דרשני:סוגיא דוסתות הגוף (דף סג.) (קונטרס)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בענין וסתות הגוף

דף סג. כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ואלו הן הוסתות מפהקת וכו' כל שקבעה לה ג' פעמים הר"ז וסת לכאורה נראה ע"פ פשטות דעיקר דינא דמתניתין אתא לאשמועינן הוא דיש לאלו דין וסתות לענין דיה שעתה. אולם עי' ברשב"א וז"ל כל שתקבענה ג' פעמים הר"ז וסת... כלומר שכל זמן שתפהק או שתתעטש חוששת לוסתה, ע"ש, ומשמע דמפרש דעיקר החידוש דמתניתין הוא לגבי חשש וסתות, וכן נראה מדברי הטור בסי' קפט' (סעיף יט') וז"ל בכל אחד מאלו אם יארע לה ג' פעמים וראתה קבעה לה וסת שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש, ע"ש. (שו"ר בדברי חמודות אות ג' שכבר עמד בזה, ע"ש.) ולפ"ד מה שהק' בגמ' תנינא חדא זימנא היינו רק דרישא אינו צריכה אבל עיקר דינא דמתניתין ודאי איצטריך לאשמועינן, ופשוט.


ואלו הן הוסתות מפהקת וכו' ובפרש"י ותוס'. ובתוס' הביאו עוד פירוש מהערוך, ע"ש, אולם עי' ברא"ש הביא דבריו כפירוש למעטשת, ע"ש, וצ"ע בזה. והנה ע"ע בתוס' שכתבו דהא דקובעת וסת בהני מחושים הוא דוקא כשאירע לה שעה או שתים בכל פעם, והוכיח כן ממתניתין דבסמוך, ע"ש. וע"ע ברא"ש שג"כ כתב על דרך זה דמיירי דוקא כשעשתה כן כמה פעמים בזא"ז, אלא שכתב כן מסברא דנפשיה דבלא"ה הו"ל כדרך בנ"א ול"ח שינוי, ע"ש, ויל"ע אי איכא איזה נפ"מ בינייהו בזה, ועי' במעדני יו"ט שם. (ושו"ר בפרד"ר סי' קפח' ס"ק נד' שכבר עמד בזה וכתב דאיכא נפ" בינייהו, אולם מדברי כל הפוסקים מבואר דכללו לתרוויהו כחדא שיטה, עי' בסעיף יט' ובנו"כ שם.) אולם יש לדקדק דהרשב"א לא הזכיר דין זה לא בחי' ולא בתורה"ב, וצ"ע בזה.


וכל שקבעה לה ג' פעמים הר"ז וסת והנה עי' ברשב"א בתורה"ב (יד.) שכתב שבכל הני וסתות הגוף (שאינה מורכב) אינה חוששת אלא לשעת הוסת בלבד, והוכיח כן ממתניתין דבסמוך דהיתה למודה להיות רואה בתחילת הוסת.. בסוף הוסת כל טהרות שנעשו בתוך הוסת טהורות וכו', ע"ש. (ואף דהתם תני לה לענין טהרות, מ"מ הראשונים פירשו דמיירי גם לענין חיוב פרישה.) ועוד הוכיח כן ממה דלא פליגי ר' יהודה ור"י אלא במתניתין בסמוך לגבי שעות וימים, משמע דהכא לכ"ע א"צ לפרוש אלא בשעת הוסת.

וע"ע ברמב"ן בהל' נדה (פ"ו הל' ט') דג"כ כתב הכי דבוסת הגוף לכ"ע א"צ לחוש אלא בשעת הוסת, אלא דיש לדקדק במאי דהביא הכי דוקא בוסת הגוף שרגילה לבוא בזמן ידועה דכתב דבכה"ג מותרת לשמש עד אותה שעה, וצ"ע בזה. (ואפשר דנקט הכי רק משום דאל"ה לא שייך לדון כלל לאסור בזמן שלפני הוסת, אלא דאכתי יל"ע דמי יימר דתראה באותו יום, ועי' בהגהות לבושי שרד ע"ד הש"ך בס"ק סא' שכבר עמד על זה, ועי' מה שהבאנו בענין זה בסמוך.)


שם הנה יעויין עוד בדברי הרשב"א הנ"ל שהוסיף דכל זה הוא כשהראיה מובלעת כולה בתוך הוסת אבל אם הוא נמשך אחר הוסת צריכה לחוש גם אחר הוסת, ע"ש. וע"ע בדבריו להלן שם (טו.) שהביא שני דעות בזה, וע"ע בדבריו בקצר (יב:) מה שכתב בזה.

ועי' בראב"ד בבעה"נ (שער תיקון הוסתות סי' א' דין ו') שג"כ כתב הכי דבכה"ג צריכה לחוש עד סוף העונה, והוסיף עוד דבכה"ג צריכה בדיקה אחר הוסת כדי לטהר את הוסת ולהתירה לבעלה. (ולקמן בסי' ג' כתב דהבדיקה הוא לטהר את היום, ע"ש, ולכאורה הוא מדוקדק טפי, ודו"ק.) אלא דלכאורה צ"ב טובא, דלמה לא סגי בהבדיקה שעשתה בשעת הוסת עצמה, וצ"ע.

והנה ע"ש עוד שחילק בין זה להא דקי"ל דביש לה וסת לראות מקודם הנץ החמה עד לאחר הנה"ח דאינה אסורה אלא העונת לילה וביום עד השעה שרגילה לראות, ולא אמרינן דאסורה כל עונת היום, וביאר הראב"ד דשאני הכא דהויא הכל באותה עונה, ע"ש. (ועי' בב"י מה שביאר יותר בזה.) אולם עי' בבעה"מ שם (אות ו') שמשיג עליו וס"ל דלעולם לא אזלינן אלא בתר תחילת הראיה, ע"ש.

ולהלכה, עי' בדברי בטור (סעיף כד') שפסק כהראב"ד והרשב"א, וכ"פ המחבר אחריו. (ובמה שמדקדק מדבריהם דאסורה מתחילת הוסת, עי' בחוו"ד שם, וע"ע מה שכתבנו בזה על מתניתין דבסמוך.) אלא דע"ש בש"ך (ס"ק סב' בא"ד) שהק' דמ"ש מהא דפסק בסי' קפד' (סעיף ה') לענין רואה מקודם הנה"ח עד לאחר הנה"ח דאזלינן בתר תחילת הראיה, וכן הק' בביאור הגר"א שם (ס"ק לח'), ע"ש, וצ"ע למה לא הביאו שהראב"ד בעצמו כבר חילק בזה, ועי' בחוו"ד שם (ס"ק לג') שהביא דברי הראב"ד (בלשון אחר קצת דכולי יומא מיתפסיה, ולכאורה זהו ביאור הסברא), וצ"ע.

