מיקרופדיה תלמודית:יורד לנכסי חברו שלא מדעתו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:36, 27 בספטמבר 2017 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - המשביח נכסי חברו שלא מדעתו, שבעל הנכסים חייב לשלם ליורד.

הדין וגדרו

היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות, חייב בעל השדה לשלם ליורד את הוצאותיו, ושמים לו וידו על התחתונה (בבא מציעא קא א, וכתובות פ א; רמב"ם גזלה י ד; טוש"ע חו"מ שעה א)[2], שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח (ראה להלן: שיעור התשלומים). במה דברים אמורים בשדה שאינה עשויה ליטע, אבל בשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה (בבא מציעא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ונוטל מבעל השדה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ירד שלא ברשות והשביח, וגילה בעל השדה דעתו שנוח לו במעשיו, כגון שנטע נטיעות ובא בעל השדה ושמרן, שמים ליורד וידו על העליונה (גמ' שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם ג) [3].

ומספר טעמים נאמרו לחיוב בעל השדה בתשלומים, אף על פי שירד שלא מדעתו:

  • החיוב הוא מטעם נהנה (ראה ערכו. כן משמע מהרמ"ה בבא בתרא ד ב, ומלחמות לרמב"ן שם; קצות החושן רמו סק"א וסק"ב), שבאה הנאה לידו, שהרי השביח לו הלה את נכסיו (תוספות תלמיד רבנו תם בבא קמא נח א, בשם ר"י).
  • החיוב הוא מטעם "משתרשי" (ראה ערכו. חידושי הר"ש שקאפ בבא קמא יט ז) [שהרויח לו ממון שהיה צריך להוציא כדי להשביח שבח זה], היינו שהממון שחסך בעל השדה בזה שהוציאו היורד על הנטיעה במקומו, נעשה כממונו של היורד, ויכול לתבעו מבעל השדה (כן משמע משערי יושר ג כה).
  • החיוב הוא מפני שהיורד אומר לו: ממוני אצלך (רמב"ם שכנים ג ד, ומגיד משנה שם, לפי חזון יחזקאל בבא מציעא יא ג), שהרי האילנות של הנטיעה ואבני הבנין שייכים הם ליורד, ואם בא בעל הקרקע לזכות בהם הריהו חייב בדמיהם (חזון יחזקאל שם), ולא עוד אלא שהוא נעשה לשותף עם בעל הקרקע בשבח שהושבחו הנכסים על ידי הנטיעה והבנין (חידושי הרי"ם כתובות קז ב, ובבא מציעא יד ב; ברכת שמואל נדרים כב, בשם הגר"ח), הואיל והשבח בא על ידי מעשיו. ואף לסוברים שאין אומן קונה בשבח כלי, הרי זה לפי שחשוב כאילו התנה עמו בעל הכלי לסלקו בדמים, אבל היורד שלא מדעת הבעלים והשביח, איך יזכה בעל הקרקע בשבח בחינם (חידושי הרי"ם שם ושם).
  • החיוב הוא מדין אריס (ראה ערכו), שהואיל והשדה עשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו, ודאי נוח להם במעשי היורד, וכאילו ירד לנטעה מדעתם (ריטב"א (החדשים) בבא מציעא קא א, בדעת רש"י; נמוקי יוסף שם, בדעת הרי"ף), ומטעם זה נוטל בשבח כאריס, לדעתם (ראה להלן: שיעור התשלומים), והרי זה כאילו עשאו אריס בפירוש (כן משמע מהריטב"א (החדשים) שם), ומטעם זה נוטל היורד את ההוצאה כולה אפילו היא יתירה על השבח, לסוברים כן (ראה להלן: שם. נמוקי יוסף שם).
  • החיוב הוא מדין פועל (ראה ערכו. כן משמע מחידושי הרי"ם בבא מציעא יד ב ד"ה ותוספות ושערי יושר ג כה), כשנטע בשדה העשויה ליטע (חידושי הרי"ם שם; שערי יושר שם), לפי שהוא כאילו שכרו בעל השדה בפירוש לנטעה (שערי ישר שם) שזכות היא לו וזכין-לאדם-שלא-בפניו (ראה ערכו. חידושי הרי"ם שם)[4].

חורבה ומטלטלים

אף היורד לחורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות, שמים לו וידו על התחתונה (תוספתא כתובות (ליברמן) ח י, ובבא קמא (ליברמן) י ז; ירושלמי גיטין ה ו, ובבא קמא ט א; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ו), והדברים אמורים בחורבה שאינה עומדת להיבנות, אבל חורבה העומדת להיבנות דין הבונה אותה כנוטע בשדה העשויה ליטע (המאור וריטב"א (החדשים) ור"ן ונמוקי יוסף בבא מציעא שם; רמ"א שם)[5]. וכן אם השביח מטלטלים של חברו, דינו כיורד לקרקעו של חברו (ראה להלן: הנכסים)[6].

כשלא הוציא הוצאות

אף היורד לנכסי חברו והשביחם בלא להוציא משלו כלום, כגון שירד שלא ברשות לשדה נטועה, ועבדה בעבודות האילן, נוטל שכר פעולתו, כדין היורד שלא ברשות (ריב"ש תקטו), וכן המגיה ספר תורה של חברו שלא מדעתו, נוטל שכרו כיורד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע (שו"ת הרשב"א א אלף נו; רמ"א חו"מ שו ח)[7].

