אנציקלופדיה תלמודית:ספיחי שביעית

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - איסורם בשביעית של גידולים שצמחו מאליהם.

האיסור מקורו וגדרו

גדרם

ספיחים, היינו גידולים שצמחו מהקרקע מאליהם בלא שנזרעו על ידי האדם לדעתו, כגון שצמחו מן הזרעים שנפלו בעת הקציר[1], ונקראו "ספיח קצירך"[2] לפי שהם נספחים אל הקציר של שנה שעברה[3]. וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו שיש צמחים שנזרעים ונקצרים וחוזרים וצומחים פעם שניה ושלישית, והצומח בפעם השניה נקרא ספיח[4].

הנזרע בשביעית, יש מן האחרונים סוברים שכל שנזרע בשביעית, בין על ידי ישראל ובין על ידי גוי ואפילו נפלו לארץ זרעים וצמחו מעצמם, אסור מן התורה משום "מן השבות אתה אוכל" ואין זה שבות, ולא רק מצד איסור ספיחים, ולדעתם איסור ספיחים דרבנן שייך רק בצומח מזרעים שנפלו בערב שביעית או ירקות שעלו מאליהם ואין להם זרע[5]. אבל הרבה ראשונים ואחרונים סוברים שאף בנזרע בשביעית באיסור אינו אסור אלא משום ספיחים[6].

מקור האיסור

הספיחים אסורים בשביעית[7]. על המעשים שבכלל האיסור, עי' להלן[8]. במקור האיסור נחלקו תנאים: לדעת ר' עקיבא ספיחים אסורים מן התורה, מהכתוב: הן לא נזרע ולא נאסֹף את תבואתנו[9], ודרש: וכי מאחר שאין זורעים מהיכן אוספים, מכאן לספיחים שהם אסורים[10], וכן אותה שדרשו בתורת כהנים מהכתוב: את ספיח קצירך לא תקצור[11], מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית[12], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהיא לדעת ר' עקיבא[13]. וכן בדעת ר' שמעון וחכמים,שכל הספיחים אסורים ולא נחלקו אלא בספיחי כרוב[14], אמרו בתלמוד שסוברים כר' עקיבא שספיחים אסורים מן התורה[15], ולדעת ר' שמעון ספיחי כרוב מותרים משום שהוא דומה לאילן, ולדעת חכמים אסורים גזירה משום שאר ספיחים[16].

ולדעת חכמים, אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים[17], וכן אותה שדרשו בתורת כהנים: את ספיח קצירך לא תקצור, מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית[18], יש מן האחרונים שכתבו שהיא לדעת חכמים[19]. ובטעם שאסרו חכמים ספיחים, כתבו ראשונים שהוא משום עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחים הם[20]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שהטעם הוא שמא יבוא לאכול מפירות האסורים באכילה בשביעית, כגון שנזרעו בשביעית, ויאמר שהם ספיחים ומותרים[21].

איסור אכילה

המעשה שבכלל איסור ספיחים, כתבו ראשונים ואחרונים שהוא איסור אכילה, ולדעת ר' עקיבא אסורים באכילה מן התורה ולדעת חכמים אסורים באכילה רק מדרבנן[22], ולדעה זו כתבו אחרונים שאותה ששנינו במשנה שלדעת ר' שמעון כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב ולדעת חכמים אף ספיחי כרוב אסורים[23], לא נשנתה אלא בדעת חכמים הסוברים שאיסור אכילת ספיחים הוא מדרבנן, ולדעת ר' שמעון כל הספיחים מותרים, שמה שכבר גדל ניכר לעומת הגדל מזריעה, ולא גזרו עליו, ורק בכרוב כיון שמוסיף אמהות אין ניכר, ולכן גזרו עליו באיסור ספיחים, ולדעת חכמים גזרו על כל הספיחים[24].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלדעת ר' עקיבא ספיחים אסורים באכילה מן התורה, ואילו לדעת חכמים אינם אסורים מדרבנן אלא בלקיחה, שאסור לקנותם שמא הם פירות שביעית שמורים ואסור לקחת מן השמור, אבל באכילה מותרים הספיחים אפילו מדרבנן[25], ולדעתם אותה ששנינו במשנה בדעת ר' שמעון שכל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב ולדעת חכמים כל הספיחים אסורים[26], לא נשנתה אלא בדעת חכמים הסוברים שספיחים מותרים באכילה אפילו מדרבנן, ונחלקו ר' שמעון וחכמים לענין איסור לקיחה מעם הארץ[27].

ובדעת הראשונים הסוברים בדעת ר' עקיבא שמן התורה יש איסור לקיטת ספיחים[28], יש מן האחרונים שכתבו שאין איסור אכילה כלל, אלא רק איסור לקיטה, ללקט הרבה ביחד בדרך קביעות אפילו באופן שמותר בשאר פירות שביעית[29].

איסור לקיטה

איסור ספיחים, יש מן הראשונים שכתבו שיש איסור על עצם הלקיטה, ולדעת ר' עקיבא הוא מן התורה מהכתוב "הן לא נזרע ולא נאסף"[30], אם אין זורעים מהיכן אוספים, מכאן לספיחים שאסור לאספם בשביעית[31], וכן שנינו בתוספתא שספיחי שביעית אין תולשים אותם ביד אבל חורש - וי"ג: תולש[32] - כדרכו[33]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהמלקט ספיחים, עבר איסור בעצם הלקיטה, ואף על פי שלא אכלם, לוקה מכת מרדות על עצם הלקיטה[34]. ולדעה זו, אותה ששנינו במשנה שלדעת ר' שמעון כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב, ולדעת חכמים כל הספיחים אסורים[35], היינו לענין איסור לקיטה, ונחלקו בדעת ר' עקיבא שאיסור לקיטה מן התורה, ולדעת ר' שמעון כל הספיחים אסור ללקטם, מלבד ספיחי כרוב, מפני שאין כיוצא בו בירקות השדה ואין חשש שיבוא להחליף, ואילו לחכמים גוזרים בספיחי כרוב משום שאר הספיחים[36].

ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שיש איסור אכילה על הספיחים ממילא יש איסור לקיטה, וצידדו לומר שאם קוצר על מנת לאכול, כיון שמהתורה מותר באכילה אזי אינו לוקה על הלקיטה, אך אם מתחילה קוצר שלא על מנת לאכול אפשר שיהיה חייב מלקות מן התורה על הלקיטה[37].

ויש מן האחרונים שכתבו שאין בספיחים איסור לקיטה[38], וכן כתבו אחרונים שרק המלקט לאכילה לוקה מכת מרדות ואינו לוקה עד שאכלם[39].

ההלכה במחלוקת ר"ע וחכמים

להלכה, כתבו ראשונים שספיחים אינם אסורים אלא מדברי סופרים, כחכמים[40], שאין הלכה כר' עקיבא במחלוקתו עם רבים[41]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהלכה כר' עקיבא שאסורים מן התורה, כיון שנחלקו ר' שמעון וחכמים בדעתו[42]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שהלכה כר' עקיבא שאסורים באכילה מן התורה, והלכה כחכמים שאסורים בלקיחה מדרבנן[43].

ובמחלוקת ר' שמעון וחכמים אם ספיחי כרוב מותרים, הלכה כחכמים שאסורים כל הספיחים[44], ויש שכתבו שיש מתירים ספיחי כרוב, מפני שהכרוב דומה לאילן ואילנות אין שייך בהם דין ספיחים[45], ותמהו על דבריו[46].

איסור הנאה

איסור ספיחים, אם הוא כולל איסור הנאה, נחלקו: א) יש מן האחרונים שכתבו, וכן כתבו בדעת ראשונים, שאסורים דוקא באכילה, אבל בהנאה מותרים הם[47], מהם שכתבו הטעם, שכיון שאיסור ספיחים נלמד "וכי תאמרו מה נאכל וכו' הן לא נזרע וכו'", לסוברים כן[48], הרי שדיבר הכתוב על אכילה דוקא[49], ומהם שכתבו הטעם, שכיון שאיסור ספיחים הוא כדי שלא יבוא לזרוע ויאמר ספיחים הם, לסוברים כן[50], כל שאתה אוסר באכילה שוב לא יבוא לזרעם לפי שהנאתם מועטת[51].

ב) ויש מן האחרונים סוברים, שספיחים אסורים לבהמה ולשאר הנאות של תשמיש, כגון להריח פרחים או לצבוע מקליפים או לזרוע, אבל להנות מדמי הספיחים ולמכרם לנכרי, מותר[52].

ג) ויש מן האחרונים שמחלקים, שמינים העומדים לאכילה, אינם אסורים אלא באכילה בלבד, אבל אוכלי בהמה או מיני צבעים גזרו בהם חכמים אף איסור הנאה[53].

ד) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי ובדעת ראשונים שאסורים בהנאה[54], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שאותה שנינו שנהנים בקש ושורפים תבן וקש בשביעית עד שתרד רביעיה שניה[55], שהיא כדעת הסוברים שספיחים מותרים[56]. וכן יש שכתבו בדעת הסוברים שאיסור ספיחים הינו מזמן הביעור ואילך[57], שמצד חובת בעור שביעית לא נאסרו אלא באכילה, ואיסור ספיחים הוסיף עליו איסור הנאה[58].

