מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(דף חדש: סברא המופיעה בכמה מקומות בש"ס, שאומרת שאדם שייך בדברים המותרים רק לעני, כי בידו להפקיר את כל נכסיו ולהי...)
 
שורה 35: שורה 35:
לכן נראה לומר שפה זו סברא חדשה. הסברא היא שבכל המקרים לעיל לעניין יציאה יד"ח במצווה שלא יוצאים יד"ח ב[[מצווה הבאה בעבירה]], זה שייך גם במצוות [[דרבנן]] (בכל הסוגיות דלעיל נאסר [[טבל]] והגמרות מעמידות אפילו בטבל טבול מדרבנן מעציץ שאינו נקוב), שהרי כיוון שנאסר מדרבנן יש פה פגם במצווה. אבל בדמאי יש דין יוצא דופן שהאיסור דרבנן אינו גמור, וכדברי רש"י בכמה מהסוגיות הנ"ל: "השתא נמי חזי ליה - דחומרא דרבנן בעלמא הוא, דרוב עמי הארץ מעשרין הן". ולכן, כיוון שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא, ועוד שבפועל יש לו דרך להפטר ממנה ולכן אי אפשר לומר שמ"מ הדבר לגמרי אסור עליו – אין כאן מצווה הבאה בעבירה. אין זה תלוי בהפקר בפועל, אלא שהאפשרות להפקיר בפועל ולזכות היא סימן שהאיסור דרבנן אינו גמור ואינו אלא חומרא. אבל במקומות שהאיסור כרגע על האדם הוא איסור גמור (כמו במעשר עני, שאם יאכלנו כעת יהיה גזלן גמור מהעניים) יש פה מצווה הבאה בעבירה עד שיפקיר נכסיו בפועל ויהיה עני.
לכן נראה לומר שפה זו סברא חדשה. הסברא היא שבכל המקרים לעיל לעניין יציאה יד"ח במצווה שלא יוצאים יד"ח ב[[מצווה הבאה בעבירה]], זה שייך גם במצוות [[דרבנן]] (בכל הסוגיות דלעיל נאסר [[טבל]] והגמרות מעמידות אפילו בטבל טבול מדרבנן מעציץ שאינו נקוב), שהרי כיוון שנאסר מדרבנן יש פה פגם במצווה. אבל בדמאי יש דין יוצא דופן שהאיסור דרבנן אינו גמור, וכדברי רש"י בכמה מהסוגיות הנ"ל: "השתא נמי חזי ליה - דחומרא דרבנן בעלמא הוא, דרוב עמי הארץ מעשרין הן". ולכן, כיוון שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא, ועוד שבפועל יש לו דרך להפטר ממנה ולכן אי אפשר לומר שמ"מ הדבר לגמרי אסור עליו – אין כאן מצווה הבאה בעבירה. אין זה תלוי בהפקר בפועל, אלא שהאפשרות להפקיר בפועל ולזכות היא סימן שהאיסור דרבנן אינו גמור ואינו אלא חומרא. אבל במקומות שהאיסור כרגע על האדם הוא איסור גמור (כמו במעשר עני, שאם יאכלנו כעת יהיה גזלן גמור מהעניים) יש פה מצווה הבאה בעבירה עד שיפקיר נכסיו בפועל ויהיה עני.
לעניין שבת נראה שלא גזרו איסור מוקצה אלא בדבר שאינו ראוי לו לגמרי, אבל דמאי הראוי לו כדביארנו לא גזרו, שאינו מקצהו לגמרי מדעתו (ויש עוד סיבות להתיר בו, ראה תוס' שבת קכז: ד"ה "דאי בעי מפקר לנכסיה").
לעניין שבת נראה שלא גזרו איסור מוקצה אלא בדבר שאינו ראוי לו לגמרי, אבל דמאי הראוי לו כדביארנו לא גזרו, שאינו מקצהו לגמרי מדעתו (ויש עוד סיבות להתיר בו, ראה תוס' שבת קכז: ד"ה "דאי בעי מפקר לנכסיה").
[[קטגוריה: עקרונות הלכתיים]]
מבוקר
126

עריכות

תפריט ניווט