שיעור התשלומים

כשאינה עשויה ליטע

היורד לשדה חברו שאינה עשויה ליטע, ונטעה שלא ברשות, או שירד לחורבתו שאינה עומדת להיבנות, ובנאה שלא ברשות - חייב בעל הקרקע לשלם ליורד, ושמים לו וידו על התחתונה (תוספתא שם ושם; ירושלמי שם ושם; כתובות פ א, ובבא מציעא קא א; רמב"ם גזלה י ד,ט; טוש"ע חו"מ שעה א,ו). ונחלקו הדעות מהו "ידו על התחתונה":

  • יש מפרשים שאם השבח יתר על ההוצאה אינו נותן לו אלא את ההוצאה - כל ההוצאה שהוציא, אף על פי שיש פועלים שנשכרים בפחות (כן משמע ממלחמות לרמב"ן בבא מציעא שם) - ואם ההוצאה יתירה על השבח - שלא הצליחו נטיעותיו (רבנו יהונתן שם) - אינו נותן לו אלא את השבח (תוספתא כתובות שם; רבנו גרשום בבא בתרא מב ב ד"ה לומר שנוטל; רש"י כתובות שם ד"ה שמין לו, ובבא מציעא שם ד"ה ידו), היינו את ההוצאה כשיעור השבח (כן משמע מכתובות שם, ורש"י שם), ושאר ההוצאה מפסיד היורד, כיון שירד שלא ברשות, שהרי היתה שדה שאינה עשויה ליטע (רבנו יהונתן שם)[8]. ומכל מקום נותן לו כל השבח עד שיעור ההוצאה, אף על פי שנוטל יותר מאריס (שיטה מקובצת כתובות פ א, בשם רש"י במהדורה קמא, שכתב בשם אית דמפרשי; בית יעקב אה"ע פח י)[9].
  • יש מפרשים שאם נחלקו השמאים הבקיאים בדבר כמה היא הוצאתו, אינו נוטל אלא כפחות שבהם (המקח לרב האי ז יח; המאור ורשב"א ור"ן בבא מציעא שם, ורא"ש שם ח כב, בשמו).
  • ויש מפרשים ששמים לו כמה הוא שכר הפועלים, ונותן לו השכר הפחות ביותר, כפי שמוזילים הפועלים הפחותים (המאור שם; רשב"א וריטב"א (החדשים) ור"ן שם, בשמו; מאירי שם, בשם יש אומרים), אף על פי שהיורד שכר פועלים ביוקר (ריטב"א (החדשים) שם), ואם עשה המלאכה על ידי פועלים בזול, אין נותנים לו אלא כפי מה שהוציא (ריטב"א (החדשים) שם; רבנו קרשקש כתובות עט ב). ומכל מקום אם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא כשיעור השבח, ודוקא כשהשבח יתר על ההוצאה שנוטל את ההוצאה, שמים לו כפחות שבפועלים (המאור ומאירי וריטב"א שם).

כשעשויה ליטע

היתה השדה עשויה ליטע, וירד לתוכה ונטעה - או שהיתה נטועה מכבר, וירד לתוכה ועבד בה - שמים לו וידו על העליונה (כן משמע מהגמ' בבא מציעא קא א, ורש"י ד"ה גלית), שאומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, ונוטל שיעור זה מבעל הבית (גמ' שם; רמב"ם גזלה י ד; טוש"ע חו"מ שעה א). וכן הבונה חצר או חורבה העשויות להיבנות, אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו (רמב"ם שם ו; מאירי שם; טוש"ע שם ז). ונחלקו במהות שומה זו:

  • יש מפרשים שאם השבח יתר על ההוצאה, נוטל היורד חלק בשבח (מלחמות לרמב"ן שם; רשב"א ור"ן שם, בדעת רש"י; מגיד משנה שם ז) כדין אריס (תוספות בבא בתרא מב ב ד"ה שבח, בדעת רש"י, וקמג ב ד"ה ואם, ואור זרוע ג, בבא בתרא קסא, בשם ריב"ם; ועוד), שאם ירד לשדה נטועה ועבד בה, נוטל חלק בפירות כדין אריס המעבד שדה נטועה מכבר, ואם נטעה הוא בתחילה, נוטל כדין "שתל", שנוטל יותר ממה שאריס נוטל (ריטב"א בבא מציעא קא א), שהרי כך אדם רוצה ליתן בשדהו לנטעה (מלחמות לרמב"ן שם). * יש סוברים שאין שמים לו בשבח כאריס ממש - שהאריס עוסק בה לתקנה בכמה צרכים (תוספות בבא בתרא מב ב ד"ה שבח), והוא קבוע בשדה יותר ממנו (סמ"ג עשין עג, והגהות מימוניות גזלה י ד, בשם ר"י) - אלא נוטל פחות מאריס, ויותר משכיר יום (תוספות שם; סמ"ג והגהות מימוניות שם, בשם ר"י), שאומדים כמה אדם רוצה ליתן לקבלן, שמקבל על עצמו ליטע את השדה, ולא שירד בה לאריסות ליטול חלק בפירות, אלא ליטול שכרו מיד, והוא יותר משכר של שכיר יום, ששכיר יום אין עליו לתקן אם יתקלקל (תוספות שם).
  • יש סוברים שאינו נוטל בשבח היתר על ההוצאה כלום (ר"י מיגש בבא בתרא מב ב; המאור בבא מציעא קא א; רשב"א וריטב"א (החדשים) ור"ן שם, בשמו, והסכימו עמו; מאירי שם; ריטב"א שם, בפירוש הראשון), שלא מצינו יורד שלא ברשות הבעלים שיהא נוטל בשבח היתר על ההוצאה (המאור ומאירי שם; ריטב"א שם, בפירוש הראשון), שמי עשאו לזה אריס או שתל (המאור שם; ר"ן שם). אלא שמים את ההוצאה כמו שנוטל אדם שאמר לו חברו נטע לי שדה זו, ולא אצטרך אני לטרוח בה - להכניס ולהוציא פועלים (ריטב"א (החדשים) שם) - ואשלם לך (המאור שם; רשב"א וריטב"א (החדשים) ור"ן שם, בשמו, והסכימו עמו), שהנאה זו ודאי קיבל ממנו (המאור ורשב"א שם), והיא הוצאה מרווחת בעין יפה (ריטב"א (החדשים) שם).
  • ויש סוברים שאינו נוטל אלא כפי מה שנותנים לשאר פועלים, ואין זה אלא שכר מועט שנותנים לפועל שהתנו עמו לקבל שכרו, בין אם יהא שבח ובין אם לא יהא שבח, ואין בין שדה העשויה ליטע לשדה שאינה עשויה ליטע אלא שבעשויה ליטע נוטל את הוצאתו ושכר טרחו, ובאינה עשויה ליטע אינו נוטל - לדעתם (ראה לעיל) - אלא הוצאתו (רמ"ה בבא בתרא שם).

