מיקרופדיה תלמודית:הפקר בית דין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - כח בית דין להפקיר רכושו של אדם

מקורו וגדרו

הפקר בית דין - הפקר (תוספתא שקלים (ליברמן) א ג; יבמות פט ב, וגיטין לו ב; רמב"ם סנהדרין כד ו), שיש כח בידם להפקיר ממון שיש לו בעלים (רמב"ם שם; טור ורמ"א חו"מ ב א)[2], ושני למודים לדבר:

  • נאמר בעזרא: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ (עזרא י ח. רבי יצחק בגמ' שם ושם; ירושלמי פאה ה א, ושקלים א ב).
  • נאמר ביהושע: אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע יט נא), וכי מה ענין ראשים אצל אבות - ודי היה לו לכתוב וראשי המטות (רש"י יבמות שם ד"ה וראשי האבות, וגיטין שם ד"ה מה ענין) - אלא לומר לך מה אבות מנחילים את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו (רבי אלעזר בגמ' שם ושם).

ואף על פי שדבר זה נלמד מפסוקים שבנביאים וכתובים, מכל מקום הוא מן התורה (שו"ת הרשב"א א תשעה, ושם אלף רו, ובמיוחסות לרמב"ן רנו; מהרי"ק פא, בשמו), והרי זו תורה שלמה, שהרי מצינו שמה שהעמידו חכמים ממון ברשותו של אדם בתורת הפקר בית דין גורם שיתחייב על כך כרת מן התורה (השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ב, על פי גיטין נה ב)[3].

יש שהגדירו כחו של הפקר בית דין שהוא בתורת שררה וממשלה, ולא בתורת בית דין, אלא כמו דינא-דמלכותא-דינא (ראה ערכו), שכן כתוב באותו פסוק של עזרא "השרים והזקנים", שהוא ענין שררה (דבר אברהם א א, על פי עליות דרבנו יונה בבא בתרא נד ב - נה א).

כח זה שניתן בידי בית דין יפה לשני דברים: תקנות ועונשים.

תקנות

תקנות שתיקנו חכמים בדיני ממונות שלא כדין תורה, כחן יפה מפני שהפקר בית דין הפקר (יבמות פט ב), ואף על פי שלא בדיני ממונות אין כח בית דין לעקור דבר מן התורה אלא בהוראת שעה בלבד (ראה ערך הוראת שעה), בממונות יכולים לתקן תקנות בכח הפקר בית דין לעולם (נמוקי יוסף וריטב"א שם)[4].

ומספר תקנות תקנו מכח זה, כגון דברי שכיב מרע שהם ככתובים וכמסורים, וקונה באמירה בלבד (ראה ערך דברי שכיב מרע), הטעם הוא שהפקר בית דין הפקר (ריטב"א בבא בתרא קמז ב)[5].

עונשים

וכן מה שיש כח ביד בית דין להפקיר ממונו של אדם בתורת עונש וקנס, משום הפקר בית דין הוא (מועד קטן טז א; רמב"ם סנהדרין כד ו; טור ורמ"א חו"מ ב א).

בהקנאה

אם הפקר בית דין מוציא מרשות בעלים בלבד, או אף מקנה לשני, נחלקו ראשונים:

  • רוב הראשונים סוברים שכחו להפקיע ממון מזה ולזכותו לשני, אף קודם שבא לידו של שני (כן משמע מרש"י גיטין כ א ד"ה אקנויי; כן משמע מרשב"ם בבא בתרא קלא א ד"ה אלא תנאי; רשב"א גיטין לו ב; ריב"ש שצט).
  • ויש הסובר שכחו רק לאבד זכות הבעלים, ונעשה כדבר שאינו שלו, ויש רשות לחברו להחזיק בו ברשות בית דין, אבל עדיין אינו זוכה בו עד שיחזיק (עליות דרבנו יונה בבא בתרא נד ב - נה א, ושם ק א), וכן דעת הרבה אחרונים (גט פשוט קכ סק"ה; מחנה אפרים, קנין משיכה ב; מקור חיים תמח סק"ט)[6].

בהפקעה ממצוות ואיסורים

מעשר

הפקר בית דין פטור מן המעשרות (תוספתא שקלים (ליברמן) א ג; ירושלמי שם א ב) - כהפקר שהבעלים הפקירו (ראה ערך הפקר) - ולכן מי שלא עקר את הכלאים, שבית דין היו שולחים שלוחים ומפקירים את כל השדה (משנה שקלים א א; תוספתא שם), אותו הפקר פטור מן המעשר (תוספתא שם; ירושלמי שם, ופאה ו א). ויש כח ביד בית דין להפקיע מן המעשר, אף על פי שבעל הבית עומד וצווח ונראה כעוקרים דבר מן התורה (ר"ש סיריליאו פאה שם).