והנה בעיקר דינם של הראב"ד והרשב"א, ע"ע בש"ך (ס"ק סא') שכתב דכ"ש אם מתחלת לראות קודם הוסת דאסורה כל העונה דלפני הוסת (וכתב דבכה"ג אפשר דאסורה אפי' אחר הוסת, ע"ש), ועי' בחוו"ד בס"ק לב' בביאור דבריו. (ויש לפקפק קצת בדברי החוו"ד די"ל דעונה בינונית אינו כמו וסת המורכב לענין סברת הבעה"מ, ודו"ק.)


שם והנה עי' ברא"ש שכתב דכל הני וסתות הגוף היינו דוקא כשאין להם זמן קבוע אבל אם היו לעתים ידועים כגון מר"ח לר"ח קבעה לה וסת לזמן ולמיחש הוסת ואינה חששת אלא לשניהם יחד מידי דהוי אימים וקפיצות, ע"ש, וכ"כ הרשב"א בחי', ע"ש. ובביאר הסברא דאינה חוששת אלא לשניהם יחד אף דכל אחד בפנ"ע בעצם היה סגי לקביעת וסת, צ"ל דמ"מ אינה צריכה לחוש אלא כשאירעו שניהם יחד דסמכינן דכך הוא האורח נשים שלה דיש לה גורם זו וסימן זה בשעת ראייתה, ולכן היכא דליתא לתרוייהו אינה צריכה לחוש.

אלא דשו"ר בחידוד הלכות (לעיל דף יא.) לגבי וסת המורכב מימים וקפיצות שביאר באו"א קצת וז"ל אבל כל שקפצה לימים שווין מהיכי תיתי לומר שתקבע וסת לקפיצה לחוד דלמא היום גורם או תרוויהו בהדדי ומהיכי תיתי להקל בחד לחודא ולומר דיה שעתה וכו', ע"ש, ומשמע דהוא סברא מצד דליכא להקל בהכי, והוא חידוש דאה"נ דיש בקביעות וסת גם קולא אולם בעיקרה היא חשיבא חומרא דבעי לחוש לה (וכן מבואר מדברי הראשונים בסוגיין), וצ"ע.

והנה עי' בב"י בסי' קפט' (סעיף יט' בד"ה ומ"ש וכל אלו וכו') שחידש דגם בוסת המורכב צריכה לחוש לכל אחד בפנ"ע, ע"ש בדבריו, אולם כמעט כל הפוסקים חולקים עליו, (עי' בט"ז ס"ק לו' ובש"ך ס"ק נו' ובתוה"ש ס"ק לט' בשם הפרישה ובדעת הרמ"א) ואפשר דבאמת תלוי בב' טעמים הנ"ל, ועי' בחוו"ד שבאמת נתן טעם להחולקים דס"ל דכבר הוחזקה שלא לראות אלא בכה"ג, ע"ש, ואכתי צ"ע בזה.

והנה בעיקר דברי הרא"ש דיליף פיהוק המורכב מקפיצות המורכב, עי' בב"ח בסי' קפט' (סעיף יז') שהביא סיוע מכאן לדברי הטור שפסק דבקפיצת בימים מפוזרים קובעת וסת לקפיצות לחודייהו כמו בפיהוק לחודייהו, והב"ח סייע לו מדברי הרא"ש שמדמה פיהוק לקפיצות, ע"ש. וכוונתו דאת"ל דאינה קובעת וסת לקפיצות בפנ"ע א"כ מאי ראיה מקפיצות לפיהוק, הרי שאני פיהוק דקובעת וסת בפנ"ע וא"כ אפשר דגם בימים ידועים בעי לחוש לה בפנ"ע, ודו"ק. אולם עיקר דבריו לכאורה פשוט דליתא, שהרי הרשב"א עצמו ג"כ הביא להך ילפותא והרשב"א הרי ס"ל להדיא דאינה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו, ובע"כ דאעפ"כ אפשר ללמוד ממנה, ופשוט. (ואפשר דהילפותא הוא מצד היום דלכ"ע קובעת בפנ"ע, ויל"ע בזה.)


שם והנה בעיקר מה שכתבו הראשונים דבוסת המורכב מימים ופיהוקין א"צ לחוש לכל אחד בפנ"ע, עי' בב"י (סעיף יט' בד"ה ומ"ש וכל אלו וכו') שכתב לחדש דמ"מ צריכה לחוש לכל אחד בפנ"ע כוסת שאינו קבוע, ע"ש. ולכאורה יש לדקדק קצת ממה דלא כתב הכי אלא הכא גבי מורכב עם פיהוקין ולא כתב הכי אדלעיל דמורכב עם קפיצות דצריך לחוש לוסת היום בפנ"ע (או לקפיצות לדעת הטור ודעימיה דקובעת וסת בפנ"ע) ולא כתב שם אלא דעיקר ההלכה הוא מדברי הרשב"א בתורה"ב ופשוט הוא, ע"ש, וצ"ע בזה. (ועי' בדברי הש"ך בסוף ס"ק מח' מה שכתב לחלק בין קפיתות לפיהוק, ואפשר דשייכא נמי כאן, ודו"ק.)

והנה בעיקר החידוש של הב"י כבר הבאנו לעיל דכל הפוסקים חולקין עליו בזה, וכן מדקדקין מדברי הרמ"א בסעיף יט', ע"ש, וס"ל דאינה חוששת לכל אחד בפנ"ע בכלל ואפי' כוסת שאינו קבוע. אולם עי' בחוו"ד שתמה על לשונם שכתבו דגם אינה חוששת כלל להיום בפנ"ע, ותמה החוו"ד ממה דקי"ל (סעיף כה') כדעת הראשונים דבוסת המורכב אסורה כל עונת הוסת כוסת הימים לחודיה וכמו שהבאנו לעיל, ע"ש. ועי' בשו"ע הגר"ז (ס"ק פג') שכתב דנפ"מ לענין דא"צ לכתחילה בדיקה בתוך העונה, ע"ש. וע"ע בפרי דעה שכתב דנפ"מ לענין וסת המורכב עם אכילת שום וכדומה להדעה (דעת התוס' הובא ברמ"א בסעיף כג' בסו"ד) דס"ל דהויא כוסת הגוף, דמצד החשש יכולה ליזהר שלא תאכל, ע"ש, ודו"ק. (אלא דיש לדקדק למה הוצרך לתלות בדעת התוס' כיון דמיירי במורכב, ואפשר דס"ל דלאידך דעה דס"ל דהוי כקפיצות לא הוי שייכא חומרת הב"י בכלל וכמו שצידדנו לעיל, וצ"ע בזה.)