מהות האיסור

מהות האיסור, יש מן האחרונים שכתבו שאינו מסתעף מקדושת הפירות, כאיסור סחורה והפסד בפירות שביעית, אלא שייך יותר לאיסור עבודת הארץ[59], ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים ואחרונים, שלדעת ר' עקיבא הסובר שאיסור ספיחים הוא מן התורה[60], אף בשדה גוי, יש איסור ספיחים[61], שלענין איסור עבודה, שדה גוי אסורה בעבודה על ידי ישראל, ומכח איסור העבודה היה נוהג איסור ספיחים[62].

ביטול "לאכלה ולא להפסד"

לסוברים שאיסור ספיחים מדרבנן[63], באופן שגזרו חכמים על הספיחים אף על פי שעל ידי כך הספיחים נפסדים בשדה, והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד[64], יש מן האחרונים שכתבו שהרי הספיחים מותרים מחנוכה ואילך של השנה השמינית, לסוברים כן[65]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שיש-כח-ביד חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה* בשב ואל תעשה[66].

קדושת שביעית בספיחים

גידולים שגדלו בשישית ונלקטו בשביעית, שאין בהם איסור ספיחים, לסוברים כן[67], מהראשונים העומדים בדעה זו, יש שכתבו שיש בהם קדושת שביעית לכל דיניה, שבירק הולכים אחר לקיטה לענין שביעית[68]. ויש שכתבו שנחלקו תנאים, וששנינו במשנה שלדעת ר' שמעוןכל הספיחים מותרים מלבד ספיחי כרוב ולדעת חכמים אף ספיחי כרוב אסורים[69], והיינו שנחלקו אם יש קדושת שביעית בספיחים, ולדעת ר' שמעון אין קדושת שביעית כיון שנגמר גידולים בשישית, מלבד ספיחי כרוב שגדל מהר ואין ניכר בו בין חדש לישן ולכן גזרו שיש בו קדושת שביעית משום גידולים שגדלו בשביעית, ולדעת חכמים גזרו על כל הספיחים משום ספיחי כרוב[70], וכתבו אחרונים שהלכה כחכמים, ולכן כל הנלקט בשביעית, אף על פי שנגמר גידולו בשישית, ואין בו איסור ספיחים, יש בו קדושת שביעית[71].

קיומם

ספיחי שביעית, כתבו ראשונים שאסור לקיימם[72]. עקירתם, יש מן האחרונים שנסתפקו אם יש מצוה לעקרם,שאפשר שכיון שהם עומדים להיות מותרים לא חייבוהו לעקור[73], ויש שכתבו שאסור לתלשם בידים, שחשוב שמפסידם, אלא מניחם במקום התורפה וירקבו מאליהם[74], וכתבו בדעתם שאפילו במקום שימהרו להתעפש, כגון בחום השמש, מותר להניחם[75].

איבודם בידים

ספיחים, אם מותר לאבדם בידים, יש מן האחרונים שנסתפקו בכך, שמא אין להפסידם בידים, כיון שמן התורה קדושים בקדושת שביעית[76], ומאידך אפשר שכיון שאסרום חכמים מותר לאבדם בידים, וכתבו שמניחם במקומם להירקב[77]. ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שאינם ראויים לאכילה, מותר לאבדם בידים[78]. ויש שכתבו שאסור לאבדם בידים[79].

למאכל בהמה

ספיחים שהם מאכל בהמה, כתבו אחרונים שאסורים למאכל בהמה[80]. בשביעית עצמה, אין הבהמה רועה בשדה ספיחים[81], ואסור להעמיד בהמתו על גבי ספיחים[82], אבל אם הלכה מאליה, אין הבעלים מחויב להחזירה[83].

ספיחים שיצאו למוצאי שביעית, כתבו אחרונים שמותר להעמיד בהמתו על גביהם, לפי שאינם אסורים אלא מחשש שיבוא להתיר אותם שנלקטו בשביעית[84], ולא שייך לגזור אלא בתלוש[85], ודוקא שרועה כדרכה, אבל אם תלשם בידים אסורים אף לבהמה[86]. ויש מן האחרונים שכתבו שמחלוקת ראשונים היא אם מותר לאחוז הבהמה בידו ולהוליכה על הספיחים[87].

קודם זמן הביעור

קודם זמן הביעור, שחייב אדם לבער פירות שביעית שבביתו בזמן שכלו הפירות מן השדה[88], אם הפסחים אסורים, נחלקו ראשונים בדעת התנאים: א) יש סוברים שלדברי הכל הספיחים מותרים, ולא אמרו שהספיחים אסורים - מן התורה, לדעת ר' עקיבא[89], או מדברי סופרים, לדעת חכמים[90] - אלא אחר זמן הביעור[91]. וכן אותה שכתבו ראשונים בדעת ר' עקיבא שדרש מהכתוב "בחריש ובקציר תשבֹת"[92] לרבות קציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית[93], שהכוונה לקציר של ספיחים[94], ביארו ראשונים שכיון שקודם ביעור מותרים משום ספיחים, לא נאסרו אלא משום קציר שיוצא למוצאי שביעית[95]. וכן אותה ששנינו שמותר ללקט ירק ובנו מוכר על ידו[96], ושמותר לתת לפועל שכר כדי ללקט ירק[97], כתבו אחרונים לדעה זו שהדברים אמורים קודם זמן הביעור, שבזמן זה ירקות שביעית אינם אסורים באיסור ספיחים[98]. וכן אותה ששנינו שלדעת ר' שמעון כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב[99], כתבו אחרונים שלדעה זו היינו קודם הביעור, חוץ מכרוב שגדל מהר והרואים יחשבו שגדל בשביעית[100]. ואותה שאמרו שלדעת ר' עקיבא האוסר ספיחים מן התורה, מנחת העומר הקריבה בשביעית אינה מתירה איסור חדש*, משום שהתבואה אסורה באיסור ספיחים[101], ואף על פי שזמן הקרבת העומר הוא קודם זמן הביעור, ביארו ראשונים שמדובר בספיחים שגדלו בשביעית מגרעינים שנפלו לארץ בעת הקציר של השישית ואף החלו לצמוח בשישית, אלא שלא הביאו שליש בשישית, לכן חשובים גידולי שביעית, והם כלים לחיה שבשדה קודם שאר התבואה, ושעת הקרבת העומר חלה לאחר זמן ביעורם[102]. וביארו אחרונים, שלדעה זו התורה לא אסרה פירות שביעית באכילה, שהרי כתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"[103], אלא רק הטילה עליהם קדושת שביעית, ולכן לא נאסרו ספיחים לגמרי באכילה אלא רק אחר זמן הביעור, אבל קודם זמן הביעור מותרים[104].

ויש שכתבו בדעה זו, שלדעת ר' עקיבא שספיחים אסורים מן התורה, לא נאסרו אלא מזמן ביעור ואילך, אך לדעת חכמים שספיחים אסורים מדרבנן, ומשום עוברי עבירה, אסורים אף קודם הביעור[105].

בטעם שלדעה זו נצרך הכתוב "הן לא נזרע" לאסור ספיחים אחר זמן הביעור, לדעת ר' עקיבא[106], אף על פי שאיסור אכילה של פירות שביעית אחר זמן הביעור נלמד מהכתוב "ולבהמתך"[107], יש מן הראשונים שכתבו שאיסור "ולבהמתך" אינו מדבר אלא בשנה השמינית, והאיסור "הן לא נזרע" בא לאסור ספיחים שגדלו בשביעית מתבואה שנקצרה בשישית ונפלו ממנה זרעים לתוך השדה וצמחו שוב, ומחמת שאין תבואה בשדות, שלא נזרעו, ממהרים הספיחים לכלות לחיה שבשדה וביעורם בשביעית[108]. ויש מן האחרונים שכתבו שחובת הבעור אינה לא מדרבנן, והכתוב "ולבהמתך" הינו רק אסמכתא, לסוברים כן[109], ולכך הוצרך הכתוב "הן לא נזרע" לאסור ספיחים מן התורה[110]. ויש מן האחרונים שכתבו שמהכתוב "ולבהמתך" היינו מתירים באכילה אחרי שמפקיר הפירות, ובא הכתוב "הן לא נזרע" ללמד שאף לאחר שהפקיר, הספיחים אסורים באכילה[111]. ויש שכתבו שמהכתוב "ולבהמתך" לא נלמד אלא שיש חובה לבער, והכתוב "הן לא נזרע" הוסיף עליו שלאחר זמן הביעור אף אסורים באכילה[112].

ב) והרבה מן הראשונים סוברים שאף קודם זמן הביעור הספיחים אסורים[113] - מן התורה, לדעת ר' עקיבא, או מדברי סופרים, לדעת חכמים - ולדעתם זהו שאמרו שלדעת ר' עקיבא הסובר שספיחים אסורים מן התורה, אין מנחת העומר מתרת איסור חדש בספיחים[114], ואף על פי שמנחת העומר קריבה קודם זמן הביעור, משום שכבר אז אסורים הספיחים[115]. וכתבו אחרונים שלדעה זו, הכתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"[116], מוסב על פירות האילן דוקא[117].