ואם נטע בשדה העשויה ליטע, והיתה ההוצאה יתירה על השבח, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאינו נוטל הוצאתו אלא בשיעור השבח (המאור בבא מציעא שם; רשב"א כתובות פ א, בשם הראב"ד; בית יוסף חו"מ שעה ב, בשם תלמידי הרשב"א), שהוא הפסיד לעצמו (המאור שם), שאי אפשר שיטול מבעל השדה יותר ממה שההנהו (תלמידי הרשב"א שם; ר"ן שם), ואין לך מוציא הוצאות על נכסי אחר שיטול כל הוצאתו כשהיא יתירה על השבח, אלא אם כן עשאו שליח וירד ברשותו (רמב"ן שם טו ב).
  • ויש סוברים שנוטל כל הוצאתו (ר"ן ונמוקי יוסף בבא מציעא קא א, בדעת הרי"ף שם; מגיד משנה שם ז, בדעת הרמב"ם), שהואיל וידעו הבעלים ושתקו, ודאי נוח להם הדבר, והרי זה כאילו ירד מדעתם (נמוקי יוסף שם), ולא נאמרו הדברים אלא כשירד בפני הבעלים ושתקו, אבל אם ירד שלא בפניהם, אין לו יותר מן השבח (בית מאיר שם, בדעת הנמוקי יוסף)[10].

הירידה

ירד סתם

ירד לשדה חברו סתם והשביחם, ולא פירש שהוא עושה על דעת להשתלם מן הבעלים, אין אומרים שעשה על דעת מחילה או מתנה, אלא מן הסתם על דעת להיפרע ממנו עשה, ומשתלם מן הבעלים (רשב"א נדרים לג ב; ר"ן שם ד"ה גזירה, וכתובות קז ב, בשמו).

ירד כשהבעלים במדינת הים

ירד לנכסי לחברו שלא בפניו, כגון שירד לנכסים-נטושים-ורטושים (ראה ערכו) [נכסים שנטשום בעליהם והלכו להם למדינת הים, ואין ידוע להיכן הלכו] שלא ברשות הבעלים ושלא ברשות בית דין, באופן שבית דין מוציאים אותו מתוכם (ראה ערך הנ"ל), ולא הספיקו בית דין להוציאו עד שהוציא בנכסים הוצאות משלו והשביחם, דינו כשאר יורד לנכסי חברו שלא ברשות (המאור בבא מציעא לח ב; הרמב"ן במלחמות שם, ובחידושים שם מ א; רשב"א שם), שאין חילוק בדין יורד בין יורד בפני הבעלים לבין יורד שלא בפניהם, שאף זה שירד שלא בפני הבעלים סבור היה שיתרצו בדבר, ודעתו היתה להשתלם מהם (רמב"ן בחידושים שם), ואף על פי שהלכו הבעלים למדינת הים ודעתם היתה שיישארו קרקעותיהם בורות ושוממות, חייבים הם לשלם ליורד (ריב"ש תקטו).

ירד על ידי שליח

אף היורד לשדה חברו על ידי שליח, נוטל שכרו מבעל השדה (כן משמע משו"ת הרי"ף קכא, ומהעיטור ח- חלוקת קרקעות, דף כו טור ב במהדורת רמ"י, בשם הר"י מיגש), וכן אם שכר פועל והורידו לשדה חברו במקומו (כן משמע מבבא מציעא עו א, ושם קיא א, ושם קיח א), כמו שאמרו: השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו, נוטל השוכר מבעל הבית מה שההנהו (גמ' שם ושם ושם), שהרי זה כאילו עשה בעצמו, ודינו כשאר יורד שלא ברשות (יתרון האור לגדול ממינסק בבא מציעא ו א). אכן, הפועל אינו יכול לתבוע את שכרו מבעל השדה כדין יורד, לפי שלא היתה דעתו ליטול מבעל השדה אלא ממי ששכרו (חידושי חתם סופר בבא מציעא יד ב; יתרון האור שם), והוא שלא ידע שהשדה אינה של השוכר, אבל אם ידע שאינה שלו, נעשה הפועל עצמו יורד לנכסי חברו, ובעל השדה חייב לשלם לו כדין כל יורד לנכסי חברו, ואינו חייב לשלם לשוכר (יתרון האור שם).

ירד בטעות

היורד לשדה חברו בטעות, כגון השוכר את הפועל והראהו לעשות בתוך שדהו, והלך הפועל ועשה בתוך שדה חברו, שאין השוכר חייב לשלם לו כלום (ראה ערך פועל), נוטל הפועל מבעל השדה מה שההנהו (תוספתא בבא מציעא ז ד), כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות (חזון יחזקאל לתוספתא שם).