שם והנה ע"ע בדברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל שכתבו כמה נפ"מ בין וסת הפיהוק לחוד, לוסת המורכב מימים ופיהוק. וחדא מינייהו הוא דבוסת הפיהוק לחודיה אינה חוששת אלא בשעת הוסת, ואילו בוסת המורכב חוששת לה כל העונה כדין וסת הימים לחודייהו, ע"ש בדבריהם. אולם עי' בראב"ד בבעה"נ (שער תיקון הוסתות סי' א') דפליג עלייהו וס"ל דאינה חוששת אלא לשעת הפיהוק וכמו בוסת הפיהוק לחוד. ועי' בבעה"מ שם שמשיג עליו דבשלמא בוסת המורכב עם קפיצות י"ל דאינה צריכה לחוש מתחילת היום משום שיכולה ליזהר שלא תקפוץ ולא תבוא וסתה, אולם בפיהוק שאינו תלוי בה ואינה יכולה לשמור שלא תפהק צריכה לפרוש מתחילת היום שמא תפהק ותראה בשעת תשמיש, ע"ש.

והנה לכאורה יש להסתפק בדעת הסוברים דצריכה לפרוש מתחילת היום, דהרי מדברי הבעה"מ משמע שהוא סברא מסויימת דחיישינן דכיון דהיום הוא שרגילה לראות בה לכן חיישינן בכל רגע שמא תפהק ותראה. (ועי' מה שכתבנו עוד בביאור סברת הבעה"מ בסמוך.) אולם עי' בדברי הר"ן בחי' שכתב לתלות הך דינא בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בסמוך באשה שיש לה וסת ליום ושעה מסויימת, וז"ל שם אבל בוסת המורכב מימים ופיהוקין חוששת לו כל היום לר' יהודה וקי"ל כוותיה דכיון שהיום גורם לקביעות הוסת הו"ל כוסת הקבוע לימים ושעות שחוששת לו כל היום אליבא דר"י, ע"ש. ומבואר מדבריו דאינה סברא מיוחדת משום שמא תפהק, אלא דאתיא כר' יהודה לשיטתיה לגבי ימים ושעות, וס"ל דה"נ אמרינן לגבי לגבימורכב מיום ופיהוק, וצ"ע בזה. (ועי' בשו"ע הגר"ז ס"ק צז' מה שביאר בזה.)

שו"ר בחוו"ד (ס"ק לד' בסו"ד) שמבואר להדיא דאיכא ב' טעמים בהא דצריכה לפרוש מתחילת היום, דמתחילה הביא דברי הבעה"מ שהוא משום חשש שמא תפהק, ושוב הביא דברי הראב"ד (שער תיקון הוסתות סי' א' דין י') שכתב לבאר שיטת ר' יהודה בימים ושעות שהוא משום דאתיא קביעותא דיומא ועקרה ליה לקביעותא דשעה, והביא לבאר כן גם הא דהכא דמורכב מימים ופיהוק. וע"ש שכתב דנפ"מ בינייהו באופן דיש לה קביעות לראות דוקא בסוף הוסת, דלפי הטעם של הבעה"מ דהוא משום חשש שמא תפהק, בכה"ג א"צ לפרוש מתחילת היום, ע"ש. ועכ"פ מבואר להדיא בדבריו כמו שרצינו לדקדק בדעת הר"ן דהא דצריכה לפרוש כל היום הוא כסברת ר' יהודה בימים ושעות, ודו"ק.

ולכאורה אפשר להציעה עוד דרך שלישית בזה (כעין הדרך שכתבנו בדעת הר"ן), ע"פ מה שמדוקדק בדברי הראשונים הנ"ל (הרא"ש והרשב"א) שכתבו דאסורה מתחילת היום כמו וסת הימים לחודיה. ועי' בש"ך בנקוה"כ (סעיף כה') שדקדק מדבריהם דס"ל דדין וסת ימים לחודיה ממש יש לו. וע"ע שם בהמשך דבריו שביאר יותר דכיון דנקבע לה וסת הימים אע"פ שהפיהוק ג"כ נקבע דינו כוסת הימים גרידא, ע"ש. ועכ"פ מבואר להדיא שהבין בדבריהם דהטעם דצריכה לפרוש מתחילת היום הוא משום דהוי כאילו אית לה וסת הימים גרידא, ומה שהוקבע גם לפיהוק אינו מגרע בקביעות זה, ודו"ק.

ואפשר דיש להוסיף ביאור בזה, דאף שכתבו דאינה חוששת אלא לשניהם ביחד שהרי לא הוחזקה לראות אלא במצב זה של יום זה עם פיהוק, מ"מ כל זה הוא בגדר החשש שחוששים לה שתראה בהדי פיהוק, אולם לגבי הסיבה המחייבת אותה לחשוש שתראה, י"ל דס"ל דסגי בהגיע יום שקבועה לה לראות לחוד, דהוסת היום סגי לחייבה לחוש שתראה היום וכמו בוסת הימים לחודה, ודו"ק. ואפשר דגם לפ"ז אכתי שייכא הנפ"מ של החוו"ד הנ"ל, די"ל דאף דלא הוחזקה לראות אלא בסוף הוסת ואין לנו כ"כ חשש שתראה בתחילת היום, אין זה אלא דממילא לית לן סיבה מספקת לחייב לחשוש מתחילת היום, אולם כיון דאכתי אפשר שתראה בתחילת היום, אז שפיר שייכא לחוש לראיה זו שבא בהדי פיהוק, ודו"ק.

עכ"פ יוצא לן ב' מהלכים בביאור מה דצריכה לפרוש מתחילת הוסת, אם הוא משום חשש שמא תפהק בתחילת היום או מטעם דהיום הוא עיקר הקביעות וסת. ונר' דאפשר דיש בזה נפ"מ (מלבד הנפ"מ של החוו"ד הנ"ל) לענין דברי הש"ך בס"ק נ' בא"ד, דע"ש שביאר הא דפסק המחבר דבוסת המורכב מימים וקפיצות שקבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן, וכ' הש"ך דהיינו דחוששת כל העונה כיון דקבעה וסת לקפיצות ולימים כדלקמן סעיף כה' (מורכב דפיהוקין), ע"ש. ופשטות סתימת דבריו משמע דס"ל דדומה לגמרי להא דמורכב עם פיהוקין ואסורה כל העונה ממש וכמו שביאר בנקוה"כ שם, ע"ש. ולכאורה זה תמוה דבשלמא לגבי פיהוקין אפשר לומר דאסורה מתחילת היום דחוששין שמא תפהק ותראה וכמו שהבאנו לעיל, אולם לגבי מורכב עם קפיצות מאי שייכא לאוסרה מתחילת היום הרי אפשר לה ליזהר שלא תקפוץ וכסברת הבעה"מ הנ"ל.