כשחכמים התקינו שלא יכול לחזור מההפקר

הפקר שהבעלים הפקירו, אלא שמן התורה עדיין יכול הוא לחזור בו, וחכמים התקינו שלא יוכל לחזור בו (ראה ערך הפקר: חזרה מהפקר), נחלקו ראשונים אם פטור מן המעשר, כשאר הפקר דין דין (פירוש הרא"ש נדרים מד א ד"ה ומשני רבה, ושם ב ד"ה ודילמא); או שלא באו חכמים להקל שם ולפטור מן המעשר מה שהוא חייב בו מן התורה (ר"ן שם ד"ה ופרכינן).

מצות נתינת מעשר ראשון

אף מצות נתינת מעשר ראשון ללוים הפקיע עזרא כשקנס משום הפקר בית דין ליתן המעשר לכהנים, שהוציא המעשר מהלוים והעמידו ברשות כהנים, ועשאום כשלוחי הלוים (ריטב"א יבמות פו ב).

מצות השמטת כספים

וכן יש כח בהפקר בית דין להפקיע ממצות השמטת כספים, וזהו טעמה של תקנת פרוזבול (ראה ערכו) שתיקן הלל (גיטין לו ב). ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שפרוזבול זה מועיל אפילו לסוברים שמיטה בזמן הזה מן התורה (ראה ערך הנ"ל. רש"י שם ד"ה רבא אמר; ראב"ד שמיטה ט טז), שאין כאן עקירת דבר מן התורה, אלא סייג וגדר (רש"י שם).
  • ויש אומרים שלא תיקן הלל פרוזבול אלא מפני ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, אבל לשמיטה מן התורה אין הפרוזבול מועיל (תוספות שם א ד"ה מי), שלא היה לו להלל לעשות תקנה ללמד לעשות כן לבטל בכך השמטת כספים שציוותה תורה (תוספות שם; מאירי שם), שאין לעקור לגמרי לדורות מצוה אחת מתרי"ג מצות (קרבן נתנאל שם ד יג)[7].

איסור פירות שביעית

איסור פירות שביעית יש שנפקע בהפקר בית דין, כגון מי שמסר דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות (ראה ערך פירות שביעית), שאמרו שהרי זה מחללם על פירות שיש לו בתוך ביתו (ראה סוכה לט א), שאף על פי שאין אדם מחלל דבר שאינו שלו, משום הפקר בית דין הוציאו חכמים הדמים מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל באיסור, והעמידום ברשות זה שיוכל לחלל (תוספות בבא קמא סח ב ד"ה הוא דאמר).

איסור ריבית

באיסור ריבית של תורה נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שבהפקר בית דין של הממון וזכייתו לאחר נפקע האיסור, כגון כשמזכים בית דין ממון ישראל לגוי, ולדעת הסוברים שישראל אף שאינו נעשה שלוחו של גוי מכל מקום זוכה לו מדרבנן, יכול ישראל ללוות מישראל אחר שלוה ברבית מגוי, כשהגוי אמר לו תזכה מישראל הראשון בשבילי, והוא ישלם את הרבית כדרך שהראשון היה משלם לו, ואף שמן התורה אין שליחות לגוי, והשני הוא לוה של הישראל הראשון, ויש כאן רבית של תורה, מדרבנן, כיון שיש לו זכייה, הפקר בית דין הפקר, ונעשה מעות של גוי ומותר (רשב"א וריטב"א בבא מציעא עא ב, בדעת רבינא; ריב"ש רעו ושה).
  • ויש אומרים שאין איסור רבית דאורייתא נפקע על ידי כך (כן משמע משיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד ובשם הרמב"ן).

אף באיסור ריבית מדרבנן נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שברבית דרבנן הרי זה מועיל לסלק האיסור, ולכן מעות של יתומים מותר להלוותם על ידי בית דין באופן שיהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד, אף על פי שהוא רבית דרבנן (ראה ערך רבית), מפני שהפקר בית דין הפקר להפקיע ממון, הואיל ואין זה רבית דאורייתא (מרדכי בבא מציעא שלב, בדעת רש"י)[8].
  • ויש אומרים שלא משום הפקר בית דין התירו בנכסי יתומים רבית דרבנן, אלא משום שלגבי יתומים לא גזרו חכמים רבית דרבנן כלל (רשב"א ונמוקי יוסף שם).