המינים וזמן הגידול

המינים האסורים

המינים האסורים משום ספיחים, הם דוקא ירקות ומיני תבואה וקטניות, שדרך בני אדם לזרעם בגינות, אבל פירות האילן, והעשבים שאין זורעים אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזים השוטים וכל כיוצא בהם, מותרים[118]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמן התורה אין איסור אלא בספיחי כרוב בלבד, שאי אפשר להבחין בו בין חדש לישן, ובשאר ספיחים נחלקו ר' שמעון וחכמים, ולדעת ר' שמעון הם מותרים ולא גזרו משום ספיחי כרוב, ולדעת חכמים גזרו בכל הספיחים משום ספיחי כרוב[119].

ירקות שאין דרך לזרעם

ירקות שאין דרך רוב בני אדם לזרעם, נחלקו בהם ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש מן הראשונים סוברים שירקות שאין דרך רוב בני אדם לזרוע אותם בגנות, אין בהם איסור ספיחים[120], ולדעתם אותה ששנינו שהפיגם והירבוזין השוטים וכיוצא מותרים בשביעית[121], הוא משום שאין זורעים אותם רוב בני אדם[122]. ונחלקו בדעתם: יש מן האחרונים שכתבו שדוקא לדעת חכמים הסוברים שאיסור ספיחים הוא מדרבנן ומשום גזירה שמא יזרע[123], בירקות שאין דרך לזרעם לא גזרו, אבל לדעת ר' עקיבא שספיחים אסורים מן התורה[124], אף ירקות שאין דרך לזרעם אסורים[125]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לדעת ר' עקיבא, ירקות שאין דרך רוב בני אדם לזרעם, מותרים[126].

וצידדו אחרונים לומר שהולכים לפי הנהוג באותו דור, וכל שהתירו חכמים משום שאין רוב בני אדם זורעים אותו, ונשתנה הדבר בדור מן הדורות ורוב בני אדם זורעים אותו, שוב נאסר משום ספיחים, וכן להיפך, כל שאסרוהו חכמים שבזמנם הרוב זרעוהו, ונשתנה הדבר ואין זורעים, מותר[127].

ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף ירקות שאין דרך לזרעם, יש בהם איסור ספיחים[128], ולדעתם אותה ששנינו שהפיגם והירבוזין השוטים וכיוצא מותרים בשביעית[129], הוא דוקא בשל שישית שנכנסו לשביעית[130].

זמן הגידול

זמן הגידול שבו ירק נאסר משום ספיחים, נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שכל שגדל בשישית, אף על פי שנגמר גידולו ונלקט בשביעית, אינו נאסר משום ספיחים[131], מהם שכתבו הטעם, שמהכתוב "הן לא נזרע וכו'" שממנו נלמד איסור ספיחים משמע שתחילת הגידול תהיה בשביעית[132]. ולדעה זו כתבו אחרונים שאף כרוב וכיוצא בו שיוצאים בו עלים חדשים בשביעית, אף על פי שיש בהם קדושת שביעית, מכל מקום אינם אסורים משום ספיחים, שאף שנידונים בפני עצמם, הרי הם כפירות האילן ואין ראוי לאסרם משום ספיחים[133]. ועוד כתבו אחרונים לדעה זו, שאם היה גידולם בשביעית, אף כשנלקטו בשמינית אסורים משום ספיחים[134].

ואותה ששנינו במשנה בדעת ר' שמעון כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב[135], מהראשונים העומדים בדעה זו, יש שפירשו שמדובר בספיחים שגדלו בשישית אלא שנלקטו בשביעית - ואף ספיחי כרוב אין בהם איסור ספיחים אלא קדושת שביעית בלבד, וכן חכמים הסוברים שכל הספיחים אסורים, לא באיסור ספיחים אלא בקדושת שביעית[136] - ואותה ששנינו בבריתא בדעת ר' שמעון שכל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב, וכן בדעת חכמים שאסרו אף ספיחי כרוב[137], פירשו שמדובר בספיחים שגדלו בשביעית[138].

ב) ויש מן הגאונים שכתבו שבספיחים שגדלו בשישית ונכנסו לשביעית, נחלקו בהם תנאים במשנה, שלדעת ר' שמעון כל הספיחים מותרים, שלא יבואו להחליפם באותם שגדלו בשביעית, שהגדלים בשישית ניכרים בגודלם, ורק ספיחי כרוב אסורים משום שגדל הרבה בזמן מועט ולא ניכר בין ישן לחדש, ואילו לדעת חכמים כל הספיחים אסורים, אבל בספיחים שגדלו בשביעית, שנינו בבריתא שאסורים לדברי הכל, מלבד ספיחי כרוב שלדעת ר' שמעון מותרים שדומים לאילן[139].

ג) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף הגדל בשישית ונלקט בשביעית אסור משום ספיחים[140], ומהם שכתבו שאורז ודוחן ופרגים ושומשמים ופול המצרי שנגמר גידולם אחר ראש השנה, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה אסורים משום ספיחים[141]. ונחלקו אחרונים בדעתם: יש שכתבו שדוקא אם גדל מעט בשביעית אסורים, אבל נגמר כולו לגמרי בשישית, אף על פי שנלקט בשביעית, אין בו משום ספיחים[142]. ויש שכתבו שאף אם נגמר גידולו בשישית, מיד שנכנס לשביעית אסור משום ספיחים, ואף על פי שאין חשש לעוברי עבירה, שהרי צריכים ג' ימים לקליטה, לא חילקו חכמים בגזירתם[143].

להלכה כתבו אחרונים שכל שהתחיל לצמוח בשישית, אינו נאסר משום ספיחים, שכיון שהוא איסור דרבנן יש לסמוך על המקילים[144].

גדר תחילת גידול בשישית

בגדר תחילת גידולו בשישית, שמתירו משום ספיחים, לסוברים כן[145] וכן הלכה[146], נחלקו אחרוני זמנינו: יש שכתבו שהולכים אחר תחילת צמיחת הירק, הנקראת נביטה[147]. וכתבו, שנהגו לפי דעה זו לזרוע לפני שביעית ירקות רב עונתיים, באופן שיצמחו קודם ראש השנה של שביעית ויוכלו לאכול גם מהירקות הגדלים אחר הקצירה הראשונה וכן יהיה מותר לעשות כל הנצרך לקיומם[148]. ויש שחילקו, שבירקות הנאכלים עלים, כל שצמחו מעט בשישית מותרים, אבל בירקות שמוציאים פירות, כגון קישואים ודלועים אבטיחים ומלפפונים, אין להתחשב בצמיחת עשב קטן בשישית, שלא התחיל להיות עליו פרי אלא לאחר זמן בשביעית, אלא שיעור תחילת צמיחתם הוא עונת המעשרות, שהוא שיעור ג' פתילות[149].

בתבואה

בתבואה, שהולכים בה אחר שליש גידולה[150], כתבו ראשונים שאם הביאה שליש בשישית, מותרת מדין ספיחים וגם קדושת שביעית אין בה, ואם לא הביאה שליש לפני ראש השנה של שביעית, אסורה מדין ספיחים, ואם הביאה פחות משליש בשביעית ונכנסה לשמינית מותרת משום ספיחים וכן אין בה קדושת שביעית[151].

תבואה שליקט אותה קודם שנגמרה, בתורת עשבים למאכל בהמה ולא בתורת תבואה, יש מן הראשונים שכתבו בדעת הירושלמי שאפילו לא הביאה שליש בשישית, כיון שליקטה בתורת עשבים, נגמר גידולה קודם השביעית, ואין לה לא קדושת שביעית ולא איסור ספיחים[152], ואם הביאה בשביעית פחות משליש ולוקט אותה בשמינית בתורת עשבים, חלה עליה קדושת שביעית, ומותרת משום ספיחים[153], שכיון שנגמרה בתורת עשבים בשביעית קודם שהביאה שליש, חלה קדושת שביעית, אבל משום ספיחים אינה אסורה, אף על פי שלוקט אותה בתורת עשבים, כיון שבעיקרה היא תבואה, ולגבי תבואה לא נגמרה עדיין והולכים בה אחר שליש, על כן מועיל הדבר שאין בה דין איסור ספיחים, או משום שהעשבים נמצאים הרבה ממה שאינם נזרעים בידי אדם, על כן לא שייך כלל איסור ספיחים בעשבים ולא נאסרו משום כך בתורת ספיחים אפילו כשקצרם לתבואה[154]. ויש מן האחרונים שכתבו אין חילוק בתבואה בין ליקטה לעשבים לבין ליקטה לתבואה ובכל אופן הולכים אחר הבאת שליש[155].

ספיחי שישית שנלקטו בשמינית

ספיחים שגדלו בשנה השישית ונשתהו עד השנה השמינית אחר הביעור, יש מן הראשונים שכתבו בדעת גאונים שזוהי שנחלקו התנאים במשנה, ולדעת ר' שמעון כל הספיחים מותרים שהרי גדלו בהיתר, מלבד ספיחי כרוב שגדל מאוד וענפיו רבים ואין להכיר בו בין אותם שגדלו בשביעית לאותם שגדלו ערב שביעית, ולדעת חכמים כל הספיחים אסורים גזירה משום ספיחי כרוב[156]. ובטעם ההיתר לדעת ר' שמעון, יש שכתבו שכיון שבירק הולכים אחר לקיטה, ומדין גידולי היתר מעלים את האיסור[157]. על אופנים נוספים בביאור משנה זו, עי' לעיל ולהלן[158].