השבח

להציל חברו מהפסד

המוציא הוצאות להציל את חברו מהפסד, כגון הפורע-חובו-של-חברו (ראה ערכו) שלא מדעתו, שנחלקו בדבר תנאים אם הלווה חייב לשלם לו (בני כהנים גדולים במשנה כתובות קז ב); או לא (חנן במשנה שם), שדוקא המשביח נכסי חברו חייב חברו לשלם לו, מה שאין כן הפורע חובו של חברו שאינו אלא כמבריח-ארי-מנכסי-חברו (ראה ערכו), שפטור הלה מלשלם לו (תוספות נדרים לח א ד"ה וזן), וכן הלכה (רמב"ם מלוה כו ו; טוש"ע אה"ע ע ח וחו"מ קכח א). ונחלקו ראשונים לדעה זו:

  • יש סוברים שאין הלווה פטור אלא כשאפשר שלא היה צריך לפרוע לבעל חובו, כגון שהיה בעל החוב מוחל לו, אבל אם ברור שהיה המלוה גובה חובו, חייב הלווה לשלם לפורע (תוספות בבא קמא נח א ד"ה א"נ; רא"ש שם ו ו; טור חו"מ קכח, בשמו ובשם רבנו תם). ולדעה זו אף מבריח ארי מנכסי חברו חייב אם הנזק ודאי היה בא עליו (ראה ערך הנ"ל. תוספות שם), שהרי הוא כיורד שלא ברשות שנוטל בשבח, אף על פי שאין כאן שבח בעין אלא שהצילו מהפסד (דברי משפט שם סק"א). וכן הפודה את חברו מן השבי (ראה ערך פדיון שבוים) שלא מדעתו, חייב הנפדה לשלם לפודה את דמי הפדיון (רמ"א יו"ד רנב יב), לפי שהפודה הוא כיורד ברשות (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) לט; תורת אמת (ששון) מה), ואומדים דעתו שודאי היה נותן לו רשות לפדותו אילו שאלהו, ואף אם הוא טוען שלא היה נותן רשות, אין הפודה גרוע מיורד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע (תורת אמת שם).
  • ויש סוברים שהפורע חובו של חברו פטור הלווה מלשלם לפורע, אפילו בעל החוב דוחק (ר"ן כתובות קח א, על פי ירושלמי כתובות יג ב; שו"ע חו"מ קכח א), ואינו דומה ליורד ונוטע או בונה בנכסי חברו שחייב לשלם לו, לפי שביורד השבח בעין - ודין הוא שיטלנו (תוספות ותוספות הרא"ש ורא"ש שם) - מה שאין כן בפורע חובו ובמבריח ארי, שלא השביח לו את נכסיו, ולא נתן לו כלום, אלא שהצילו מהפסד (תוספות ותוספות הרא"ש ורא"ש שם; מרדכי כתובות רעג, ובבא מציעא שמב), ויש חילוק בין סילוק נזק להבאת תועלת, שהיורד ונוטע מביא לו תועלת ומעלה קרקעו ומהנהו, מה שאין כן בפורע חובו שאינו אלא מסלק ממנו נזק (מגיד משנה אישות יב יט), והרי הלווה עומד בנכסיו, וכשהוא נהנה מנכסיו - משלו הוא נהנה, והפטור שגרם לו שבח שאינו ניכר הוא (ריטב"א כתובות קח א), וכל הוצאה שעושה אדם בשל חברו שלא מדעתו אין מן הדין לחייב את חברו עליה אף על פי שמהנהו, אלא אם כן ההנאה בעין (נמוקי יוסף שם).

נטילת השבח

כשאינו חפץ ליטול שכר

היורד לחורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות, וכשהוא יוצא אמר תן לי עציי ואבניי - ואינו חפץ ליטול שכר (פסקי ריא"ז בבא מציעא קא א), שלא נתפייס במה ששמו לו (מאירי שם) - נחלקו תנאים ואמוראים:

  • יש אומרים שאין שומעים לו (תנא קמא בתוספתא בבא קמא (ליברמן) י ו; סתם תוספתא כתובות (ליברמן) ח ט; רבי שמעון בן אלעזר בגמ' שם; סתם ברייתא בירושלמי גיטין ה ו, ובבא קמא ט א), אלא בעל הקרקע משלם לו כדינו, בין שהחורבה עשויה להיבנות, ובין שאינה עשויה להיבנות (ראה לעיל: שיעור התשלומים. ריטב"א (החדשים) שם), שאף על פי שהמניח חבילתו לשעה בחורבתו של חברו וביקש ליטלה, ודאי שומעים לו - אף אם בעל החורבה מבקש ליתן לו דמיה (קרבן העדה גיטין שם) - זה אין שומעים לו, משום ישוב ארץ ישראל (ירושלמי שם ושם), שייבנו חרבותיה ותתיישב (ר"א פולדא ופני משה בבא קמא שם), ובחוצה לארץ שומעים לו (קרבן העדה שם).
  • ויש אומרים שמחלוקת תנאים קדומים בדבר, שיש הסוברים ששומעים לו (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא בבא קמא שם וגמ' שם, בדעת בית שמאי); ויש הסוברים שאין שומעים לו (רבן שמעון בן גמליאל שם ושם, בדעת בית הלל)[11].

להלכה נחלקו אמוראים אם שומעים לו (רב נחמן בגמ' שם); או לא (רב ששת בגמ' שם), ומסקנת התלמוד שבבית שומעים לו, בשדה אין שומעים לו (גמ' שם ב; רמב"ם גזלה י ט; טוש"ע חו"מ שעה ב,ו), שאם ירד לחורבה ובנאה שלא ברשות, ואמר עציי ואבניי אני נוטל - שומעים לו; ואם ירד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות, ואמר נטיעותי אני נוטל - אין שומעים לו (רש"י שם ד"ה בבית וד"ה בשדה; המאור וכתוב שם לראב"ד ורבנו יהונתן שם; ועוד).

