, שאדם יכתוב את כל שמותיו, הידועים יותר ופחות, הן אותם שבהם הוא ידוע במקום מסוים זה והן במקום אחר. למרות שמעיקר הדין די בכך שהוא כותב את השם בו הוא ידוע במקום ובשעה שהוא כותב את הגט, הסיבה לתקנה היא כדי למנוע לעז על הגט מאנשים שלא יכירו אותו בשמו זה ויטענו שמדובר בגט מזויף או פסולבבלי גיטין לד ב.

תקנה נוספת היא בעניין גביית הכתובה. מעיקר הדין, אין היתומים חייבים להגבות את דמי הכתובה לאלמנת המת, אלא אם כן נשבעה שלא קיבלה מכתובתה מאום. מפחדה ומוראה של חומר השבועה, נמנעו מלהשביעה, ולכן תיקן רבן גמליאל שניתן גם להבטיח את העובדה שלא קיבלה מאום מכתובתה, באופן אחר; בכך שתידור ליתומים בהתאם למה שיקבעו היתומים. למשל: היתומים יכולים לתבוע ממנה, שתידור שאסור לה לאכול או לשתות שום מאכל שבעולם אם קיבלה סכום מכתובתה, ואם לא תידור כפי תביעתם, לא תקבל את דמי הכתובה

  • למרות שההלכה נפסקת כשיטת רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי - חלות השטר נוצרת על ידי העדים שרואים את מסירת השטר מהכותב למקבל הזכות (מכר, הלוואה או מתנה), תיקנו חז"ל שגם על השטר עצמו יחתמו העדים, כדי שיוכלו לברר את תוקף השטר.
  • פרוזבול: מעיקר הדין, אדם שמלווה לאדם אחר מעות, והגיעה שנת השמיטה, פטור הלווה מלשלם את דמי ההלוואה, שכן שנת השמיטה משמטת את החוב. מכיוון שכך, נגרם מצב בו אנשים נמנעו מלהלוות זה לזה, מחשש שתגיע שנת השמיטה ותשמט את כספם, ובכך עברו על איסור מהתורה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"[1]

מסיבה זו, הלל הזקן תיקן שניתן למסור את גביית ההלוואה לבית הדין, ובכך אין ציווי התורה "לא יגוש" תקף על הלוואה כזו, שהרי בית הדין הם אלו שנוגשים ולא הוא.

  1. תנ"ך דברים טו ו