ספיחים שנקלטו בשביעית

ספיחים מזרעים שנפלו בשביעית ונקלטו, אף לסוברים שקודם זמן הביעור הספיחים מותרים[159], יש מן האחרונים שכתבו שאינם מותרים אלא ספיחים שנפלו ונקלטו בשישית, אבל אותם שנפלו ונקלטו בשביעית אסורים, משום "מן השבות אתה אוכל" ואלה אינם מן השבות[160].

ספיחי שביעית שזרעם במוצאי שביעית

ספיחי שביעית שזרעם במוצאי שביעית, הגידולים מותרים באכילה[161], ואפילו בדבר שאין זרעו כלה[162], ולא גזרו בזה כמו שגזרו על גידולי תרומה וטבל[163], לפי שספיחים אינם שכיחים כל כך[164], ואינם נוהגים כל שנה[165]. וכתבו אחרונים שדוקא בדיעבד הגידולים מותרים, אבל לכתחילה אסור לזרוע, שקדושת שביעית עליהם, ופירות שביעית ניתנו רק לאכילה, וגם משום איסור ספיחים ראוי לאסור לזרוע[166].

ספיחי שביעית שיצאו לשמינית

ספיחים שגדלו בשביעית ונלקטו בשמינית, בדעת ר' עקיבא הסובר שספיחים אסורים בשביעית מן התורה[167], יש מן הגאונים שכתבו שאסורים מדרבנן משום איסור ספיחים עד שיעשו כיוצא בהם[168], ולדעתם זוהי ששנינו בבריתא בדעת ר' שמעון שכל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב[169], שהספיחים אסורים למוצאי שביעית שהרואה אותם גדולים יסבור שלקטם בשביעית, אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירק השדה לא גזרו בהם, שכיון שדרכם לגדול בזמן מועט לא יחשבו שלקטם בשביעית, ואילו חכמים גזרו אף על ספיחי כרוב[170], אבל לחכמים החולקים על ר' עקיבא וסוברים שספיחים אסורים רק מדרבנן, אין גזירה על ספיחים שנלקטו בשמינית[171].

מקומות הגידול

מקומות גידול שאין בהם איסור ספיחים

ד' מקומות גידול יש שהירקות הגדלים בהם אינם אסורים באיסור ספיחים: שדה בור, שדה ניר, שדה כרם, שדה זרע[172], שלא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע במקומות אלו: שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחים מפסידים אותה[173]. לסוברים שאיסור ספיחים הוא מן התורה[174], יש שכתבו בדעת ראשונים שאין היתר אף בד' מקומות אלו[175]

שדה בור, היינו שדה שאינו נזרע[176], ולא כל שדה שלא נזרעה, שאם לא כן לא נמצא איסור ספיחים בצמחים שעלו מאליהם, אלא דוקא שדה שלא נזרעה מפני התנאים הקשים שבה, או מפני שהיא במקום התורף ואין פירותיה משתמרים, או שיש טורח מרובה בעבודתו, או שהוא רחוק מן היישוב, וכיוצא בזה מהסיבות שיש בו שבגינם אינו עומד לזריעה[177]. ספיחים שעלו במדבר מותרים, או משום שרחוקים מן היישוב[178], או משום שאין מצוי שזורעים שם ובדבר שלא שכיח לא גזרו[179].

חצר, אפילו סגורה מכל צד, וכן גינה שתחת עמודי הבית, כתבו אחרוני זמנינו שדינם כשדה לכל דבר, שהדרך לזרוע שם, וספיחים שבהם אסורים[180].

ספיחים שעלו בראש הגגות, שנינו בתוספתא וכן כתבו אחרונים להלכה שמותרים[181]. ויש מן האחרונים שמחלקים, שהספיחים שגדלו מהגג עצמו מותרים, אך מה שגדל מהעפר שעל הגג אסור[182]. ויש שכתבו שבגינה שעל הגג נוהגים בה כל דיני שביעית[183], ובצמחים עלו מאליהם על הגג אסורים, אבל אם הניחם על הגג ולא רצה בהשרשתם מותרים[184].

ספיחים הגדלים בבית, יש מן האחרונים שכתבו שדינם כד' שדות שהתירו בהם ספיחים[185], ואף בדעת הירושלמי שהסתפק באילן הגדל בבית אם נוהג בו שביעית[186], יש מן האחרונים שכתבו שכיון שהספק לא נפשט, באיסור ספיחים שהוא דרבנן יש להקל ובפרט בזמן הזה[187]. ויש מן האחרונים סוברים שבגידולי בית נוהגים כל דיני שביעית[188], ואף בגדל בבית בתוך עציץ שאינו נקוב, כתבו שהדעת נוטה להחמיר, אלא שהמיקל יש לו על מי לסמוך[189].

ספיחים שעלו מחמת שינוי במחזורי הזריעה

ספיחים שעלו בשדה מחמת שינוי במחזורי הזריעה, כגון ששנה אחת זורעים אותה תבואה בתחילת החורף, ולשנה האחרת מניחים אותה בורה בחורף, ובקיץ זורעים אותה קטניות, ובחורף כשהיתה בורה עלו בה ספיחי תבואה, יש מן האחרונים שכתבו שהם כדין ספיחי שדה בור ושדה ניר, ומותרים[190].

שדה בור שזרעוה כדי שלא יתפסוה גוים

שדה בור שנזרעה סמוך לראש השנה של שביעית, מפני שלא רצו להניחה בורה ויפשטו עליה הגוים, יש מן האחרונים שכתבו שהתבואה הגדלה בה, אף כשהביאה שליש בשביעית, מותרת משום ספיחים, ואין לומר שכיון שזרעה הרי גילה דעתו שהיא שדה זריעה, שכיון שלא זרע בזמן זריעה, וזריעה זו אינה כרגילות האנשים, וכל עיקרה משום שמירת שביעית, ולולא איסור שביעית ודאי לא נוח לו בזריעה זו, השדה לא יצאה בשל הזריעה מדין שדה בור, ואין כאן גזירה שמא יזרע ויאמר ספיחים הם, שאם כן לא היה מפסיד שדהו והיה זורע בקיץ ולא בחורף[191].

שדה זרע

ספיחי שדה זרע מותרים, שלפי שהספיחים מפסידים הזרעים אין אדם זורע שם ולפיכך לא גזרו עליה[192]. וכתבו אחרונים, ששדה תלתן זרעה לזרע, שהספיחים מפסידים אותה כשדה זרע, ואין בה איסור ספיחים[193], ויש מן האחרונים חולקים שאף בשדה תלתן יש איסור ספיחים[194].

שדה הפקר

שדה הפקר, כתבו אחרונים שאינו בכלל שדה בור, כיון שהיא טובה ועומדת לזריעה, ולכן ספיחים שבו אסורים, וכן גוי שהניח שדהו והלך לו, וכל הרוצה זורעה עד שיבואו הבעלים, כתבו אחרונים שהספיחים אסורים, וכל שכן כשעבר ישראל וזרעה שיש בהם איסור ספיחים[195]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין איסור ספיחים בשדה הפקר[196].

עבר וזרע בד' שדות

עבר וזרע בד' שדות שלא גזרו עליהם איסור ספיחים[197], יש מן האחרונים שכתבו שהגידולים אסורים משום ספיחים[198], ויש מן האחרונים שכתבו שמותרים[199].

גידולים בשדה גוי כשזרעם גוי

גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, כתבו ראשונים שפירותיה מותרים משום ספיחים, שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה, והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם[200]. וכתבו אחרונים, שדוקא כאשר הגוי קנה קרקע מישראל באופן המועיל, אין איסור ספיחים, אבל סתם שדות גוים בארץ ישראל גזולים הם בידם מימות אבותיהם, ואין קרקע נגזלת וקדושת ארץ ישראל עליה, ויש בהם איסור ספיחים[201]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בזריעת הגוי בשדהו יש איסור ספיחים[202]. לדעת ר' עקיבא הסובר שאיסור ספיחים הוא מן התורה[203], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף בשל גוי נוהג איסור ספיחים[204].

שדה המושכר לגוי

שדה המושכר לגוי, יש מן האחרונים שכתבו שאין בו איסור ספיחים[205], שאין ההיתר של ספיחים בשדה גוי מצד בעלות הגוי על השדה, אלא כל שהוא ביד הגוי והוא זורע, הספיחים שגדלים ביד גוי אין בהם גדר לשמירת שביעית ואינם בגזירת ספיחים[206]. ויש שמחלקים, שרק אם עלו מאליהם, אין איסור ספיחים, אבל אם הגוי זורע בעצמו בשדה שכורה, יש איסור ספיחים[207].

ישראל ששכר שדה מגוי

ישראל ששכר שדה מגוי, כתבו אחרונים שספיחים העולים בה בשביעית אסורים, שהטעם שמחמתו התירו ספיחים בשדה גוי[208], אינו שייך כאן, וכן ישראל שהוא אריס בשדה גוי, הספיחים אסורים[209].