איסור אשת איש

אף איסור אשת איש יש שנפקע על ידי הפקר בית דין, כשבית דין מפקירים את כסף הקידושין שהמקדש קידש בו את האשה, ועשו הכסף שנתן לה מתנה, וממילא בטלו הקידושין, או כאילו קידשה בגזל ובחמס, והוא הטעם שאמרו חכמים במקרים מסויימים אפקעינהו-רבנן-לקדושין-מניה (ראה ערכו), וכשהקידושין היו בכסף הרי זה בתורת הפקר בית דין (רש"י יבמות צ ב ד"ה; רשב"ם בבא בתרא מח ב ד"ה תינח; תוספות כתובות ג א ד"ה תינח).

איסור שבת

וכן יש שאיסור שבת נפקע בהפקר בית דין, כגון לבית שמאי הסוברים שאדם מוזהר על שביתת כלים בשבת, ואמרו שגיגית ונר וקדרה שאינם שובתים בשבת, הרי זה מפני שהפקירם ואינם שלו (ראה שבת יח ב), יש מן הראשונים שכתבו שאין הכוונה שהאדם הפקירם, אלא שהפקר בית דין הוא כדי להפריש את העם מאיסור (רשב"א שבת שם).

איסור בל תשחית

אין בהפקר בית דין משום איסור בל-תשחית (ראה ערכו), ויכולים בכח הפקר בית דין לשרוף את כסותו של הכהן שמצאוהו ישן על משמרו (פירוש הרא"ש מדות א ב).

בית הדין

בית דין זה, שבכחו להפקיר ממון בתורת הפקר בית דין, נחלקו בו מיהו:

בפרוזבול

  • יש אומרים שאין כותבים פרוזבול אלא בבית דין גדול כרב אמי ורב אסי (התרומות מה א, בשם איכא מאן דאמר; ספר הישר (החידושים) קלח, בשם תשובת רבותינו; רא"ש גיטין ד יג, בשם רבנו תם, קודם שחזר בו; מרדכי גיטין ד שפא, בדעת הרי"ף), מפני שבתלמוד נאמר שאין כותבים פרוזבול - שתקנתו היתה משום הפקר בית דין - אלא או בבית דין של סורא, ששם היה רב, או בבית דין של נהרדעא, ששם היה שמואל (שמואל בגיטין לו ב), או בבית דין של רב אמי ורב אסי שכחם יפה להפקיע ממון (גמ' שם), שהיו חכמים גדולים ביותר, אבל שאר בתי דינים אין כותבים (רמב"ם שמיטה ט יז; התרומות מה א).
  • יש אומרים שאין צריך בית דין גדול כרב אמי ורב אסי דוקא, אלא כל בית דין חשוב שבדורו יכול לכתבו, שכן מצינו שרבנן של רב אשי היו מוסרים דבריהם - היינו מסירת החובות לבית דין (ראה ערך פרוזבול) - אלה לאלה (גיטין לז א), והם היו בית דין מומחים, ולא אמרו רב אמי ורב אסי אלא מפני שהם היו באותו דור, והרי אף הם לא היו גדולים כרב ושמואל, וכבר אמרו יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראה ראש השנה כה ב), ולכן בכל דור ודור הרשות ביד גדול הדור לכתבו (תוספות גיטין לו ב ד"ה דאלימי, ומרדכי שם, בשם רבנו תם; רא"ש שם, בשמו, לאחר שחזר בו).
  • יש אומרים שלא אמרו שאין כותבים אלא בית דין של סורא ונהרדעא אלא להוציא שנים או שלשה הדיוטות (ספר הישר שם), וכל שלשה הבקיאים בדין ובענין פרוזבול ויודעים מצות שמיטה והמחוהו רבים עליהם באותה העיר שהם דרים בה הרי הם באותה העיר ובאותו זמן כבית דין של רב אמי ורב אסי, וראויים להפקיע ממון בני עירם בתקנתם הנראה להם כמו הם בדורם (התרומות שם; שו"ע חו"מ סז יח).
  • יש אומרים שכל בית דין - אפילו אינו בית דין חשוב - יכול לכתבו, שלדעתם אין הדין שאין כותבים אלא בבית דין של סורא ונהרדעא מוסכם, ויש מהאמוראים החולקים עליו, שהרי רבנן דבי רב אשי מסרו דבריהם זה לזה, ולא מסרו דבריהם לרב אשי עצמו, שהוא היה הגדול בזמנו, הרי שאף בית דין אחר שאינו חשוב כל כך יכול לכתוב (רמב"ן גיטין שם, בדעת הרי"ף; רא"ש גיטין שם; טור שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים, ויש להקל כן בזמן הזה).
  • ויש אומרים שאפילו בהדיוטות מועיל פרוזבול (ריטב"א גיטין לז ב).