ועי' בחוו"ד שהביא דברי הש"ך וכתב דהיינו משעת הקפיצה ואילך וסיים שזה פשוט, ע"ש, וכן נקטו כמעט כל הפוסקים. אולם פשטות דברי הש"ך אינם מורים כן, ועי' בלבושי שרד שכבר דקדק כן, וע"ש מה שהאריך בזה. ואפשר די"ל בזה דבאמת הוא תלוי בהטעמים שהבאנו לעיל, דלפי הטעם של הבעה"מ לכאורה פשוט כדברי הפוסקים דזה לא שייכא במורכב עם קפיצות דהרי יכולה היא ליזהר שלא תקפוץ וכמו שכתב הבעה"מ עצמו שם, אולם לפי הטעם שכתבנו בדעת הר"ן לכאורה הוי אפשר לומר כן גם במורכב עם קפיצות, ופשוט. ונראה דאפשר דגם לפי מה שהבאנו מדברי הש"ך לכאורה הוי אפשר לומר כן גם במורכב עם קפיצות, די"ל דהא דסמכינן שיכולה ליזהר הוא רק לגבי שלא יהיה חששא אלימתא לחייב אותה לחשוש לראיה (וכדברי הבעה"מ לשיטתיה), אולם אכתי פשיטא דאפשר היא שתקפוץ ולכן שייכא חששא דילמא תראה ע"י קפיצה, וא"כ א"ש דברי הש"ך כפשוטן, ודו"ק.


שם והנה בעיקר סברת הבעה"מ דחיישינן שמא תפהק, לכאורה יש לבאר בזה דאינו סתם חשש בעלמא, אלא דביום זה איכא חשש מיוחד שמא תפהק. והביאור בזה י"ל דאפשר לדון דכמו דיש לה וסת שתראה אם תפהק ביום זה, ה"נ הוי כאילו יש לה וסת וקביעות לעצם הפיהוק וחיישינן שתפהק היום. (ובפרט לשיטת הראב"ד דבעי שתקבע ברצופות וכפי שיתבאר בסמוך בעז"ה.) ונראה שסברא זו מבוארת בדברי הנקוה"כ (סעיף כה') במה שכתב לבאר בדעת הראב"ד דהיכא דאין יש לה וסת שאינו קבוע לימים ופיהוק א"צ לחוש מתחילת היום ואף דיש לה קביעות לפהק באותו יום, ע"ש. ומבואר להדיא דשייכא קביעות לפיהוק, ומשמע דמשו"ה הוא דצריכה לפרוש מתחילת היום באופן דיש לה וסת קבוע, ודו"ק.

ושו"מ שכן סברא זו מבוארת להדיא בדברי הסד"ט והחוו"ד במה שכתבו ע"ד הרא"ש והרשב"א הנ"ל שכתבו עוד נפ"מ בין וסת הפיהוק לחוד לבין וסת המורכב מימים ופיהוקין, דבוסת המורכב אינו נעקר אא"כ עברה היום ופיהקה ולא ראתה ג' פעמים, ע"ש בדבריהם. וכתבו הסד"ט (ס"ק לא') והחוו"ד (חידושים אות מב') דמ"מ אם עבר היום ג' פעמים ולא פיהקה, שוב אינה צריכה לחוש ליום זה מתחילת היום וא"צ לחוש אא"כ פיהקה, ע"ש בדבריהם. ומבואר להדיא בדבריהם דהא דצריכה לחוש מתחילת היום משום חששא דשמא תפהק הוא משום חשש מיוחד דחוששין לה דהוי כאילו יש לה קביעות לפיהוק ביום זה ולכך שייכא ביה עקירה, ודו"ק. (אלא דפשוט דגם דין זה תלוי בהנך טעמים דלעיל, דלפי הטעם שהבאנו בדברי הר"ן לא שייכא סברא זו, וא"כ אפי' בכה"ג אכתי צריכה לחוש מתחילת היום.)


שם והנה בעיקר מה שהבאנו דדעת הראב"ד הוא דבוסת המורכב א"צ לפרוש מתחילת היום אלא משעה שפיהקה ואילך, עי' בט"ז ס"ק לט' שמבאר כן דברי המחבר שם, אלא דהק' דלכאורה דברי הראב"ד סותרים אהדדי, דהרי הא דכתב הרא"ש דצריכה לפרוש כל העונה הביא שם שזהו מדברי הראב"ד, ע"ש. (אולם עי' בתוה"ש שם שכתב דחלק זה אינו מהראב"ד.) וע"ש בט"ז שכתב דלעולם ס"ל להראב"ד דא"צ לפרוש אלא משעת פיהוק ואילך והא שכתב הרא"ש בשמו דצריכה לפרוש כל העונה היינו אחר הפיהוק, ע"ש.

אולם עי' בש"ך שם בנקוה"כ שם שתמה ע"ד מדברי הרא"ש ושאר ראשונים דמשמע דהויא כוסת הימים ממש שאסורה מתחילת העונה. (וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א בתורה"ב יג:, ע"ש.) וע"ש שביאר דלעולם ס"ל להראב"ד דהיכא דיש לה וסת קבוע למורכב בפיהוק צריכה לחוש מתחילת העונה, והא שכתב דא"צ לפרוש עד שעת הפיהוק אע"פ שיש לה יום קבוע, היינו כשיש לה יום קבוע לפהק בה אבל אינו קבוע לפהק ולראות, ע"ש. (ועי' מה שכתבנו לעיל ע"פ דבריו.)

אולם עי' בחוו"ד (ס"ק לד') מה שתמה ע"ד, וביאר החוו"ד באו"א, דהא דכתב הראב"ד דא"צ לפרוש עד שעת פיהוק מיירי באופן שקבעה למורכב עם פיהוק בימים שאינן רצופין, והראב"ד אזיל לשיטתו (סי' ג' דין כה') דוסת המורכב אינו נקבע אלא בימים רצופין, ומ"מ מהני לגבי שאם תפהק באותו יום צריכה לפרוש משעת הפיהוק, ע"ש בדבריו. וי"ל הביאור בזה באופן פשוט ע"פ מה שהבאנו לעיל לבאר בדעת הבעה"מ דהא דבוסת המורכב צריכה לפרוש מתחילת היום הוא משום דחלק מהוסת הוא דיש לה קביעות לפהק באותו יום ולכך חיישינן שמא תפהק וממילא חיישינן שמא תראה. ולפ"ז י"ל דבאופן שקבעה שלא ברציפות, והיינו שעבר היום כמה פעמים ולא פיהקה בהן, י"ל דחסר לה בהחלק הראשון של הוסת דהיינו דלית לה קביעות שבאותו יום תפהק, אבל אכתי אית לה חלק השני דהיינו שאם תפהק ביום זה תראה. ונמצא דהויא ממש כסברת החוו"ד עצמו שהבאנו לעיל לגבי עקירה בימים עצמם, ודו"ק.


שם והנה מדברי החוו"ד מבואר דס"ל דהראב"ד מודה במקצת דשייכא קביעות וסת המורכב אף שאינן רצופות. ויש לדקדק מנין לו זאת בשיטת הראב"ד דאדרבה מפשטות דבריו משמע דאינה קובעת וסת בכלל. ואפשר די"ל בזה בהקדם מה דיש לדקדק דהראב"ד נקט הך דינא דאינה קובעת וסת המורכב שלא ברציפות כביאור בדברי הגמ' לעיל שם שמבארת הברייתא דכל הרואה מחמת אונס אינה קובעת וסת, וביאר הגמ' דהיינו דאינה קובעת וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו, וביאר הראב"ד דלא לקפיצות לחודייהו היינו לאפוקי הך ציור שאינן רצופות, ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דהרי פשטות כוונת הגמ' שם לומר דאינה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו אבל קובעת וסת לימים וקפיצות ביחד, וא"כ יותר הו"ל לפרש דכוונת הגמ' לאפוקי היכא דקבעתן רצופות וקמ"ל דאינה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו אלא לימים וקפיצות ביחד.