ישראל שזרע בשדה של גוי

ישראל שזרע בשדה של גוי, יש מן האחרונים שכתבו שהגידולים אסורים באיסור ספיחים[210], וכן כתבו אחרונים שגוי שהרשה לישראל לזרוע בשדהו וליקח פירות, ספיחים העולים בה, וכל שכן הנזרע ביד, אסורים, ואף אם פסק עמו שיתן לו חלק ברווח אם יזרענה, אין חילוק בזה, ואף על גב שלא קנה ישראל בקרקע כלום, שאין בעלות הגוי גורם ההיתר, אלא כל שהוא ביד גוי והגוי זורעה הרי הספיחים הגדלים מותרים, אבל כל שיד ישראל על השדה וביד החשוד לזורעה ולזכות בפירות, לא יצא שדה זו ופירות אלו מכלל גזירת ספיחים שלא יהיה החשוד זורעה[211]. ויש שכתבו, שזהו דוקא בזמן ששביעית היא מן התורה, אבל בזמן ששביעית היא מדרבנן, אינם נאסרים[212]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים הסוברים שישראל שזרע בשדהו אסור משום ספיחים[213], כאשר זרע בשדה גוי אין בו איסור ספיחים[214].

כאשר הישראל הוא פועל בשדה גוי, יש מן האחרונים שנסתפקו אם נאסרו הגידולים משום ספיחים, שאפשר שבכלל גזירת ספיחים שהפירות שנזרעו באיסור יהיו אסורים, והוסיפו אף כשעלו מאליהם, ואמנם התירו כשעלו מאליהם בשדה גוי, אבל בנזרעו על ידי ישראל הם בגזירת ספיחים, ואפשר שכיון שבגזירת ספיחים לא יהיה הפסד לזורע ולא יפרוש מחמתה מלהיות פועל, אין זה בכלל הגזירה[215].

גוי ששכר שדה מישראל

גוי ששכר שדה מישראל וזרעה בשביעית, יש שנסתפקו אם הגידולים אסורים משום ספיחים או שהם בכלל פירות גוי שעליהם לא גזרו[216].

ישראל שזרע באיסור בשביעית

ישראל שזרע בשדהו באיסור בשביעית ויצא לשמינית, יש מן הראשונים סוברים, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאם זרע במקום שהשביעית נוהגת מן התורה, אסורים הגידולים מעיקר הדין, ורק במקום שהשביעית אינה נוהגת אלא מדבריהם, אסורים משום ספיחים[217]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי וכן בדעת הראשונים, שבדיעבד כאשר לא עקר הגידולים כנדרש[218], אפילו במקום ששביעית נוהגת מן התורה, אין הגידולים אסורים אלא באיסור ספיחים[219], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שאם זרעו לזרע - היינו, לקחת ממנו זרע לזרוע השדה, ולא לאכילה[220] - בין זרעו ובין ירקו אסורים משום ספיחים - שבזרעים הולכים אחר גמר הפרי, וכיון שנגמר פריו בשביעית, אף על פי שיצא למוצאי שביעית ונלקט בשמינית, אסור משום ספיחים[221] - ואם זרעו לירק ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר, זרעו לזרע ולירק זרעו אסור משום ספיחים וירקו מותר[222].

מקומות שהשביעית נוהגת בהם מדרבנן

מקומות שהשביעית אינה נוהגת בהם אלא מדרבנן, כגון בגבולות עולי מצרים, הספיחים שצומחים שם מותרים באכילה[223], שכיון שאיסור ספיחים הוא מדרבנן, לא גזרו שם[224]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שלא הותרו שם ספיחים אלא כשעלו מאליהם, אבל אם עבר וזרע, הספיחים אסורים[225].

קדושת שביעית בספיחים המותרים

הספיחים המותרים בד' שדות, כתבו ראשונים שהם מותרים באכילה, אבל קדושת שביעית יש בהם לכל דיניה[226].

שדות גוים שנכבשו

שדות גוים שנכבשו, כתבו אחרונים שכיון שנקנו בכיבוש מלחמה, דינם כרכוש ישראל ויש בהם איסור ספיחים[227].