בדיני ממונות

אף בהפקר בית דין בתורת קנס בדיני ממונות, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שלא אמרו אלא בבית דין כמו של רב אמי ורב אסי, שאין בדורם גדול כמותם, אבל אם יש בדורם גדול כמותם אין בידם להפקיע ממון, ולא אמרו יפתח בדורו כשמואל בדורו אלא כל זמן שבדורם אין גדול כמותם (מרדכי בבא בתרא תפ, בשם רבנו תם; תרומת הדשן פסקים וכתבים רנג)[9].
  • יש אומרים שכל בית דין קבוע בעירו יכול להפקיע ממון בהפקר בית דין (ריב"ש שצט, בדעת הרמב"ם סנהדרין כד ו, והסכים עמו), וכן לתקן תקנות כל פרנס שנתמנה על הציבור הרי זה כאביר שבאבירים והפקרו הפקר (מרדכי בבא מציעא רנז, בשם תשובת רבנו גרשום), וכל גדול העיר בעירו כגדול הדור בדורו (שו"ת רא"ם נז, בדעת כמה ראשונים).
  • ויש אומרים שכל בית דין של שלשה, אפילו הדיוטות, אם נתמנו לדיינים, יכולים לקנוס ממון (מהרי"ק קפח, בשם החולקים על הרי"ף).

בהפקעת קידושין

ואף בהפקעת קידושין נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שכל בית דין וקהל יכולים לעשות תקנה בסדר הקידושין, ומי שיעבור על זה הם מפקירים את ממונו שמקדש בו בכח הפקר בית דין, ונמצא מקדש בכסף שאינו שלו והקידושין בטלים (שו"ת הרשב"א א תקנא; שו"ת הרא"ש לה; תשב"ץ א קלג, ושם ב ה).
  • ויש אומרים שאין לנו הפקעת קידושין על ידי הפקר בית דין אלא באותם המקומות שאמרו חכמים בפירוש להפקיע (כן משמע מריב"ש שצט; מהרי"ק פד), וכן הלכה (כן משמע מהרמ"א אה"ע כח כא)[10].

האופנים שבהם מפקירים

כשאינו גדר וסייג להפריש מעבירה

הפקר בית דין הפקר, נחלקו בו ראשונים אם ניתן להשתמש בו שלא משום גדר וסייג להפריש מעבירה:

  • יש אומרים שאין לבית דין כח להפקיר ממון, אלא במקום שיש סייג וגדר (רש"י גיטין לו א ד"ה מוסרני, ושם ב ד"ה שב ואל תעשה), היינו לגדור מפני עבירה, כמו בתקנת פרוזבול שהיו נמנעים מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וגו' (דברים טו ט. משנה למלך מלוה ד יד, בדעת רש"י), אבל במקום שאין משום גדר מעבירה אין מפקיעים בכח הפקר בית דין איסור של תורה, ולכן נכסי יתומים אין נותנים אלא ברבית דרבנן משום הפקר בית דין, אבל לא ברבית דאורייתא (ראה לעיל: בהפקעה ממצוות ואיסורים), אלא שאיסור דרבנן מפקיעים אפילו כשאין משום גדר וסייג (משנה למלך שם).
  • ויש אומרים שכל שנעשה לתקנה לטובת העולם הפקר בית דין הפקר אפילו אם אינו משום גדר וסייג מעבירה (כן משמע מרשב"ם בבא בתרא מ א ד"ה אמר רבא, ושם קלא א ד"ה אלא תנאי, ועוד, ומהמרדכי בבא מציעא רנז, בשם תשובת רבנו גרשום), ופרוזבול אינו גדר פן יפרצו על דברי תורה, ואף על פי שאמרו שראה הלל שעוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך (ראה משנה שביעית י ג, וגיטין לו א), איסור גמור לא היו עושים כשנמנעים מלהלוות, כי שב ואל תעשה הוא, ועיקר תקנת פרוזבול לא היה סייג לתורה, אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם, ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו (כסף משנה ממרים ב ב, על פי רש"י גיטין שם ב ד"ה רבא), והרי אמרו שפרוזבול משום הפקר בית דין הוא, הרי שבהפקר בית דין מפקיעים איסור אפילו שלא לסייג מעבירה רק משום תיקון העולם (תיקון עולם ח).