ואפשר לומר בזה דהראב"ד דקדק ממה דמבואר בלשון הגמ' שם דהוי יותר פשיטא לן דאינה קובעת לימים לחודייהו ממה דאינה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו, וס"ל דאי הוי מיירי ברצופות א"כ כי הדדי הם דכמו דאינה קובעת לימים לחודייהו דשמא הקפיצות נמי גרם לה לראות ה"נ לא תקבע גם לקפיצות לחודייהו מהאי טעמא גופא, ובע"כ דמיירי באופן שלא קבעה ברצופין ובכה"ג באמת פשיטא טפי שאינה קובעת לימים ומטעם סברת הגמ' לעיל שם דהא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי ובע"כ דאין היום הגורם, משא"כ לענין קפיצות דכל אימת דקפיץ ראתה, ודו"ק. (ועי' ברשב"א בתורה"ב יג: שמבואר ביאור זה בדבריו.)

ולפ"ז אפשר די"ל דהראב"ד פירש מאי דמסקינן דגם לקפיצות לחודייהו אינה קובעת, דכוונת הגמ' לומר דלא מיבעיא דאינה קובעת להיות מורכב בימים דהרי על כרחך אין היום גורם וכסברא הנ"ל, אלא ס"ד דתקבע וסת לקפיצות לחודייהו, וע"ז קמ"ל דגם לזה אינה קובעת דדילמא אינה רואה אלא בצירוף היום, ודו"ק. ולפ"ז אפשר להבין דברי החוו"ד דעיקר מה דאינה קובעת וסת המורכב כשאינו ברציםות הוא מצד חסרון בקביעת היום, אבל לעולם אפשר דאם קפצה באותו יום חיישינן שמא תראה, ודו"ק.

והנה בעיקר הדין של הראב"ד שאינה קובעת וסת המורכב אלא ברצופין, יש לדקדק שלא הובא הך דינא להלכה לא בשו"ע ולא בנו"כ, ורק בסד"ט (ס"ק כד') הביאו, ע"ש, וצ"ע בזה. ועי' בשו"ע הגר"ז (ס"ק עה') שהביא מדברי הפרישה דלא כהראב"ד (עי' לעיל אות ח' בא"ד) דס"ל דקובעת וסת אפי' שלא ברצופין.


שם והנה ע"ע בדברי השו"ע הגר"ז שם שכתב לבאר סברת הראב"ד דכיון שראתה ע"י אונס הקפיצה תלינן לקולא דהיום הוא עיקר הוסת והרי נעקרה ע"י שעבר הזמן ולא ראתה, ע"ש בדבריו. ודבריו צ"ב דהרי ע"פ פשטות הא דקפיצה הוי אונס הוא רק סברא דלא שייכא בה קביעות וסת דאין זה האורח נשים של האשה, אבל היכן מצינו שהיא סברא שנתלה שהיום היתה עיקר גורם הראיה ולא המעשה קפיצה, וצ"ע.

אלא דשוב הראוני בתפאל"מ (נדפס באוצר חידושים בסוף השו"ע מהדורת פרידמאן) דקאי שם ע"ד הש"ך בסוף ס"ק מח' שחידש דבקפצה וראתה א"צ לחוש לאותו יום כיון דמה שראתה היתה ע"י קפיצה ואינו דומה למאי דקי"ל (סעיף כא') דלגבי פיהוק חיישינן לוסת החודש, ע"ש בדבריו. ועי' בתפאל"מ שם שתמה עליו דאדרבה איפכא מסתברא דכשראתה מתחילה ע"י קפיצה יש לחוש טפי שהיום הוא דקא גרם דאין אנו תולין בקפיצה כיון דאונס היא וכדחזינן דאינה קובעת וסת באונס. וכן הוכיח מדברי הט"ז (בס"ק לב') דלגבי קפיצה א"א דקפיצה דאתמול גרם, הרי דלא תלינן כ"כ בקפיצה כיון דאונס הוא, ע"ש בדבריו (וכ"כ שם גם בשם ההפלאה, ע"ש.)

עכ"פ מבואר להדיא בדבריו דפירש דהא דאינה קובעת וסת באונס הוא משום דאין אנו תולין כ"כ שהראיה בא מחמת האונס, והיינו כדברי הגר"ז הנ"ל. אולם מה דהוכיח כן מדברי הט"ז אינו נראה כן בדברי הט"ז, דבפשטות כוונת הט"ז הוא כסברת הרשב"א במשמה"ב (יד.) דבקפיצה אין תולין דקפיצה דאתמול גרם משום דכיון דקפיצה הוא גורם לדם שיבוא הו"ל לבוא מיד, ע"ש. ושו"ר בהגהות אמרי ברוך שכבר נתעורר בזה על דברי התפאל"מ, ע"ש. (אולם הערוני דבדברי הש"ך בס"ק נט' יש מקום לסברת התפאל"מ, דבתח"ד משמע דכוונתו על דרך אחרת קודם שהביא דברי הרשב"א הנ"ל, ע"ש, ודו"ק.)

אולם אכתי יל"ע בדברי הגר"ז, דהרי באופן זו שעבר היום ולא ראתה לכאורה איכא סברא הפוכה דאדרבה הרי חזינן דאין היום גורם אצלה, וכמבואר בגמ' לעיל דף יא., וצ"ע. ואפשר די"ל דמ"מ עדיפא לן לתלות ראייתה ביום שהיא האורח נשים מלתלות ולמימר דיש איזה סיבה חיצונית שגורמת לה לראות, וצ"ע בזה.

ועכ"פ לפ"ד מבואר לכאורה דהראב"ד קאי דוקא במורכב בקפיצות דהויא אונס ולא במורכב בוסת הגוף, (אולם עי' בדבריו לקמן ס"ק צח' שכתב כן גם בוסת הפיהוק, וצ"ע) ודלא כדמבואר בדברי החוו"ד הנ"ל, ע"ש ובדבריו לעיל סי' קפד' שציין להם שם, ודו"ק.