בטעם שבשדה אין שומעים לו, אף על פי שבבית שומעים לו, נאמרו בתלמוד שתי לשונות:

  • ללשון הראשונה הטעם הוא משום ישוב ארץ ישראל (ראה ערך ארץ ישראל ב. בבא מציעא קא ב), שעל ידי הנטיעות יהיו הפירות מרובים בארץ ובזול, שאם יהיו ביוקר שמא יצטרכו יושביה לגלות ממנה (רבנו יהונתן בבא מציעא קא ב), ואף אם ירצה לנטען במקום אחר, אין שומעים לו, שחוששים לישוב ארץ ישראל במקום זה (נמוקי יוסף שם א); ובחורבה כתבו ראשונים שאין חוששים לישוב ארץ ישראל, שסתם חורבה עומדת להיבנות בכל עת (תלמיד הרשב"א שם), ואם לא יבננה זה, יבננה אחר שהוא צריך לדור בה (פסקי ריא"ז שם).
  • ללשון השניה אין שומעים לו בשדה הוא משום כחש הקרקע (גמ' שם), שאף בחוץ לארץ שאין לחשוש שם משום ישוב הארץ, אין שומעים לו משום כחש הקרקע (ראב"ד גזלה י ה), שהנטיעות שינקו מהשדה כבר הכחישוה (רש"י שם ד"ה משום; רבנו יהונתן ומאירי ופסקי ריא"ז שם), והפסידוהו ממון (רש"י שם ד"ה איכא; רבנו יהונתן שם), שלא יהיו הזרעים שיזרע בשדה זו יפים כמו שהיו לולא שנטעה, מה שאין כן בבונה חורבת חברו שלא הזיק את הקרקע, ולכן שומעים לו (רבנו יהונתן שם; פסקי ריא"ז שם). ואף אם רוצה לשלם לבעל השדה את הפסד הכחש אין שומעים לו, שאינו יכול לכופו להזיקו על מנת לשלם (פתחי שערים ואמרי מהרש"ח ונפש חיה שם), וכן הלכה (המקח לרב האי ז יח; רמב"ם גזלה י ה,ט; שו"ע חו"מ שעה ב)[12].

בחוץ לארץ

בחוץ לארץ, אם שומעים ליורד לשדה חברו האומר "עציי ואבניי אני נוטל", הדין תלוי בשתי הלשונות (גמ' שם), שללשון הראשונה שבשדה אין שומעים לו משום ישוב ארץ ישראל, בחוצה לארץ שומעים לו; וללשון השניה - שהלכה כמותה (ראה לעיל) - אין שומעים לו, לפי שאף בחוץ לארץ יש כחש קרקע (רש"י שם ד"ה איכא בינייהו; תוספות שם ד"ה בשדה; רבנו יהונתן שם)[13].

בגילוי דעת

הנוטע שדה חברו שלא ברשותו, וגילה בעל הקרקע את דעתו שנוח לו בנטיעתו, כגון שבנה גדר סביב לאילנות ושמרם - וכיוצא באלו הדברים, שמראים שדעתו נוטה למה שעשה זה, וברצונו בא הדבר (רמב"ם גזלה י ח; שו"ע חו"מ שעה ג) - שמים לו ליורד וידו על העליונה (בבא מציעא קא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו אמר בתחילה שאינו חפץ בנטיעות, וחזר ועשה מעשה המוכיח שחפץ בהם, ידו של היורד על העליונה (כן משמע מהגמ' שם; טור שם). וכן היורד לקרקעו של חברו ובנה בה שלא ברשות, ובא בעל הקרקע והשלים את הבנין (תשובות הגאונים (מרמושטיין) עמ' נה; רמב"ם שם; שו"ע שם; מאירי שם), או גדר ושמר (רי"ף שם), או נכנס בבית ודר בו (שו"ת הרשב"א ד נד; מלחמות לרמב"ן שם, על פי ירושלמי גיטין ה ו), או השתמש בו לשאר צרכיו (תשובות הגאונים שם), שמים ליורד וידו על העליונה (תשובות הגאונים שם; רי"ף שם; רמב"ם שם; שו"ע שם).

באיזה שדה אמורים הדברים

דין זה של גילוי דעת אמור בשדה שאינה עשויה ליטע (ירושלמי בבא קמא ט א; כן משמע מרש"י שם ד"ה לא וד"ה גלית; רא"ש שם ח כב, בשם רוב המפרשים; טור שם, בשם הרמ"ה; רבנו ירוחם מישרים יב ב), שהואיל וגילה דעתו שנוח לו בנטיעות, עשאה כשדה העשויה ליטע - שאומדים דעתו שגם הוא היה עושה כן (לבוש שם) - ולכן שמים לו וידו על העליונה כיורד לשדה העשויה ליטע (ראה לעיל: שיעור התשלומים. רש"י שם ד"ה גלית; רשב"א שם).

כשמיחה ונטעה בעל כרחו

מיחה בעל השדה ביורד שלא יטע, והלך ונטעה בעל כרחו, אינו חייב לו כלום (כן מצדד ברמב"ן בבא בתרא ד ב; רשב"א ור"ן שם, בשמו; שו"ת הרשב"א ד נד, ושם ו קיא), ויכול לומר לו טול נטיעותיך (רשב"א ור"ן שם, בשם הרמב"ן) ויטול הלה נטיעותיו, וישלם כחש קרקעו של זה (רמב"ן שם). ואפילו בשדה העשויה ליטע (רמב"ן ורשב"א שם), שאף על פי שאם לא מיחה בו אינו יכול לומר לו טול נטיעותיך, כל שמיחה בו בתחילה - שומעים לו (רמב"ן ורשב"א שם), שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומכריח חברו לבנות ולנטוע (שו"ת הרשב"א ד נד).