להפקיר ממון מי שלא פשע

מי שלא פשע אין לנו להפקיר ממונו - בהפקר בתורת קנס (ראה לעיל: מקורו וגדרו. ישרש יעקב יבמות צ א) - משום הפקר בית דין (תוספות יבמות שם ד"ה אזיל; תוספות הרא"ש שם; שיטה מקובצת כתובות ג א), ובלא טעם וסברה אין לנו לומר הפקר בית דין, ולכן בקידושי כסף כשהפקיעו חכמים הקידושין לא אמרו הפקר בית דין להפקיר כסף הקידושין אלא מפני שכל המקדש סמך על דעת חכמים (שיטה מקובצת שם, בשם תוספות הר"פ), אבל בהפקר בתורת תקנה אין הבדל אם זה פשע או לא פשע (ישרש יעקב יבמות שם), ופעמים רבות מצינו תקנות חכמים משום הפקר בית דין אף בלא פשיעה (שו"ת רבי עקיבא איגר קה).

למפרע

הפקר בית דין למפרע אינו הפקר, שהמעות כבר אינן בעולם, ולכן הוצרכו בהפקעת הקידושין למפרע לומר גם שכל המקדש על דעת חכמים מקדש, ולא די בהפקר הכסף למפרע (הפלאה כתובות ג א).

כשבית הדין אינו גדול בחכמה ובמנין

בהפקר בית דין לא נאמר הכלל של אין-בית-דין-יכול-לבטל-דברי-בית-דין-חברו (ראה ערכו) אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין (תוספות יבמות עט ב ד"ה בימי). ואף על פי שבתקנת פרוזבול, שהיא משום הפקר בית דין, אמרו שאם הלל תיקן הפרוזבול לדורות אין בית דין יכול לבטלה אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין (גיטין לו ב), הרי זה מפני שפרוזבול היתה גם תקנה לאיסור, שלא יעברו על הלאו של השמר לך וגו' (ראה לעיל. מגן אברהם תרצ ס"ק כב; פני יהושע שם).

בממון הקדש

אף בממון של הקדש אומרים הפקר בית דין הפקר, וכשרצו בימי רבי להתיר נתינים, ואמר להם רבי שיכולים להתיר חלקם, אבל חלק מזבח - שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח - מי יתיר (ראה יבמות עט ב), כתבו ראשונים שמכח הפקר בית דין הפקר היו יכולים להפקיר גם חלק מזבח, אלא שלא היה צורך כל כך (תוספות כתובות כט א ד"ה אלו).

בממון קטנים

אף בממון של קטנים אומרים הפקר בית דין הפקר, וקטנים ששקלו מקבלים מידם (ראה ערך שקלים), אף על פי שאין הקטנים יכולים להקנות מן התורה, ונמצא מביאים קרבנות ציבור משל יחיד, אלא שמכח הפקר בית דין הקנו חכמים המעות לציבור (קצות החושן רלה סק"ד, ואבני מלואים כח ס"ק לג), וכן הפקירו בהפקר בית דין תבואה של קטן והקנו לאפוטרופוס שיוכל לתרום (תוספות גיטין מ ב ד"ה וכתב).

בממון גוים

הפקר בית דין מצינו שאמרו אף על גוים, כמו בקנין של מעמד-שלשתם (ראה ערכו), שהוא מחמת הפקר בית דין (ראה רש"י גיטין יד א ד"ה אפיטרופיא), שכתבו ראשונים שאם ממונם של ישראל הפקיעו על ידי מעמד שלשתם כל שכן ממון הגוים (תוספות שם יג ב ד"ה במעמד).