שם והנה בעיקר דברי הראשונים דביש לה וסת הגוף בימים קבועים דקבעה לה בהרכבה ואינה צריכה לחוש לא להוסת לחודיה ולא להיום לחודיה, יש לעיין מלשון הגמ' (לעיל דף יא.) דאיתא שם על הך מימרא דר' הונא דקפצה וראתה וכו' דפשיטא דאינה קובעת וסת לימים לחודייהו דהרי כל יומא דלא קפצה לא חזאי, ע"ש, ומשמע להדיא דהא דאינה קובעת וסת לימים לחודייהו אלא דוקא בהרכבה, הוא דוקא באופן דעבר יום זה ולא קפצה בה ולא ראתה דע"י זה ידעינן דבע"כ אין היום לחודיה הגורם, ולכך אינה קובעת אלא בהרכבה, ומשמע דאילו קפצה וראתה בימים רצופין הרי היא קובעת לימים לחודייהו, וצ"ע. (וביותר תמוה לדעת הראב"ד דבאופן שאינה רצופין אינה קובעת וסת המורכב בכלל, ובאופן שהוא רצופין קובעת למורכב ולא לימים לחודייהו, וצע"ג.)

שו"ר ברש"ש שם שבאמת נדחק בלשון הגמ' דלעולם מיירי בקפצה וראתה בימים רצופין, וכוונת הגמ' להוכיח רק ממה דלא ראתה באותו יום קודם שקפצה בה, והוא דוחק גדול. וצ"ל דלמאי דמסקינן דגם אינה קובעת לקפיצות לחודייהו אף דכל פעם שקפצה ראתה, א"כ ה"ה דאינה קובעת לימים לחודייהו אפי' כשהיו רצופין, ודו"ק.


תנינא חדא זימנא... התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא וכו' ולכאורה צ"ב קצת דאי הוי ידעינן דבוסתות הימים דיה שעתה, מאיזה סברא הייתי אומר דבוסתות הגוף לא אמרינן כן. ולכאורה י"ל בזה ע"פ מה שביארו הראשונים בסוגיין דשאני וסתות הגוף מוסתות הימים שוסת הגוף אינו סיבה להדם שיבוא אלא הוא סימן שנתעורר הדם לצאת, ע"ש בדבריהם. ולפ"ז י"ל דה"נ לענין דיה שעתה דדוקא בוסתות הימים שהן סיבה וגורם ליציאת הדם, בזה י"ל דקודם דאיכא להגורם לא בעינן למיחש שיבוא הדם דאדרבה חזקה דאורח בזמנו בא, משא"כ בוסתות הגוף שהם רק סימן להתעוררות הדם, ודו"ק.

והנה עי' בלשון רש"י בהמשנה שכתב דדיה שעתה בכל ראיות שתראה ע"י וסתות אלו, ופשוט דכוונתו הוא ע"פ מאי דמסקינן לעיל (דף ד:) דהדין דדיה הוא דוקא ברואה בשעת וסתה, ע"ש, ויש לדון אם גם בזה איכא רבותא טפי בוסתות הגוף, ודו"ק.


שופעת הא שופעת ואזלה ופרש"י והיכן הוא הוסת הואיל וכל ימיה רואה, ע"כ. ועי' ברש"ש שהק' דמהיכי תיתי להגמ' לפרש דמיירי כשאינה פוסקת לראות לעולם, דלמא לעולם פוסקת מלראות ורק דבדרך כלל כשרואה היא רואה באופן ששופעת, ואילו היכא שרואה שלא באופן שופעת לא אמרינו בה דיה שעתה, ע"ש בדבריו. ובאמת בלא"ה נר' דוחק דס"ד דגמ' דמיירי באשה ששופעת לעולם כל ימיה.

ואפשר דיש מקום לפרש דהגמ' ידע דמיירי כציור של הרש"ש דבודאי פוסקת מלראות ורק כשרואה היא רואה באופן שופעת, ואעפ"כ היה ק' להגמ' דמאי שייכא בכגון זה קביעת שם וסת, והרי בפשטות ענין הוסת הגוף הוא איזה מיחוש שהוא סימן על התעוררות הדם, וא"כ מאי שייכא זה בשופעת שכל הזמן היא רואה ואין כאן שום מיחוש וסימן צדדית חוץ מהראייה עצמה, ודו"ק. (ואפשר דיש להעמיס זאת גם בכוונת דברי רש"י.)


דף סג: א"ר הונא ב"ח אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים ולוסתות אחת וכו' ועי' ברמב"ן שהק' דמהיכי תיתי שיהא סגי בפעם אחת, הרי אפי' לפי רבי ליכא חזקה בפחות מב' פעמים. ותי' דשאני הכא דהוי אורחה, ע"ש בדבריו, וכ"כ הרשב"א, ע"ש. ובפשטות היינו דס"ל דבדבר שהוא הדרך שלה אפשר ליעשות מוחזק אצלה יותר, ובפעם אחת סגי להיות מוחזק אצלה. אולם לכאורה אפשר לבאר דבריהם באו"א קצת, דהרי הא דבעינן לדין חזקה לקבוע וסתות היינו משום דיסוד דדין וסתות הוא מכח דהוי אורח נשים שלה, ולכן רק ע"י חזקה מחזקינן דזהו הדרך והאורחה שלה. אבל בדבר שבלא"ה הוי אורח נשים לא בעינן אלא פעם אחד לגלות דדרך זו נוהגת גם בה, וממילא שייכא בה דין וסתות כיון דהוי אורחה, ודו"ק.

ואפשר די"ל דבאמת פליגי בזה הראשונים, דהנה יעויין ברא"ה בבדה"ב (ח:) שהוכיח מכח קושיא זו דשמואל בע"כ לאו כרבי אמר למילתיה אלא שיטה שלישית היא דס"ל דזימנין סגי לוסת בחד זימנא, ע"ש. וע"ע בבעה"מ (אות יח') שג"כהוכיח כן דבע"כ לאו רבי היא, ועוד הוכיח כן ממה דבעי ג' פעמים למה שלא מנו חכמים, ע"ש בדבריו. אולם עי' ברשב"א במשמה"ב שם שחולק עליו וס"ל דבודאי שיטת רבי היא אלא דאין כל הדברים שווין ולפעמים אית ליה לרבי דסגי אפי' בפעם אחת, ע"ש בדבריו, וצ"ב במאי פליגי.

ואפשר די"ל דפליגי בזה, דהבעה"מ והרא"ה ס"ל דבע"כ לפי הך תנא דהרי אמרו וכו', הא דאיכא דין וסתות על כרחך לאו מטעם חזקה אתינן עלה ואינו תלוי בשיטת רבי בכלל, אלא הוא סברא אחרת דכיון דאורחה הוא סגי בזה שיחשב אורח כנשים וממילא נוהגת בה חששא דוסתות (דאמרינן ביה דחזקה דאורח בזמנו בא). אולם בדעת שאר הראשונים י"ל דסברי דלעולם גם לפי הך תנא דין וסתות הוא מכח דין חזקה ורק דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו, ובהני דהוי אורחיה נעשית מוחזק בה בפעם אחת, ודו"ק.