היורד ברשות

היורד לקרקע של חברו ברשות - ובנה חורבתו (כן משמע מתוספתא בבא קמא (ליברמן) י ז, וכתובות (ליברמן) ח י) או שנטע שדהו, שנתן לו בעל השדה רשות להשתדל בענייני שדה זו, אף על פי שלא אמר לו בפירוש שייטענה (מאירי בבא בתרא מב ב) - שמים לו וידו על העליונה (תוספתא שם ושם; כן משמע מבבא בתרא מב ב; רמב"ם גזלה י ז; טוש"ע חו"מ שעה ד), ואפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע (כן משמע מהגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את השבח (תוספתא בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו חלק בשבח כאריסי העיר (רבנו יהונתן כתובות פ א; סמ"ע שם סק"ח; באור הגר"א שם סק"י), ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה (תוספתא שם; רמב"ם שם; שו"ע שם). נטל רשות מפורשת לנטעה, דינו כאריס (ראה ערכו. מאירי שם)[14].

בשותף

שותף כיורד ברשות הוא (בבא בתרא מב ב; רמב"ם גזלה י ז; טוש"ע חו"מ קעח ג; שו"ע שם שעה ה; ורמ"א שם קעו י) אצל חלק חברו (מאירי שם), אם ירד לקרקע המשותפת (פסקי רי"ד שם; טור שם), ועבד בה והשביח אותה (ר"י קרקושא שם), או שנתעסק השותף במטלטלים המשותפים לשניהם והשביחם (טוש"ע חו"מ קעח ג), ואפילו לא גילה לשותפו כלום (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתקסא). ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

  • יש מפרשים הטעם שהרי זה כאילו נתן לו שותפו רשות וציוהו להיות במקומו (רשב"ם שם ד"ה כיורד) - בין כשהוציא ממון משלו, ובין כשהוציאו מממון השותפות (כן משמע מהרמב"ן בבא מציעא מ א, ובבא בתרא קמג ב) - שמן הסתם נוח לו לשותפו בכך (רשב"א ור"ן ונמוקי יוסף בבא מציעא שם; פסקי רי"ד בבא בתרא מב ב), ושליחותו הוא עושה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם, ותשובת מהר"ם במרדכי כתובות רלז), שעל דעת כן נשתתפו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונא) רנד; ריטב"א שם מב ב, בדעת הרשב"ם) שישביח כל אחד ברשות גמורה (ריטב"א שם), וכל מה שיעשה בחלקו שלו לתקנת השותפות, יעשה כמו כן בחלק חברו (שו"ת מהר"ם שם). וכתבו אחרונים שלדעה זו אין חילוק בין שותפות שיש בה חלוקה (ראה ערך חלוקת שותפות: דברים שיש בהם דין חלוקה) לשותפות שאין בה חלוקה, ולעולם הוא כיורד ברשות (ר"י די בוטון סא), וכן הלכה (ר"י די בוטון שם, שכן משמע מסתימת הפוסקים).
  • ויש מפרשים הטעם שהואיל ובא להשביח חלק עצמו, ואין חלקו מבורר, ממילא צריך להשביח את הכל, ולפיכך נחשב כיורד ברשות (שו"ת הרא"ש צא א), אבל אינו נחשב כעושה בשליחותו של שותפו (ר"ן ונמוקי יוסף שם, בשם הרא"ה). וכתבו אחרונים שלדעה זו נחשב כיורד ברשות דוקא בדבר שאין בו דין חלוקה , שהרי אינו יכול להשביח חלקו בלא חלק חברו, ולפיכך יש לו רשות להשביח הכל, אבל בדבר שיש בו דין חלוקה יכול לחלוק ולהשביח חלקו בלא חלק חברו, ולכן אינו כיורד ברשות (כן מצדד במהר"י בסאן צג).

נטילת השבח

השותף שהשביח הרי הוא כיורד ברשות ונוטל "בשבח המגיע לכתפים" בשדה שאינה עשויה ליטע כבשדה העשויה ליטע (בבא בתרא מב ב; טוש"ע חו"מ קעח ג), שאם נטע שדה שאינה עשויה לנטיעה אלא לזריעה, נוטל כאילו היתה עשויה ליטע, כדין היורד ברשות (רשב"ם שם ד"ה לומר), ואין שותפו יכול לעכב עליו ולומר לא רציתי ליטע אותה, שהרי אינה ראויה לכך (ר"י מיגש ורשב"א שם, בשם רבנו חננאל), שהואיל והוא שותף לא היה צריך ליטול ממנו רשות (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) רכו ו(קרימונא) רכא, ומרדכי בבא קמא קסז, בשם רבנו חננאל).

