ברית בין הבתרים

מפת ארץ ישראל שהובטחה בברית בין הבתרים - מקור:ויקישיתוף,Emmanuelm

ברית בין הבתרים היא מרכזה של פרשת לך לך. אחרי נצחונו את המלכים והשיבו את לוט מהשבי באה פרשת הברית, שהיא מרכזית בחיי עם ישראל. בה הקב"ה הבטיח לאברהם כי לאחר שעבוד של 400 שנה ב"ארץ לא להם" - בניו יזכו לקבל לנחלה את ארץ כנען, וכך נאמר ב"ברית בין הבתרים":"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה...בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. (ט"ו, י"ג,י"ח).

הרקע

רש"י מצא קשר בין כריתת הברית לבין האירוע שקדם לו: מלחמת חמשת המלכים בארבעת המלכים והוא מפרש: "כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג. אחר שנעשה לו נס, זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי. לכך, אמר לו המקום:" אל תירא אברם אנכי מגן לך" - מן העונש שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת. ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד" (ט"ו,א') - רש"י סבור שכאשר כתוב "אחר" יש קשר בין שני האירועים ובמקרה זה אברם חש שנעשה לו נס ועכשיו לא יגיע שיהיה לו יורש שיממש את ההבטחה שקבל לרשת את ארץ כנען.

העדרו של יורש פוטנציאלי הביא לכך שכאשר יצא מחרן הוא הביא עימו את לוט בן אחיו. לפי בראשית רבה במטרה שהוא יהיה יורשו. ועתה, לוט עזב אותו ופנה להתיישב בסדום. רבי נחמיה אמר:"כעס היה לו להקדוש ברוך הוא, בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו, אמר הקב"ה: אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו". הקב"ה מבטיח לאברהם:" לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ". אברהם אבינו מאמין "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה", אבל הוא מבקש אות :" וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.(ח') וכן מופיע ברית בן הבתרים:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל. וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו" ( ט"ו, ט'-י"ב)

בברית משתתפים, לפי המתרגמים:

• עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת - תרגום אונקלוס אומר: "עגלים שלשה", תרגום יונתן בן עוזיאל - "עגלה בת שלש שנים"^[1]
• וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת- בהתאמה :"עזים שלושה" ו"עז בת שלש שנים".
• וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ - בהתאמה : אילים שלושה" ו"אייל בן שלש שנים".
• וְתֹר, וְגוֹזָל - בהתאמה: "ותור ובן יונה", "תסיל בן יןנה" ותרגום ירושלמי מוסיף "ותןרין ובן יונה".

כל אלה נחצו, האחד כנגד השני ואת העוף לא חצה. העיט נחת על פגרים. לפי תרגום יונתן:"וירדו אומות עובדי אלילים, הם נמשלו לעוף טמא, לבוז נכסיהם של ישראל ותהיה זכותו של אברהם מגינה עליהם". תרגום ירושלמי מתיין שאלו "ממלכות הגויים" והם "מתייעצין עיצות רעות על בני ישראל".

מהלך הברית

אברהם ב"חזיון" "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו" והוא מבין, לפי תרגום יונתן בן עוזיאל, כי ארבע מלכויות עומדות לשעבד את עם ישראל:

• אימה - בבל.
• חֲשֵׁכָה - מדי.
• נֹפֶלֶת - פרס - ממנה בני ישראל ינצלו בימי כורש מלך פרס.
• גְדֹלָה - יוון.

כאשר השמש שקעה והייתה חשכה כותב תרגום ירושלמי:"והנה אברם רואה כי ספסלים הסתדרו וכסאות נתונות והנ גהינום המוכן לרשעים לעולם הבא, כתנור המוציא זיקין של אש ושלהבת של אש שבתוכה נפלו הרשעים על שמרדו בתורה בחייהם, והצדיקים ששמרו אותה מצרה יינצלו - כל זה התראה לאברם כאשר עבר בין הבתרים האלה"

משמעות הברית

מנחם בן-ישר מההמכללה האקדמית אשקלון, והמכון לתולדות חקר המקרא היהודי באוניברסיטת בר-אילן במאמרו ברית בין הבתרים ותוצאותיה עומד על המחויבות הדתית של תושבי הארץ.

היא לא חלה רק על האמורי שרק כאשר תִּשלם סאת עוונו תכבש כנען בידי צאצאי אברהם . לכן הקב"ה מזהיר את ישראל מפני תועבות כנען (ספר ויקרא, י"ח,ג'- כ"ד). ולכן, אם חס-וחלילה גם עיר או שבט מישראל יעשו כאותן תועבות, גם בהם יחול אותו משפט.

מנחם בן ישר כותב "ואכן דבר זה קורה ומסופר במעשה פילגש-בגבעה ותוצאותיו שבסוף ספר שופטים (יט-כא). מעשה החטא הקולקטיבי שם לא רק דומה ומקביל לחטא סדום אלא אף מסופר באותה לשון,^[2] ללמד שאין כאן אפליה גזעית, ואותו חטא גורר אותו עונש של השמדה. ההבדל הוא שבסדום רק שופט כל הארץ יכול לשפוט אותה, ואילו העיר גבעה ואנשי בנימין המחפים עליה – בימיהם יושבים ישראל בארץ, והם האחראים לבער את הרע מקרבה כדי לשמור על טהרתה ועל ברית ה' עם עמו."

סיבות הגזירה

בפרשת לך לך נרמז שעבוד מצרים פעמיים אחדות, כדי להמחיש את משמעות הגזירה:

• במסכת סוטה, על הירידה למצרים נאמר,: "ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם שנאמר (בראשית יב) ויצו עליו פרעה אנשים וגו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר (בראשית טו) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (ס"ו,ב').
• במסכת נדרים חז"ל מנמקים בסיבות אחדות את גזירת הפורענות - גלות של ארבע מאות שנה, ועימה עבדות ועינוי - הגמול:שכר ועונש.