הערות שוליים

  1. רש"י ויקרא כה ה; רמב"ן שם.
  2. ויקרא שם.
  3. רמב"ן שם. ועי' רש"ר הירש שם.
  4. פהמ"ש לרמב"ם כלאים פ"ב מ"ה.
  5. עי' כפתור ופרח פרק מז, הו"ד בכס"מ שמיטה פ"ד הכ"ט, שהנזרע בשביעית אסור מה"ת, ועי' חזו"א שביעית סי' ג ס"ק כה שדחה; בית רידב"ז לפאת השלחן פ"ג סי' א, ועי"ש שהוכיח כן מירו' שקלים פ"ד ה"א, והביא מכמה מפרשים ומשו"ת נחפה בכסף חיו"ד סי' ג, ועי' תשו' הרידב"ז למכתב המחזה אברהם שבציון הבא אות טו.
  6. ר"ש שביעית פ"א מ"ד; תשו' הרמב"ם סי' קכח, שאפי' עבר וזרע מותר מה"ת; חינוך מ' שכח; עי' מהר"י קורקוס שמיטה פ"ד הט"ו בד' הרמב"ם שם, בנזרע ע"י ישראל, ועי' ציון219; שו"ת מחזה אברהם במכתבו בקונ' משמרת להבית הנד' בפאת השלחן (דף כ א) שלא שמענו משום פוסק לאסור בנפל מעצמו, וגם בזרע באיסור אסור רק מדרבנן; חזו"א שביעית סי' כב ס"ק ג, ועי"ש שדוחה את הראיה מהירו' שם (אמנם בסי' י ס"ק ו ד"ה ויש הביא את הירו' ונשאר בצ"ע), ושם: ואין כאן רק קנס ומשום ספיחים
  7. עי' בריתא להלן.
  8. ציון21 ואילך.
  9. ויקרא כה כ.
  10. בריתא פסחים נא ב, ובתו"כ בהר פרק ד: מכאן סמכו חכמים וכו', ועי' משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים ס"ק א שהלשון "מכאן סמכו חכמים" לדעת ר"ע היינו שמכאן למדו שספיחים אסורים מדאו'.
  11. ויקרא ה.
  12. תו"כ שם פרק א. ועי' מעדני ארץ ח"א סי' ג אות ט בביאור הדרשה, שהרי פשט הפס' הוא על קצירה ולא על אכילה, שכיון שאסרה התורה קצירה, בהכרח שהוא משום שאסורים באכילה, וכיון שלא תהא קצירתם בשביל לאכול, לכן קצירתם אסורה.
  13. רמב"ן עה"ת ורא"ם שם; שעה"מ שמיטה פ"ד ה"ב.
  14. בריתא פסחים נא ב.
  15. פסחים נא ב. ועי' ר"ש סירליאו לירו' שביעית שם שחכמים במחלוקתם עם ר"ש אינם החכמים החולקים על ר"ע.
  16. גמ' שם, ועי' תוס' שם ד"ה כל.
  17. תו"כ בהר פרק ד.
  18. תו"כ שם פרק א.
  19. כס"מ שמיטה פ"ד ה"ב; קרבן אהרן לתו"כ שם.
  20. רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב, ועי' מהר"י קורקוס וכס"מ שם שמקור דבריו במשנה שביעית פ"ט מ"א שהתירו מינים מסוימים, שאין בהם חשש לעוברי עבירה. ועי' מעדני ארץ בהוספות סי' יא בשם הרי"מ אהרונסון אות ג, שנסתפק בשדות גדולים, אם יש בהם איסור ספיחים, שהרי אין חשש שיזרעו שם בסתר, ועי"ש שם מהרש"ז אוירבך אות ב שאוסר אף בשדות גדולים.
  21. כרם ציון ח"א עמ' רכה, בד' הראב"ד.
  22. עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב וכס"מ בדעתו, שמקורו במשנה שביעית פ"ט מ"א, ופירשה בהלכות באופ"א מפירושו בפהמ"ש; כלכלת שביעית ח"א עמ' ז ואילך, ושכ"מ מהתו"כ שבציון18.
  23. שביעית פ"ט מ"א, והיינו שסותר לבריתא פסחים נא ב שבציון14 שלר' שמעון כל הספיחים מותרים.
  24. פאת השלחן פ"א ג ה"ב (דף כט א) בד' הרמב"ם שם.
  25. הגר"א בשנו"א שביעית שם (ועי' פאת השלחן פ"ג ה"ב בדעתו). ועי' כלכלת שביעית עמ' ח שתמה מהתו"כ בהר שבציון18 שכתב "אלא מדברי סופרים", וכ' שנראה שהגר"א לא גרס מילים אלו בתו"כ, אולם בהגהות הגר"א לתו"כ לא מצאנו תיקון לגירסא, ועי' ישועות יהושע על שנו"א שמפרש שלדעתו אותה שאמרו בתו"כ "אלא מד"ס" לא לענין איסור אכילה אלא לענין איסור לקיחה מעם הארץ.
  26. שביעית שם.
  27. שנו"א שם.
  28. עי' ר"ח והערוך שבציון31
  29. שבת הארץ פ"ד ה"ג, ועי' הערות הרצי"ה שציין לד' הר"ש שביעית פ"ט מ"א (סוד"ה כל הספיחין) ולערוך שבציון31. ועי' מעדני ארץ ח"א סי' ג אות ט.
  30. ויקרא כה כ.
  31. הערוך ע' ספח ור"ח פסחים נא ב (ונ' שהתוספת בדבריהם "שאסור לאספם" אינה גי' אלא פרשנות), ופאת השלחן פ"ג ה"ב (דף ל א). ועי' מעדני ארץ ח"א סי' ג אות ט שלמד בד' הערוך שאיסור ספיחים הוא רק איסור לקיטה ואין בו איסור אכילה כלל, וכ"מ קצת בשבת הארץ פ"ד ה"ג, ועי' שבת הארץ שם ודרך אמונה שמיטה פ"ד ה"ג על דברי הרדב"ז שבציון34 שלוקה על הלקיטה, שכ"ש שלוקה על אכילה ללא לקיטה.
  32. הערוך שם בכמה נוסחאות.
  33. תוספ' שביעית פ"ה הט"ו, הובאה בערוך שם.
  34. רדב"ז שמיטה פ"ד ה"ג ד"ה והמלקטן, בד' הרמב"ם שם, ושכ"ה בירו', ושמא כוונתו לירו' שביעית פ"ט ה"א שרשב"י ראה אחד שליקט ספיחין וכעס עליו, ומנין ידע רשב"י שיעבור על איסור ויאכל, אלא מ' מכאן שגם את עצם הלקיטה אסרו חכמים באיסור ספיחים. ונראה שהיינו לדעת חכמים במחלוקתם עם ר"ע שאיסור ספיחים הוא רק דרבנן.
  35. שביעית פ"ט מ"א.
  36. ר"ח שם ועי' הערוך שם, ומ' שגרסו אף במשנה שביעית בד' ר"ש "כל הספיחים אסורים" וכגי' הבריתא פסחים נא ב. ועי' משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים (עמ' יא אות ח), ודבריו צ"ב.
  37. מעדני ארץ ח"א סי' ג אות ט, ועי' דבריו שבציון12.
  38. הרידב"ז בהגהתו לפאת השלחן פ"ג סוף ה"ג, ועי"ש שכותב שהשיטה הזו מהערוך אינה מובנת ובלי ספק שטעות דפוס יש בזה ואין להעמידה.
  39. חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ד ודרך אמונה שם בדעתו.
  40. רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב; רמב"ן ויקרא כה ה; סמ"ג לאוין רסח; החינוך מ' שכח; כפתור ופרח פרק מז בסופו.
  41. ע"ע הלכה ציון 606. מהר"י קורקוס וכס"מ שם, ועי' שעה"מ שם.
  42. בריתא פסחים נא ב, ועי' ציון14 ואילך. סמ"ג שם בשם יש מפרשים; יראה"ש סי' קנח, אולם עי"ש סי' שמו שנקט כחכמים.
  43. שנו"א שביעית פ"ט מ"א, לשיטתו בציון25 ואילך. ועי' פאת השלחן פ"ג ה"ב (דף כט א) שזהו רק לשי' הרמב"ם בפהמ"ש שם, אבל לרמב"ם בהלכות יש שיטה אחרת, עי' ציון42, וזהו שסיים שנו"א שם: ובחיבורו פסק דספיחין אסורין, היינו אסורים אף באכילה מדרבנן.
  44. עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב ופאת השלחן פ"ג ה"ב בדעתו; יראים סי' קנח.
  45. שבת הארץ פ"ב ה"ב, ועי' משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטת המפרשים (עמ' י) שהיינו כר' עקיבא שספיחים דאוריתא וכר' שמעון בדעתו שספיחי כרוב מותרים, עי' ציון14 ואילך.
  46. עי' תורת השביעית עמ' רנא שתמה, שלא מצאנו מישהו מהפוסקים שיפסוק כר' שמעון אליבא דר' עקיבא, שהרי חכמים חולקים עליו ואסרו כל הספיחים, ואף ר"ש בעצמו כשראה אחד מלקט כרוב בשביעית אסרו והענישו (עי' ירו' שביעית פ"ט ה"א), ואף היראים שפסק כר"ע שספיחים דאו' (עי' ציון42) לענין כרוב פסק כחכמים.
  47. שער המלך שמיטה פ"ד ה"ב, שכ"מ מד' התוס' וכל הפוסקים שלא הזכירו אלא אכילה; מק"ד שביעית סי' כח, ועי"ש בהוכחותיו; דבר השמיטה (ר"מ סירוביץ) פ"ט מ"א (סח ב) ד"ה וכן, בד' הרמב"ם שם שכ': מד"ס שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה וכו'.
  48. עי' ציון9.
  49. שער המלך שם.
  50. עי' ציון20.
  51. דבר השמיטה שם.
  52. עי' חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ד, ו וסי' יג סוף ס"ק טז וסי' יד ס"ק ט, ותורת השמיטה ציון מח בדעתו; הערת הר"ח ברלין לס' השמיטה פ"ו ה"ו, ומשנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים עמ' יח בדעתו.
  53. הרש"ז אויערבך בכרם ציון הלכות פסוקות סי' ט ב, ועי"ש שהוכיח מספיקם של האחרונים אם מותר לאבדם בידים, שאסורים גם בהנאה, שאל"כ הרי מותרים בהנאה בקדושת שביעית ולמה יהיה מותר לאבדם.
  54. מק"ד שביעית סי' כח, בד' הירו' שביעית פ"ט ה"ה שנסתפק אם יש איסור ספיחים בתבן של שביעית, ואף שבתבן לא שייך אלא הנאה בלבד, ובד' ר"י בתוס' תענית ו ב ד"ה עד מתי.
  55. משנה שביעית פ"ט מ"ז, הובאה בגמ' תענית שם, ולפנינו במשניות הגי' היא: מאימתי וכו' משתרד וכו', ועי' ר"ש שם.
  56. תוס' שם.
  57. עי' רש"י שבציון91.
  58. משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א (עמ' יד) ד"ה והנה.
  59. מעדני ארץ ח"א סי' ט אות א ד"ה ונלענ"ד.
  60. עי' ציון9 ואילך.