בשיעור שהשותף שהשביח נוטל בחלק חברו - מלבד מה שנוטל בשבח משום חלקו בשותפות (רבנו גרשום וריטב"א בבא בתרא מב ב) - נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאם השבח יתר על היציאה, נוטל בשבח למחצה לשליש ולרביע, כדין אריס (רבנו גרשום ורשב"ם ורמ"ה ורמב"ן ונמוקי יוסף שם; תוספות בבא בתרא מב ב ד"ה שבח, בדעת רש"י ורשב"ם; טוש"ע חו"מ קעח ג), ונוטל אפילו בשבח שהשביחו הפירות מעצמם בלא עבודה עד שנגמרו, כדין אריס (רמ"ה שם), ואף בשדה שאינה עשויה ליטע דינו כן (רמ"ה שם). ואותה שאמרו שהשותף נוטל "בשבח המגיע לכתפים" (ראה לעיל) היינו שהוא נוטל את חלקו אף בפירות גמורים, כגון קמה שהיא עומדת להיקצר, וענבים שהן עומדות להיבצר (רבנו גרשום ורשב"ם ורמ"ה ורמב"ן ור"ן ונמוקי יוסף בבא בתרא שם; טוש"ע שם) ולהינטל על הכתף (רבנו חננאל ורי"ף בבא מציעא טו ב; רמ"ה בבא בתרא שם)[15]; ויש שכתבו שבפירות גמורים נוטל כאריס, אבל בפירות שאינם גמורים אין לו אלא ההוצאה בלבד (ר"י מיגש שם; ריטב"א בבא מציעא, השמטות שבסוף פרק א), אלא ששמים לו את ההוצאה וידו על העליונה בשומה זו, לפי שהשותף אינו כיורד ברשות לשם אריסות אלא כיורד ברשות לנטיעה וליטול ההוצאה בלבד (ר"י מיגש שם).
  • ויש מפרשים "שבח המגיע לכתפים", שבח שבא על ידי טורח (תוספות שם, ותוספות הרא"ש בבא מציעא טו ב, בשם רבנו תם), שיגע והשביח בגופו ובכתפיו (המאור בבא מציעא שם; רשב"א בבא קמא צה ב), וסוברים שאין השותף נוטל כאריס אלא בשבח שבא על ידי טרחו, אבל בשבח הבא מעצמו, אף על פי שאריס נוטל בו את חלקו, השותף אינו נוטל בו (תוספות בבא בתרא שם; תוספות הרא"ש בבא מציעא שם) מאחר שירד שלא ברשות (תוספות שם).
  • ויש סוברים שאחד משני שותפים שהשביח, שניהם חולקים בשבח לפי חלקם בשותפות, והמשביח נוטל מחברו חלק מההוצאה ושכר טרחו (רשב"א בבא קמא לד א; כן משמע מרשב"א בבא בתרא שם, ושו"ת מהר"ח אור זרוע, בשם רבנו חננאל) לפי שיעור חלקו של חברו, ששמים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה כדרך ששמים ביורד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע, לסוברים שאינו נוטל כאריס, אלא הוצאותיו ושכר טרחו (ראה לעיל: שיעור התשלומים. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) רכו ו(קרימונא) רכא).

מיחה השותף

מיחה השותף בשותפו שלא ישביח, והלך והשביח, השותף פטור מלשלם (כן משמע משו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתקסא ושו"ת הרא"ש צא א; רמ"א חו"מ קעח ג), שהואיל ומיחה בו אינו כיורד ברשות (שו"ת מהר"ם ושו"ת הרא"ש שם), ויכול לומר לו טול עציך ואבניך, אלא אם כן בנה דבר שאי אפשר בלעדיו, שצריך חברו ליתן חלקו (הגהות מימוניות גזלה י ז, בשם מהר"ם; רמ"א שם), כגון שהבית עומד ליפול ואי אפשר לו לבנות חלקו בלי חלק חברו, שכופים את השותף לתת חלקו (נתיבות המשפט שם סק"ג).

היורד בתורת בעלים

לקח שדה מגזלן והשביחה

גזל קרקע מחברו ומכרה לאחר, והשביחה הלוקח, ובא הנגזל והוציאה מן הלוקח, לסוברים שמן הדין אין הגזלן והלוקח ממנו קונים את השבח (ראה ערך שנוי וערך שבח), ושאף לא תיקנו חכמים בקרקע תקנת-השבים (ראה ערכו) לגזלן וללוקח ליטול השבח (ראה ערך הנ"ל), ונוטל הנגזל את הקרקע עם השבח - נותן הנגזל ללוקח את ההוצאות שהוציא על השבח שהשביח (כן משמע מבבא מציעא טו א, ורש"י שם יד ב ד"ה בגוזל ונגזל, ותוספות שם ד"ה ויש; רמב"ם גזלה ט ו; טוש"ע חו"מ שעג א) אם השבח יתר על היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה בשיעור השבח (גמ' שם טו א; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם), לפי שאינו גרוע מיורד לנכסי חברו שלא ברשות שנוטל הוצאותיו (ירושלמי גיטין ה ג, לפי קרבן העדה שם; תוספות רא"ש וריטב"א (החדשים) ור"ן שם; ש"ך שם סק"ז; באור הגר"א שם סק"ב), ושבח ההוצאה אצל הנגזל הוא, והוא נהנה בו (רי"ף שם טו ב).

לקח שדה משועבדת והשביחה

לקח שדה מחברו, והוציא עליה הוצאות והשביחה, ובא בעל חובו של המוכר וגבאה ממנו בחובו, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאם היה שיעור החוב כנגד הקרן עם השבח - שלהלכה טורף הקרן וחצי השבח (ראה ערך נכסים משועבדים) - כתבו ראשונים שחייב המלוה לשלם ללוקח את ההוצאה שהוציא (רבנו חננאל בבא מציעא טו ב; רי"ף שם, בשם יש אומרים; רמב"ם מלוה כא א; שו"ע חו"מ קטו א), שאם השבח יתר על ההוצאה, נוטל הלוקח כל ההוצאה, והמלוה גובה ממנו חצי השבח היתר על ההוצאה (רמב"ם שם; שו"ע שם), לפי שאין הלוקח גרוע מיורד לשדה חברו שלא ברשות ששמים לו וידו על התחתונה (רבנו חננאל שם; רי"ף שם, בשם יש אומרים; רמב"ם שם). ואם ההוצאה יתירה על השבח, אין הבעל חוב גובה את השבח כל עיקר (רבנו חננאל שם).
  • ויש אומרים שאינו נותן לו הוצאה (בבא מציעא טו א-ב; המקח לרב האי כז, בסופו, לפי ש"ך חו"מ קטו סק"ט, וריטב"א שם א, בשם רב האי; רי"ף שם; תוספות שם ד"ה תדע וב ד"ה כגון; רמב"ן במלחמות שם ב ובחידושים שם קי ב; רמ"א שם, בשם יש אומרים; ועוד), ואינו נוטל הוצאה כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות, שהואיל ובכלל האחריות שמקבל המוכר מתחייב לשלם גם ההוצאה שיוציא הלוקח להשביח השדה, על דעת כן יורד הלוקח שיגבה מן המוכר ולא מהמלוה - ודעתו היא שהמוכר הוא בעל הקרקע, והוא משביח על דעת לגבות ממנו אם יטרפוה ממנו (ריטב"א שם) - מה שאין כן ביורד לנכסי חברו שלא ברשות שדעתו ליטול מבעל הקרקע (ריטב"א שם, בשם רב האי; רי"ף שם)[16].