1. על השימוש בתלמידיו ללחימה - אמר רבי אבהו מאמוראי ארץ ישראל תלמידו של רבי יוחנן מטבריה אמר רבי אלעזר - אף הוא תלמידו: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בת"ח שנאמר:"וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (י"ד,י"ד) - דהיינו במקום שילמדו תורה עסקו בלחימה (היו שתרצו בכך את אי-גיוס בחורי הישיבה לצה"ל. הרב יעקב מידן במאמרו:"בין הבתרים:רגע של הכרעה". הרב יואל בן נון היה בדעה כי סיבת היציאה למלחמה לא היה חילוץ בן-האח, אלה השלטת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ובכך הייתה מלחמה מוצדקת, שאפילו תלמידי חכמים יכלו לקחת חלק בה.^[3] העלה נימוק נוסף: האם צדק אברם כאשר סיכן את ילידי ביתו בהצלת מלכות סדום מידו של כדרלעומר. הרי היו תלמידי חכמים ואליעזר היה מלמד אותם והוא נעזר בהם להצלת בן אחותו.
2. על כך שלא נתן אימון בקב"ה ודרש הוכחה - ושמואל האמורא - ראש ישיבת נהרדעא שבבל, אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר:"בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"(ט"ו,ז'). שמואל - ראה את פרשת בין הבתרים כעצמאית - הם שאל :"במה תדע" והקב"ה השיב לו:"בזאת תדע". עם זאת יש סתירה שהרי בהמשך הדברים כתוב:"וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה| (פסוק ו') אך כיצד ניתן לטעון שלא האמין בהבטחה: אם האמין בהטחת הזרע למה לא יאמין בהטחת הארץ ?
3. שהסכים לתת למלך סדום את הנפש ומנע בכך את גיורם :"רבי יוחנן אמר וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם: תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ" (י"ד,כ"א). הרב יעקב מידן גם שולל סיבה זאת. האם היה צריך לגייר את אנשי סדום בר כורחם "ומה תועלת תצמח מהיספחותם של רשעים אלה אל בית אברהם שלא מרצונם". עם זאת בבראשית רבה נאמר כי את הטף הוא כן גייר:"רבי יודן אמר אנשים ונשים השיב וטף לא החזיר עמדו ונתגיירו וגדרו ערות אבותיהם הה"ד (יחזקאל ז) והבאתי רעי גוים מי הם רועי גוים ר"י בר רבי סימון אלו אנשי סדום שנאמר ואנשי סדום"

בסיום המאמר, מעריך הרב מידן כי אברהם אבינו ויתר ביודעין על הגשמת ההבטחה באופן מיידי, דבר שהיה אפשרי אחרי הנצחון על חמשת המלכים, שהרי עמדו להמליך אותו עליהם כפי שנאמר בבראשית רבה:" רבי ברכיה ורבי חנינא בשם רבי שמואל בר נחמן ששם השוו כל עובדי כוכבים וקצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו אותו בתוכו למעלה והיו מקלסין לפניו ואומרים לו שמענו אדוני וגו' אמרו לו מלך את עלינו נשיא את עלינו אלוה את עלינו אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוהו(מ"ב,ה').

והסיבה לכך נאמרה כבר בהבטחה שעדיין הקב"ה אינו יכול לגרש את תושבי הארץ. רק לאחר שישלם עוונם יוכלו להיות תושבי הארץ.

הר בתרים

קיימת מסורת מהמאה ה-16 ב"אגרת יחוס אבות" משנת 1537 ^[4], לפיה יהודי צפת נהגו לעלות להר הבתרים בשבת פרשת לך לך. בשבת נהגו לשהות בהר ולקרוא בתורה את פרשת השבוע שבה מסופר על ברית בן הבתרים.

חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי מצא כי כבר ב"אגרת יחוס אבות" משנת תר"צ (1537), העוסקת בקברים הקדושים שיהודי ארץ ישראל היו נוהגים להשתטח עליהם, מוזכר אחרי הקברים בבניאס, "מעמד לאברהם אבינו, והוא מקום בין הבתרים והוא על ראש ההר, וקורים לו הגויים "משהד א-טייר".

השליח משה ירושלמי כותב בשנת 1769: "מעמד בין הבתרים - שם הר גבוה ועליו בית גדול ושלושה מגדלים עליו. ובמקום הזה כרת הקב"ה ברית עם אברהם אבינו ע"ה". יהודי צפת המשיכו במסורת. הם היו יוצאים שבוע שלאחר קריאת פרשת לך לך בבוקר אל החרמון והיה קוראים שם את פרשת ברית בין הבתרים. ‏‏^[5]

צבי אילן כותב כי בחודש מרחשון תשכ"ט , קבוצת יהודים חרדים העפילה על ההר לקיים מנהג יהודי קדמון. היה זה מנהג העלייה למקום בו נכרתה לפי המסורת "ברית בין הבתרים". הוא מציין "אף כי אין עדות מובהקת מן הכתוב , כי אכן בחרמון אירע הדבר, יתכן כי בימי הביניים שיערו יהודי בניאס, כי דוקא בחרמון אירע הדבר". מההר תצפית לחלקים הצפוניים של הארץ ולכן מתאים הוא להיות המקום בו נכרתה הברית :"לזרעך נתתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (ספר בראשית, ט"ו, י"ח).

לפי מסורת אחרת התרחש מעמד בין הבתרים בהר שנאן, מדרום-מערב למושב מרגליות, על הגבול עם לבנון^[4]. מסורת נוספת מאתרת את המקום ליד חברון.

הערות שוליים