בגוף האדם

אם הפקר בית דין שייך בגוף האדם, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאף על הגוף שייך הפקר בית דין, שהרי דוד גזר על הנתינים עבדות (ראה תוספות כתובות כט א ד"ה אלו), והיינו בתורת הפקר בית דין (פני יהושע שם, בדעת רש"י שם ד"ה נתינה, ותוספות שם, בדעתו).
  • ויש אומרים שאינו שייך בגוף האדם (מנחת חינוך מב ו; דבר אברהם א יא ז), שכן בפסוקים שמהם למדים שהפקר בית דין הפקר (ראה לעיל: מקורו וגדרו), בממון הדברים אמורים, ואין למדים גוף מממון (דבר אברהם שם, על פי רשב"א גיטין לח א), שאין הגוף נחשב ממון כלל, ולכן אין בית דין יכולים למכור קטן לעבד עברי בתורת הפקר בית דין (מנחת חינוך שם).

מה כח בית דין יפה

משום מה-כח-בית-דין-יפה (ראה ערכו) יש מהאמוראים סוברים שאומרים הפקר בית דין הפקר, ומקיימים מעשה בית הדין, אף במקום שהיה ראוי לבטלו, כגון יתומים שחלקו בנכסי אביהם על פי אפוטרופוס שהעמידו להם בית דין, שאם הגדילו אינם יכולים למחות, שאם כן מה כח בית דין יפה (רב נחמן בגיטין לד א), הרי זה משום הפקר בית דין הפקר (רש"י שם ד"ה התם), אלא שלהפקיע איסור משום מה כח בית דין יפה יש סוברים שאין אומרים הפקר בית דין הפקר (גמ' שם, בדעת רב נחמן).

הערות שוליים

  1. י, טורים צה-קי.
  2. ואף על פי שאין כח ביד בית דין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה (ראה ערך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה), כל דבר שבממון אין זו עקירה, שהפקר בית דין הפקר (יבמות שם, ורש"י ד"ה הפקר, ורש"י גיטין שם ד"ה רבא).
  3. ויש מהאחרונים שכתב במקום אחד שהוא מדאוריתא (שו"ת חתם סופר או"ח קיז); ובמקום אחר כתב שהוא מדרבנן, והכתובים אינם אלא אסמכתא בעלמא (שו"ת חתם סופר אה"ע א קח).
  4. ויש מהאחרונים שכתב, שאף על פי שמהכתוב של עזרא אין ללמוד אלא הפקר בית דין לצורך שעה בלבד, כמו שכתוב שם 'כל אשר לא יבוא לשלשת הימים יחרם כל רכושו', אבל מהכתוב של יהושע 'אלה הנחלות וגו', אנו למדים שהרשות בידם לתקן תקנות כפי ראות עיניהם כמו שהאבות מנחילים לבניהם כרצונם (קרן אורה יבמות צ ב).
  5. וזאת מלבד התקנות שכל עניינם הפקר ממון, כגון שתיקנו שיהו מפקירים כל שדה שיש בה כלאים, משום שהפקר בית דין הפקר (ראה ערך כלאי זרעים. תוספתא שם; ירושלמי שקלים א ב).
  6. ויש הסובר יותר מזה, שאפילו אם הדבר ביד הזוכה אינו זוכה בתורת הפקר בית דין כל שאינו יכול לקנות מן התורה, כגון לאחר יאוש בגזלה, אם יאוש קונה מדבריהם (ראה ערך יאוש. מקור חיים שם). וראה עוד ים של שלמה יבמות י יט; קרבן נתנאל גיטין ד.
  7. ויש מפרשים בדעת ראשונים שכתבו שלשמיטה של תורה אין פרוזבול מועיל, לא מפני שאין כח להפקר בית דין להפקיע המצוה, אלא מפני שבזמן הלל היתה השמיטה נוהגת רק מדרבנן, ולא היה לו ענין לתקן על לעתיד לבוא ששמיטה תחזור להיות מן התורה, ומה שתיקן תיקן על שמיטה שמדרבנן (תומים סז סק"כ, בדעת הרמב"ם).
  8. וראה משנה למלך מלוה ד יד.
  9. וכן כתבו ראשונים במעשה של גזלן אחד שרב נחמן קנס אותו לשלם אף במה שלפי הדין היה פטור מלשלם, מפני שהיה גזלן מוחזק (ראה בבא קמא צו ב), שהרי זה מפני שרב נחמן היה גדול הדור, שהיה חתנא דבי נשיאה וממונה לדון על פי הנשיא (רא"ש שם ט ה; טור חו"מ ב ומהרי"ק קפח, בשם הרי"ף; שו"ע שם א).
  10. לסוברים שבמקום שאמרו שודא-דדייני (ראה ערכו), הרי זה משום הפקר בית דין, צריך שהדיין יהיה קבוע (תוספות קדושין עד א ד"ה שודא).