  61. עי' ציון204.
  62. מעדני ארץ שם, ועי"ש שלכן היה הו"א לומר (עי' ירו' מעשרות פ"ה ה"ג וס' ניר שם) שבפשתן נוהג איסור ספיחים אע"פ שאין בו קדושת שביעית.
  63. עי' ציון17 ואילך שכן דעת חכמים, וציון40 שכ"כ ראשונים להלכה.
  64. ע"ע פירות שביעית.
  65. ערוה"ש העתיד שביעית סי' כב י, ועי"ש שהק' לד' התוספ' שביעית פ"ה שמותר לחרוש על ספיחי שביעית, שהרי מפסיד בידים, ותי' שאולי אינו חשוב הפסד ברור, ונשאר בצ"ע.=.
  66. תורת השביעית (הלוי) עמ' רנא.
  67. עי' ציון131.
  68. רמב"ן עה"ת ויקרא כה ה (ומ' שהקדושה היא מדאו'), ועי' שבת הארץ פ"ד ה"ג בשם יש מי שאומר.
  69. שביעית פ"ט מ"א.
  70. ר"ש שביעית פ"ט מ"א. ועי' תורת השביעית (עמ' רלח) שאין זה גזירה לגזירה, שלכתחילה גזרו על כולם שאל"כ לא היתה עומדת הגזירה על הכרוב, ועי' שער המלך שמיטה פ"ד.
  71. חזו"א שביעית סי' ז ס"ק טז ד"ה אורז (הב') וסי' ט סוף ס"ק א.
  72. עי' רמב"ם שמיטה פ"ד הי"ח: אסור לקיימן משום ספיחים.
  73. חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ו.
  74. בית רידב"ז על פאת השלחן פ"ג ה"ה, ע"פ רמב"ם שביעית פ"ד ה"ה שאין תולשין ספיחי שביעית ביד במוצאי שביעית, שאם יתלשם ויעקרם ויפסיק חיותם ימהר רקבונם ואיבודם.
  75. משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים (עמ' טז), שלרידב"ז גרם הפסד מותר.
  76. עי' ציון68.
  77. חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ו, ועי' משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים (עמ' טז) שנקט בפשיטות בד' החזו"א שאסור לאבד בידים, וצ"ב, ועי"ש עוד שצ"ל שלד' החזו"א עקירת הספיחים (עי' ציון73) אינה חשובה הפסד בידים, שהדרך לתלוש את הירק, ומה שאינו אוכלו אלא מניחו להיקרב, הוא רק גרמא, ועי' הל' שביעית (זילבר) ביאור הלכה (עמ' צז) שאפי' אם גרם הפסד פירות שביעית אסור, מ"מ כאן גרמא מותר, כיון שבין כך עומדים להירקב, נמצא שלא גרם כלום.
  78. קול הרמ"ז שביעית פ"ה מ"ד.
  79. שנת השבע (ר"ק כהנא) סי' יג אות א; הל' שביעית (זילבר) סי' ג כסא דוד אות לב (עמ' צו).
  80. חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ו, ועי' משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים (עמ' יח), שאין לזה שייכות לשאלה אם ספיחים מותרים בהנאה, שאכילת בהמה נקראת אכילה ולא רק הנאה לאדם.
  81. תוספ' שביעית פ"ה; רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ה.
  82. חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ו.
  83. משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים (עמ' יח) אות ו, ע"פ הרמב"ם שם פ"ה ה"ה.
  84. עי' ציון20.
  85. חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ו.
  86. חזו"א שם.
  87. בית הרידב"ז לפאת השלחן פ"ג ה"ה, ותלה במח' הראשונים ב"ק נו ב במעמיד בהמת חברו על קמת חברו אם חייב משום אש שהם חציו של אדם המזיק או משום שן, ובהגהתו בפנים נ' שנקט עיקר שמותר להוליכה בידים, וכן נקט בהערתו למשמרת להבית שם.
  88. ע"ע בעור שביעית.
  89. עי' ציון10.
  90. עי' ציון17.
  91. עי' רש"י פסחים נא ב ד"ה כל הספיחין ותוס' שם ד"ה כל הספיחים, בדעתו, ורש"י מנחות ה ב ד"ה ספיחין (הב'), ועי' ד' ר"נ גאון בתוס' שם שפי' המשנה בשביעית פ"ט מ"א בספיחי שישית שנשתהו עד אחר זמן הביעור, ומ' שקודם זמן הביעור אין צד לאסרם, ועי' משמרות כהונה לתוד"ה כל בדעתו.
  92. שמות לד כא.
  93. ר"ה ט א. וע"ע תוספת שביעית.
  94. ריב"א בתוס' שם ד"ה וקציר.
  95. עי' תוס' שם: ולפי' רש"י דהתם ניחא, ומשנת יוסף שם (עמ' יג).
  96. שביעית פ"ז מ"ג.
  97. שם פ"ח מ"ד.
  98. תורת השביעית (הלוי) עמ' רכט; משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א (עמ' יב).
  99. משנה שביעית פ"ט מ"א, וסותר לבריתא פסחים נא ב: כל הספיחים אסורים וכו'.
  100. משנת יוסף שם, ביישוב הסתירה הנ"ל.
  101. מנחות ה ב.
  102. שו"ת מהר"ח או"ז סי' קעח; רמב"ן, הו"ד בחי' ר' דוד פסחים שם ד"ה כל וחי' הר"ן שם ד"ה ר"ש.
  103. ויקרא כה ו.
  104. תורת השביעית (הלוי) עמ' רכט; משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א (עמ' יב).
  105. משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א (עמ' יג).
  106. עי' ציון9.
  107. ויקרא כה ז. ע"ע בעור שביעית.
  108. שו"ת מהר"ח או"ז סי' קעח, בד' רש"י.
  109. ע"ע בעור שביעית ציון 6 מרמב"ן ויקרא כה ז, ועי' פנ"י פסחים נב א בד' הרמב"ם.
  110. פאת השלחן פ"ג ה"ב (לא ב-לב א), ועי' בית רידב"ז פ"ג ה"ג שהשיג, שלפי"ז לד' ר"ע בעור שביעית הוא מדאו', ונחלקו ר"ע וחכמים בב' ענינים, ולא מצאנו רמז לזה בתו"כ, ועוד, שרש"י יומא פג א סובר שבעור שביעית הוא מדאו'.
  111. תורת השביעית (הלוי) עמ' רכט.
  112. תורת זרעים שביעית פ"ט מ"א.
  113. ר"ת בתוס' פסחים נא ב ד"ה כל ובמנחות ה ב ד"ה כר"ע; פי' הר"ש שביעית פ"ט מ"א ובפי' לתו"כ בהר פרק א; רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב; רמב"ן עה"ת ויקרא כה ה; ראב"ד לתו"כ שם; יראים השלם סי' קנח; סמ"ג ל"ת רסח; מהר"ם חלאוה פסחים שם ד"ה כל.
  114. מנחות ה ב.
  115. ר"ת בסה"י חידושים סי' שנג.
  116. ויקרא כה ו.
  117. מהר"ם מלובלין פסחים נא ב לתוד"ה כל.
  118. רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ג.
  119. ריבמ"ץ שביעית פ"ט מ"א וכפתור ופרח פרק מז, ועי' פאת השלחן פכ"ב בית ישראל ס"ק ב ותורת השביעית עמ' רלז בדעתם. ועי' משנת יוסף שם שיטות המפרשים (עמ' ח) שאולי חיסור לשון או ט"ס ישנם בדברי הריבמ"ץ.
  120. רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ג; רמב"ן עה"ת ויקרא כה ה: ויש אומרים וכו', ושכן נראה מהגמ' והירו', ועי' ציון128.
  121. משנה שביעית פ"ט מ"א.
  122. רמב"ם שם.
  123. עי' ציון17 ואילך.
  124. עי' ציון9 ואילך.
  125. שער המלך שמיטה פ"ד ה"ב, בד' הרמב"ם.
  126. מק"ד שביעית סי' לג.
  127. חזו"א שביעית סי' ט ס"ק יז בסופו ד"ה ויש לעי'.
  128. תורת השביעית (עמ' רנה), בד' הר"ש והרא"ש שביעית פ"ט מ"א, ורמב"ן ומהר"ם חלאוה פסחים נא ב, שלא כתבו שההיתר של פיגם וכיוצ"ב משום שאין בו ספיחים. ועי' משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים (עמ' יט) שדחה שהרי הרמב"ן עה"ת שבציון120 מ' שמסכים לדעת הרמב"ם, ועוד שלא מצא בחזו"א מישהו יחלוק על הרמב"ם בזה, והראשונים שתירצו את המשנה של פיגם כבציון130, גם סוברים כרמב"ם.
  129. משנה שביעית פ"ט מ"א.
  130. ראשונים הנ"ל.
  131. פי' הר"ש שביעית פ"ט מ"א; ר"י בתוס' פסחים נא ב ד"ה כל; רמב"ן עה"ת ויקרא כה ה; פי' הרא"ש שביעית שם; מהר"ם חלאוה פסחים שם; חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ז ד"ה ובעיקר, ועי"ש שמיישב השג' הר"ש סירליאו על הר"ש ולמסקנתו שדברי רבותינו עמודי העולם קיימים.
  132. ר"ש שם.
  133. חזו"א שביעית סי' כב ס"ק ב ד"ה נראה.
  134. שבת הארץ (ראי"ה קוק) פ"ד ה"ג.
  135. שביעית פ"ט מ"א.
  136. ר"ש להלן, ועי' ציון69.
  137. בריתא פסחים נא ב.
  138. ר"ש שביעית פ"ט מ"א.
  139. רנ"ג בתוס' פסחים נא ב ד"ה כל בתי' הא' ע"פ הירושלמי, בישוב המשנה שביעית פ"ט מ"א: כל הספיחים מותרים וכו' עם הבריתא פסחים שם: כל הספיחים אסורים, ועי"ש שכתב שנשתהו לאחר הביעור, ועי' מהרש"ל ומהרש"א שהוא בלאו דוקא.
  140. עי' רש"י קידושין ב ב ד"ה בג' דרכים שבירק הולכים אחר לקיטה לענין שביעית, ועי' תוס' שם ד"ה אתרוג בקו' מהמשנה שביעית שם; רמב"ם שמיטה פ"ד הי"א, ועי' חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ב בדעתו; מבי"ט ח"ג סי' מה; מראה הפנים ור"ש סירליאו לירו' שביעית פ"ט ה"א.
  141. רמב"ם שם.