והנה יעויין בב"י (סעיף כג') שהאריך בדין דאכלה שום וכו' (דמפרשינן בגמ' בסמוך דהיינו מה שלא מנו חכמים), ודקדק בדברי הטור שלא הביא לה, והב"י צידד לבאר בדעתו דס"ל דכיון דדברי שמואל דלימים שנים לוסתות אחת וכו' נדחו, ה"נ דנדחו לגבי דאכלה שום קובעת וסת, ע"ש בדבריו. ובפשוטו דבריו תמוהים דמה ענין זה לזה בכלל, והאם משום דנדחו דבריו לגבי מספר פעמים (משום דקי"ל כרשב"ג דבעינן ג' פעמים), נימא דממילא נדחו דבריו לגבי מה קובעת וסת, וצע"ג.

אולם אי נימא דמאי דס"ל לתנא דלימים שנים וכו' הוא משום דס"ל דלא בעינן חזקה לקביעות וסת אלא דתליא בחששא ואורחה וכמו שכתבנו בדעת הבעה"מ והרא"ה, אפשר דיש ליישב קצת ולומר דס"ל דגם מאי דשייכא קביעות וסת באכילת שום הוא רק לפי הך צד דוסתות הוא אינו מדין חזקה, אבל למאי דמסקינן כרשב"ג דלעולם בעינן ג' פעמים וכדין חזקות, א"כ אפשר דה"נ לא שייכא חזקה באכילת שום (וצ"ל דשאני מקפיצות), ואכתי צ"ע בזה.

ובעיקר הסברא שכתבו הראשונים דוסת הגוף שאני דהוי אורחה בכך, עי' בדברי הט"ז (בס"ק לח') שכתב בדעת המחבר דס"ל דאם עברה וסת שאינו קבוע של פיהוק ולא בדקה דאסורה עד שתבדוק, (אולם עי' בנקוה"כ שם דפליג עליה בזה), וביאר דאע"ג דבשאר וסת שאינו קבוע אינו כן, שאני פיהוק דגרע טפי כיון שדרך האשה לפהק בשעת ראייתה הוי כריעותא לפנינו שהיא טמאה, ע"ש. (וע"ע בלחם חמודות אות יא' בסו"ד שביאר באו"א קצת.) ולכאורה יסוד סברתו הוא על דרך סברת הראשונים הנ"ל, ודו"ק.


לאתויי ראשה כבד עליה... א"ל אביי מאי קמ"ל מתני היא וכו' הלשון צ"ב טובא דהרי לכאורה אדרבה דברי ר' יוסף קשים טובא דמ"ש באמת ראשה כבד עליה משאר וסתות הגוף כגון פיהוק דסגי בפעם אחד, דנימא דלהנהו כיוון שמואל במאי דחלק ואמר דבעי ג' פעמים. ועי' בתוס' שפירשו דהא דבעי ג' פעמים היינו משום דאינו וסת גמור, ועי' בתוס' הרא"ש שם שפירש יותר דהיינו כגון הנהו דבסמוך שע"י מעשה, ע"ש (וכן פי' התוס' בסמוך), אבל הא דראשה כבד לכאורה אין סברא שיהא חלוק מפיהוק וכיוצא בו, וצ"ע. (ואח"כ ראיתי ברש"ש בסמוך שכבר עמד בזה, ע"ש בא"ד.) ואפשר דיש לדחות דכוונת קושית אביי דמאי קמ"ל וכו' היינו דהאיך אפשר לומר דזהו מה שקראה שמואל מה שלא מנו חכמים, הרי פשיטא דוסות אלו דראשה כבד וכו' הווין בכלל מאי דאשמועינן מתניתין במאי דהוסיף וכן כל כיוצא בו של פיהוק, ודו"ק.


אלא אמר אביי לאתויי אכלה שום וכו' והקשו בתוס' דלמה לא אמר דלאתויי קפיצות, ותירצו שאינה קובעת וסת לקפצות לחודייהו וכדתניא לעיל (דף יא.) כל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה וסת, אבל אכלה שום ל"ח אונס כמו טורח של קפיצה שאין הראייה בה ע"י טורח אלא ממילא, עכ"ל, וכ"כ בתוס' הרא"ש כאן, ע"ש. והיינו דהתוס' אזלי לשיטתם בהסוגיא שם (בד"ה אלא לקפיצות) דפליגי על רש"י שם וס"ל דאין אשה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו אלא בצירוף ימים להיות וסת המורכב, ע"ש.

אולם עי' בדברי רש"י שם שפירש דאשה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו, (ועי' בחידוד הלכות שם שדקדק דכ"ה שיטת רש"י גם למקנת הגמ' וכדמשמע מדבריו בד"ה קמ"ל, ע"ש, וכ"כ בסד"ט ס"ק כא', ע"ש) וכ"ה שיטת הבעה"מ בהשגתו על הראב"ד בבעה"נ (שער תיקון הוסתות אות יט'), וע"ש שפירש הא דתניא דכל שתבעה מחמת באונס לא קבעה וסת היינו רק באופן שהוא מורכב בימים דבכה"ג לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, אבל היכא שקפצה ג' פעמים בימים מפוזרים קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, ע"ש.

וע"ע בדברי הרמב"ן בהל' נדה (פ"ו הי"ב) שג"כ מבואר להדיא בדבריו דס"ל דאשה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו, ע"ש. ואף שבחי' בסוגיא שם דחה פירוש רש"י, י"ל דהיינו דוקא בפירושא דהך סוגיא, אבל מודה דהדין אמת, ואפשר דיליף לה ממימרא דשמואל דאכלה שום וכו', וס"ל דה"ה לאונס דקפיצות ול"ל חילוק של תוס', ודו"ק.

ועכ"פ לדבריהם הדר תיקשי קושית התוס' למה נקט כאן אכלה שום וכו' ולא נקט קפיצות, וצ"ע. ואפשר די"ל בזה ע"פ מה שכתב הבעה"מ בסו"ד שם לפרש דהברייתא בדוקא נקט מעשה של אונס (וכגון קפיצות) ולא שאר מעשים לרבותא, דס"ד דבאלו אפי' אם קבעה בימים קבועים אכתי תקבע וסת להמעשה לבד שניחוש לה משום שהוא עיקר הגורם, קמ"ל. ולפ"ז אפשר לומר דהכא נקט מעשה של אכלה שום וכו' לאשמועינן רבותא דעכ"פ מהניא לקבוע בהו וסת, וכ"ש בקפיצות דפשיטא טפי שהן באונס וגורס אלים וכ"ש דקבעה להו וסת, ודו"ק.


שם והנה עי' ברשב"א בתורה"ב (יג.) שהביא שיטת רש"י והבעה"מ הנ"ל דקובעת וסת לקפיצות לחודייהו, והק' עלייהו מסוגית הגמ' שם דמקשה ע"ד ר' הונא דאשה קובעת וסת לקפיצות מהך ברייתא הנ"ל, והק' הרשב"א דאם איתא דברייתא דקתני דאינה קובעת מיירי דוקא באופן שקפצה בימים קבועים ולכך לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו הו"ל להמתרץ לפרש כן להדיא, דהנ"מ בוסת מורכב מימים וקפיצות שאינה קובעת לכל אחד בפנ"ע, ע"ש בדבריו.