הערות שוליים

  1. כג, טורים תטז-תקיא.
  2. ואינו נקרא גזלן, שהרי אינו מחזיק בנכסים לומר שהם שלו, ואף על פי שהוא מתכוין לתועלת עצמו ליטול ממון על ההשבחה, הרי מועיל הוא גם לבעלים (ריב"ש תקטו).
  3. על פרטי דין זה, ואם יש הבדל בדבר בין שדה העשויה ליטע לשדה שאינה עשויה ליטע, ראה להלן: בגילוי דעת; על בעל השדה שלא רצה כלל במעשי היורד, או שהיורד לא נתפייס במה ששמים לו ורוצה הוא לעקור נטיעותיו או לסתור הבנין שבנה, אם שומעים להם או לא, ראה להלן: נטילת השבח.
  4. על ההבדלים להלכה בין הטעמים השונים, ראה בפרקים הבאים.
  5. אם סתם חורבה היא כחורבה העשויה להיבנות, או לא, ראה להלן: השבח.
  6. על פרטי הדינים של השומה והתשלומים, ראה להלן: שיעור התשלומים; על גביית התשלומים, ראה להלן: הגבייה; על דיני היורד לשדה חברו ברשות, ראה להלן: יורד ברשות.
  7. על הטורח עבור חברו שלא מדעתו באופן שלא השביח ממונו, אם חייב לשלם לו עבור עבודתו, ראה להלן: השבח.
  8. והיורד נוטל בכלל ההוצאה אף את שכר טרחו (כן משמע מרש"י בבא מציעא קיז ב ד"ה אם השבח; תוספות בבא בתרא קמג ב ד"ה ואם; תוספות רי"ד ופסקי רי"ד בבא בתרא נג ב; ריטב"א בבא מציעא מ א, בשם המאור) כשכיר יום (רש"י שם) בזול (ריטב"א (החדשים) שם), כפחות שבשכירים (ש"ך חו"מ שו סק"ה), שהרי אם לא היה היורד עצמו טורח, היה בעל הקרקע צריך לשכור פועל אם היה רוצה להשביחה (בית יעקב אה"ע פח י); ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שנוטל שכר בטלה שנתבטל ממלאכתו (רבנו יהונתן בבא מציעא קא א; נמוקי יוסף בבא קמא ק ב, בשם הרא"ה), אבל לא שכר טרחה (רבנו יהונתן שם).
  9. ויש המפרש ששבח שאמרו שהוא החלק שנוטל אריס היורד ברשות לשדה חברו ועובד בו, שאם היה חלק השבח הזה מועט מן ההוצאה נוטל רק חלק זה, שאם תאמר שנוטל את כל השבח עד שיעור ההוצאה, נמצא שנוטל יותר מאריס, וזה אי אפשר (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורה קמא).
  10. ויש שכתבו הטעם, שכיון שאין השדה ראויה אלא לנטיעה, הרי זה נותן לו כל מה שהיה חייב לתת לו אילו היו נטיעותיו מצליחות, שמזלו של בעל הקרקע גרם לו שלא הצליחו הנטיעות (רבנו יהונתן שם).
  11. ולדעה הראשונה לא נחלקו תנאים קדומים בדבר זה (רש"י שם ד"ה כי).
  12. ויש מהגאונים שפסק כלשון הראשונה (תשובות הגאונים (חמדה גנוזה) מ).
  13. ויש סוברים בדעת אמוראים בירושלמי שאף לטעם של ישוב ארץ ישראל אין שומעים לו בין בארץ ובין בחוץ לארץ (שדה יהושע בבא קמא ט א, על פי ירושלמי גיטין ה ו, לגירסתנו); ויש סוברים כן אף בדעת הבבלי שלאו דוקא ארץ ישראל ממש, אלא קרקע של ישראל (כן משמע מהמאירי שם א, בשם יש אומרים; שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ך; אור שמח שכנים ד י, בדעת הרמב"ם), ולא אמרו ללשון ראשון שבחוץ לארץ שומעים לו אלא במקום שאין ישוב של ישראל (כן מצדד באור שמח שם).
  14. על היורד ברשות שאין לו עדים כמה הוציא, שנשבע כמה הוציא ונוטל, ראה ערך שבועת הנוטלין.
  15. או ששבח המגיע לכתפים פירושו פירות שסופם להיתלש ולהינשא בכתפים, ואפילו לא נגמרו עדיין, כגון שהיו פגים ובוסר (תוספות שם, בדעת רש"י), שהשותף נוטל בהם בכל שנה ושנה כדין אריס (תוספות שם).
  16. לטעמים נוספים, ראה: רא"ש שם; ריטב"א שם; שיטה מקובצת שם, בשם ריצב"ש).