  142. חזו"א שם ס"ק ג.
  143. הרש"ז אוירבך בכרם ציון השלם הלכות פסוקות שביעית פ"ט הערה ב.
  144. פאת השלחן פ"ג סעיף ג בהגה; חזו"א שביעית סי' ט ס"ק יז, ועי"ש סי' כג ס"ק ה, שנוקטים כרוב הפוסקים נגד הרמב"ם, אף שבימי קדם נהגו ע"פ הרמב"ם; תורת השמיטה ציון נא בשם ר"א מני בהשמטות לס' שערי רחמים.
  145. עי' ציון131.
  146. עי' ציון144.
  147. עי' מאמר הרב קלמן כהנא הנד' ב"המעין" כרך ו גליון ב טבת תשכו, ושכן נראה מל' הר"ש שביעית פ"ט מ"א: כשהתחילו לצאת וכו', ושם שכן סובר החזו"א, ובהוראתו סודר לוח תאריכים לירקות המותרים משום ספיחים עד זמנים מסוימים, ולוח זה מתחשב רק עם תחילת הצמיחה, ועי' משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים (עמ' טו) שמספרים שהחזו"א הורה כן הלכה למעשה בביקורו באחד המשקים; תורת השמיטה ציון מז.
  148. תורת השמיטה שם.
  149. ע"ע עונת המעשרות. מאמר הרש"ז אויערבך בירחון קול תורה גליון כ תשרי תשכו, והו"ד בכרם ציון השלם הלכות פסוקות סי' ט ה, ועי' תשו' הרש"ז למאמרו של הרב כהנא בהמעין, שכ' שכל מה שכתבנו הוא לא למעשה הואיל וכבר הורה זקן.
  150. משנה מעשרות פ"א מ"ג; ר"ה יב ב; רמב"ם תרומות פ"ב ה"י ומעשרות פ"ב ה"ה ושמיטה פ"ד ה"ט.
  151. ר"ש שביעית פ"ט מ"א, ועי' שבת הארץ פ"ד ה"ג.
  152. ר"ש שביעית פ"ט מ"א, ע"פ הירו' מעשרות פ"ה ה"ב, ועי' שבת הארץ פ"ד ה"ג..
  153. ר"ש שם.
  154. שבת הארץ פ"ד ה"ג.
  155. הגר"א לירו' מעשרות שם (לגירסתו בירו'); עי' ערוה"ש שביעית סי' כג ד; חזו"א שביעית סי' כ ס"ק ב.
  156. סמ"ג ל"ת רסח בשם רנ"ג, בפי' המשנה שביעית פ"א מ"א. ועי' משנת יוסף שביעית שם עמ' יא שנתקשה מדוע כתב הרנ"ג שנשתהו עד שנה השמינית "אחר הביעור".
  157. משנת יוסף שם, ע"פ חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ד.
  158. ציונים23-24,26,35,100,70,135,139.
  159. עי' רש"י שבציון91.
  160. בית רידב"ז לפאת השלחן פ"ג ה"א (כו א), ועי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' קעג שבציון102.
  161. משנה תרומות פ"ט מ"ד; רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ו.
  162. ירו' תרומות פ"ט ה"ה.
  163. ע"ע גדולין ציון 2 ואילך בגדולי תרומה, וציון 114 ואילך בגדולי טבל.
  164. ירו' שם.
  165. רע"ב שם.
  166. חזו"א שביעית סי' ט ס"ק ד.
  167. עי' ציון9 ואילך.
  168. רנ"ג בתוס' פסחים נא ב ד"ה כל, בתי' הב'.
  169. בריתא פסחים נא ב.
  170. רנ"ג שןם.
  171. רנ"ג שם.
  172. ר' ינאי בירו' ב"ב פ"ה ה"א; רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ד.
  173. עי' ירו' שם. רמב"ם שם, והיינו לשיטתו להלכה שאיסור ספיחים הוא דרבנן, עי' ציון40.
  174. עי' ציון7.
  175. תורת השביעית (עמ' רנח), בד' הרמב"ן ויקרא כה ה שנ' שביאר הירו' הנ"ל דוקא לדעת חכמים הסוברים שאיסור ספיחים מדרבנן, עי' ציון17.
  176. ר"ש פאה פ"ב מ"א.
  177. חזו"א שביעית סי' י ס"ק א.
  178. משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים (עמ' כ) בד' החזו"א שם.
  179. תורת השביעית עמ' רנא.
  180. הל' שביעית (ר"ב זילבר) ח"א עמ' סב כסא דוד אות קמ-קמא, שכ"מ מהחזו"א סי' כ ס"ק ו .
  181. תוספ' שביעית פ"ג; שבת הארץ פ"א ה"ו אות ז. ועי' תוספתא כפשוטה שמציע לגרוס "טפיחין" והיינו עציצים עם עפר למשכן הציפורים.
  182. חזון יחזקאל לתוספ' שם.
  183. חזו"א שביעית סי' כ ס"ק ו, ע"פ תשו' הרא"ש כלל ב סי' ד שדינו כשדה לכל דבר.
  184. עי' חזו"א שם סי' יד ס"ק ט ומשנת יוסף שיטות המפרשים עמ' כ בדעתו.
  185. מראה הפנים לירו' ערלה פ"א ה"ב, שהספק שם לגבי אילן הגדל בבית אינו אליבא דר' ינאי שהתיר ד' שדות, עי' ציון172.
  186. עי' ירו' ערלה פ"א ה"ב ופני משה שם
  187. הערת הר"ח ברלין לס' השמיטה פ"ו. ועי' פאת השלחן א נב שנקט שאף קדושת שביעית אין בגדל בבית, א"כ כ"ש שאין איסור ספיחים.
  188. רידב"ז לפאת השלחן שם סוף סי' א שכן עיקר הלכה למעשה; חזו"א שביעית סי' כו ס"ק ד שבבית אין להקל בגידולים שבארץ.
  189. חזו"א שם, ועי' משנת יוסף שם שנ' שזה דוקא לענין קדושת שביעית, אבל בספיחים אולי מודה שיש להקל בבית. ועי' הל' שביעית עמ' סא כסא דוד אות קלו מהרדב"ז ושו"ת מהרי"ל דיסקין שאסר בעציץ שאינו נקוב. ולענין גדולי מים בתוך כלים שבבתים, עי' הלכות שביעית ח"ב עמ' קפא.
  190. חזו"א שביעית סי' כב ס"ק ב.
  191. חזו"א שביעית סי' כב ס"ק ב. ועי' הלכות שביעית ח"א עמ' צה, שאף שזה קצת חידוש, אבל כבר הורה זקן לחקלאים ואין רשות לערער, ועי' משנת יוסף שיטות המפרשים עמ' כב.
  192. רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ד.
  193. שבת הארץ פ"ד ה"ד, ע"פ ירו' כלאים פ"ב ה"ג וב"ב פ"ה ה"א.
  194. תורת השביעית עמ' רנח.
  195. חזו"א שביעית סי' י ס"ק ו.
  196. תפא"י שביעית פ"ט יכין אות ט, ועי' משנת יוסף שיטות המפרשים (עמ' כג) שכונתו לשדה בור או מדבר ולשונו אינו מדויק.
  197. עי' ציון172.
  198. חזו"א שביעית סי' י ס"ק ו ד"ה ואם וסי' כו סדר השביעית ס"ק ו, ואינם נאסרים מצד נזרע באיסור, עי"ש סי' כב סוף ס"ק ג; תורת השמיטה הערה נ.
  199. שבת הארץ פ"ד הט"ו.
  200. רמב"ם שמיטה פ"ד הכ"ט, ועי' מהר"י קורקוס שם באריכות מה שייך איסור ספיחים במה שנזרע בידים.
  201. מעשה ארג שביעית פ"ט סוף מ"ט, ועי' חזו"א סי' ד ס"ק ד ד"ה ועובדה.
  202. עי' ראב"ד בהג' שמיטה פ"ד הט"ו ובכתוב שם סוכה לט ב (יט ב מדפי הרי"ף) ד"ה ע"א שהביא, ומעדני ארץ סי' ט סוף אות א וסי' יא אות א בדעתו.
  203. עי' ציון9 ואילך.
  204. עי' תשו' הרמב"ם סי' קכח; ישועות יעקב או"ח סי' תפט ס"ק ג (דף לט ב) ד"ה והנה זה ימים רבים.
  205. שבת הארץ קונטרס אחרון סי' א אות א (מהד' מהו"ק עמ' רמד ד"ה וכיון); הלכות שביעית ח"א סי' ד ס"ק צו, ושכ"נ מחזו"א שביעית סי' י ס"ק ו.
  206. הלכות שביעית שם.
  207. מעדני ארץ סי' יא אות א-ג; שו"ת משנת יוסף ח"ב סי' לט.
  208. עי' ציון200.
  209. חזו"א שביעית סי' י ס"ק ו.
  210. רדב"ז וכס"מ שמיטה פ"ד הכ"ט; מעדני ארץ סי' ט אות א (עמ' נג) ד"ה והנלענ"ד, בד' הראב"ד שם הט"ו, ועי"ש להלן שלדעת הראב"ד אף כשזרע גוי יש איסור ספיחים, עי' ציון202.
  211. חזו"א שביעית סי' י ס"ק ו ד"ה ואם.
  212. חוות בנימין (ר"ש ישראלי) ח"א סי' ט אות יא ס"ק ו ואילך.
  213. עי' ציון6. רמב"ם פ"ד הט"ו.
  214. מהר"י קורקוס שמיטה פ"ד הכ"ט, בד' הרמב"ם שם: והראשון יותר נראה בדעת רבנו.
  215. חזו"א שביעית סי' י ס"ק ו ד"ה ואם, ונראה שהחילוק בין פועל לבין ציון211 הוא שפועל נוטל שכרו לאו דוקא מהפירות.
  216. כרם ציון השלם פ"ט הערה ח.
  217. השג' הראב"ד שמיטה פ"ד הט"ו; כס"מ שם בד' הרמב"ם: נלמד להליץ בעד רבנו וכו', ועי' כפתור ופרח פמ"ז המובא בכס"מ שם הכ"ט, ועי' חזו"א שביעית סי' ג ס"ק כה שמ' שהכס"מ מסכים עמו, ותמה עליו, והביא מבהגר"א יו"ד סי' שלא ס"ק ח שחלק.
  218. ע"ע שביעית.
  219. מהר"י קורקוס שמיטה פ"ד הט"ו, בד' הירו' שביעית פ"ב הט"ו: זרעו לפני ר"ה שמינית וכו', שמדובר אף כשזרע ישראל ובכל מקום, ובד' הרמב"ם שם. ועי' רדב"ז שם.
  220. פהמ"ש לרמב"ם שביעית פ"ב מ"ח. ועי' רש"י ר"ה יח ב שפי' שהיינו לאכול הזרע.
  221. שבת הארץ שם.
  222. רמב"ם שמיטה שם.
  223. רמב"ם שמיטה פ"ד הכ"ו ובתשו' הרמב"ם סי' קכח; סמ"ג עשין קמח; החינוך מ' פד ועו"ר.
  224. מהר"י קורוקוס שם.
  225. מעדני ארץ סי' ט אות א (עמ' נג) ד"ה והנלענ"ד, בד' הראב"ד שם הט"ו.
  226. השג' הראב"ד שמיטה פ"ד ה"ד.
  227. כרם ציון השלם ח"א הר צבי סי' ה, י. ועי' משנת יוסף שביעית פ"ט מ"א שיטות המפרשים (עמ' כג) בענין שדות גוים שננטשו והם בפקוח האפוטרופוס על נכסי נפקדים, אם דינם כשדות גוים לענין איסור ספיחים.