ומבואר מדבריו דלא הוי קשיא ליה עצם מאי דמקשה הגמ' מברייתא זו ע"ד ר' הונא אע"ג דלאו בחדא גוונא מיירי. ולכאורה אפשר לבאר בזה, דסברת המקשן היה דבע"כ אין הטעם שאינה קובעת לקפיצות לחודייהו משום שמורכב מימים דהרי בברייתא תני להדיא דהטעם דאינה קובעת הוא משום דמחמת אונס הוא, ומשמע דכל דמחמת אונס ל"ח וסת, וא"כ ה"ה באופן שאינו מורכב בימים וכמו בגוונא דר"ה לא יהא שייך בה דין קביעת וסת, ודו"ק.

והנה הרשב"א בסו"ד שם פליג על רש"י והבעה"מ וס"ל דאינה קובעת וסת לקפיצות לחדייהו, וכדעת התוס' כאן, וכ"ה גם דעת הראב"ד בבעה"נ, וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ח ה"ה, ע"ש ובמ"מ שם. אולם עי' בטור (סעיף יז') שפסק דקובעת וסתות לקפיצות לחודייהו, ועי' בב"י שם שנתקשה בדבריו למה נקט להלכה ברש"י והבעה"מ נגד שיטת הרשב"א והראב"ד והתוס' והרמב"ם, ע"ש. אולם ע"ש שהביא דברי הגה"מ שם דמ"מ חיישנן ליה, והו"ד ברמ"א (סעיף יז'), ועי' בש"ך שם ס"ק מח'.


שם והנה עי' בדברי הרשב"א בחידושיו כאן שפי' דה"ה באכלה שום הוי אונס כמו קפיצות ואינו קובע לאכילות לחודייהו אלא בצירוף הימים, וכ"כ בתורה"ב (ח:), ע"ש, וכ"ה דעת הראב"ד בבעה"נ הנ"ל, ע"ש. ולפ"ד צ"ל דהא דאמרינן כאן דקבעה לה וסת בג' פעמים היינו בימים קבועים דוקא דהו"ל וסת המורכב, ולכאורה זהו דוחק בפשטות הסוגיא. ועוד יש להעיר דלפ"ד יוצא חידוש קצת, דאף דאחר פעמים כבר הוקבע לה וסת מצד הימים (דהרי להך תנא לימים שנים), מ"מ כשאירע כן פעם שלישית אמרינן דנפקע וסת הימים ותו לא חיישינן אלא לימים בהדי אכילות, ואף דמסתברא טפי לתלות במים וכדחזינן דלימים שנים והנהו בעו שלש, ודו"ק. ועכ"פ לפי דבריהם ג"כ תקשה קושית התוס' למה נקט אכלה שום וכו' ולא קפצה, ועי' בב"י (סעיף כג') בא"ד שדחה די"ל דחדא מינייהו נקט, ע"ש בדבריו.

ועכ"פ יוצא לן מחלוקת ראשונים אי אכלה שום חשיבא אונס כמו קפיצות, דדעת התוס' והתוס' הרא"ש דל"ח אונס, ודעת הרשב"א והראב"ד דחשוב אונס. ועי' בדברי הרא"ש (סוף סי' א') שנקט אכלה שום בהדי אינך דמתניתין דקובעת וסת, ומסתימת דבריו משמע דס"ל דא"צ הרכבה דימים, והיינו משום דל"ח אונס, והיינו כשיטתו כאן. (וכ"כ בדב"ח שם אות יג' בסו"ד, ע"ש.) ועי' בבעה"מ (אות יט') שג"כ כתב דאכילת שום לא חשוב אונס אלא שביאר לה באו"א דכיון דהוא מדעתה ומרצונה ל"ח אונס, ע"ש.


שם והנה עי' בב"י הנ"ל שדקדק מדברי הרא"ש דמשמע דמפרש הגמ' דאכלה שום וכו' דמשמע דבכל פעם אכלה דבר חריף אחרת, וזה גופא קמ"ל הגמ' דמינים שונים מצטרפים, ומיושב עפ"ז ושית התוס' הנ"ל דלכך נקט הגמ' כה"ג ולא נקט קפיצות, ע"ש.

אולם עי' בביאור הגר"א (ס"ק לד') שהאריך לחלוק על דעת הב"י דמינים שונים מצטרפין, וע"ש שדקדק כן מלשון המרדכי והרשב"א בתורה"ב (ח:) ע"ש בדבריהם. וכן נראה מדוקדק קצת מסתימת לשון הראב"ד (סי' ג' דין כד'), ע"ש. אולם עי' בחי' רעק"א שם שמבואר הטעם לסברת הב"י דמינים מצטרפין דהויא דומיא דשור המועד דנגח שור חמור גמל מצטרף להיות מועד, ע"ש בדבריו בזה. וכן מבואר עוד בדברי החוו"ד שם (ס"ק כט'), ע"ש. וילע"ק בדעת הראשונים לפי הגר"א דל"ל דמצטרפין ועל כרחך דאינו דומה למועד וצ"ב במאי פליגי.

והנה הטור השמיט הך הלכה דאכילת שום, ועי' בב"י מה שכתב בזה, ובשו"ע לא הביא הדין דאכלה שום בכלל, אבל הרמ"א הביאו בסעיף כג', ע"ש.


שם הנה יעויין בסוגיא שם דמסקינן בל"ק דבאופן דקפצה בר"ח וראתה וקפצה בר"ח וראתה וקפצה בכט' בחודש ולא ראתה ולמחר בר"ח ראתה, דבכה"ג קבעה לה וסת המורכב לקפיצה בר"ח דאמרינן דקפיצה דאתמול גרמה לראיה דהיום. אולם בהמשך הסוגיא שם איכא ל"ב, ורוב הראשונים נקטו דאין הל"ב חולק על הל"ק בדין זה. אולם עי' ברמב"ם (בפ"ח ה"ה) דמבואר דס"ל דבכה"ג קבעה וסת לימים לחוד והיינודא"א דקפיצה דאתמול גרמה, ועי' בנו"כ שביארו דהרמב"ם מפרש דהל"ב באמת חולק על הל"ק וקי"ל כהל"ב להחמיר, ע"ש.

ועי' במחבר בסעיף יז' שפסק כדעת הרמב"ם, ועי' בט"ז (ס"ק לב') שהקשה שבהמשך דבריו בסעיף כ' פסק המחבר כדעת שאר הראשונים דבכה"ג קובעת בהרכבה דאמרינן דפיהוק דאתמול גרמה, וע"ש מה שביאר בדעתו לחלק בין קפיצות לימים, והיינו כסברת הרשב"א במשמה"ב (יד.), ע"ש בדבריו. וע"ע בדברי הש"ך בס"ק נט' מה שכתב בזה, ועי' במה שכתבנו לעיל ע"פ דבריהם. ומ"מ יל"ע היכן ראה המחבר לחלק ולהכריע כן מנפשיה, וצ"ע.