מיקרופדיה תלמודית:יכיר

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:45, 27 בספטמבר 2017 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - נאמנות האב לומר על אחד מבניו שהוא הבכור, ולברר את פסולם של בניו

הערך שלפנינו דן בנאמנות האב לומר שבן פלוני בין בניו הוא הבכור, ובכלל זה נאמנותו לפסול את בניו לקהל או לכהונה, ולומר על אדם מסוים, שהוא בנו, או שאינו בנו, ועוד.

הדין וגדרו

עדות האב

נאמן אדם לומר זה בני בכורי (קידושין עח ב; בבא בתרא קכז ב; ספרי דברים כא יז; רמב"ם נחלות ב יד; טוש"ע חושן משפט רעז יב. וראה ערך ירושת הבכור), שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם (דברים כא יז), ודרשו: ש"יכיר", הכוונה שיכירנו לאחרים שנאמן לומר שהוא בכור.

וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכורי, כך נאמן לומר בני זה בן גרושה או בן חלוצה הוא, והוא חלל, וכן נאמן הוא לומר בני זה ממזר הוא (קידושין שם; בבא בתרא שם ורשב"ם ד"ה בן גרושה; רמב"ם איסורי ביאה טו טז; טוש"ע אה"ע ד כט).

וכן נאמן - לדעות מסויימות - לומר על מי שאינו מוחזק כבנו, שהוא בנו; וכן לומר על מי שמוחזק כבנו, שאינו בנו (ראה להלן: בירושה; בפסול יוחסין).

יש מהראשונים שכתבו, שמצות עשה על האב שיודיע מי הוא הבכור, כדי שיירש פי שנים, שנאמר: אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, אלא שאם נודע לנו שזה בכור בלי הודעתו, מתקיימת המצוה בשתיקתו (רמב"ן ספר המצות לא תעשה הנוספות מצוה יב, וראה קצות החושן רפא סק"א, ואור שמח נחלות ב יד).

בטעם הדבר שהאב נאמן להכיר את הבכור אף על פי שהוא קרוב לבנו ויחיד, ועד אחד או קרוב אינו נאמן להעיד בדיני ממונות (ראה ערכים: עד אחד; פסולי עדות), כתבו הראשונים שזהו לפי שאין אדם אחר יכול להכירו אלא האב (שו"ת הרא"ש נב ב).

עדות האם

האם אינה נאמנת להעיד על בנה שהוא הבכור בתורת יכיר, שהאמור "יכיר" על האב נאמר ולא על האם (קידושין עח ב ומאירי; רמב"ם נחלות ב יד; טוש"ע חו"מ רעז יב, שאינה נאמנת אלא בתוך שבעה ללידתו).

וכן לענין פסול הבן, שיש אומרים שהאב נאמן בתורת יכיר, לסוברים כן (ראה להלן: בפסול יוחסין), האם אינה נאמנת, שלא האמינה התורה אלא לאב (רמב"ם איסורי ביאה טו יט; פסקי ריא"ז קידושין ד א אות טו; מאירי שם עח ב; טוש"ע אה"ע ד כט).

תוך שבעה

האב נאמן על הבכור לעולם, ואפילו תוך שבעה ימים ללידתו, שהתורה האמינתו (קידושין עד א; יד רמה שם; רמב"ם נחלות ב יד), שהרי אמרה תורה "יכיר" בסתם, ואף בתוך שבעה בכלל, ואף על פי שבתוך שבעה אין אביו מכיר בו הרי זה בדרך כלל, אבל אם הוא אומר שהוא מכיר בו היטב, הרי זה נאמן (דעה ב' ביד רמה קידושין שם; קרבן נתנאל קידושין ד יא ז, בדעת הרמב"ם שם; ט"ז אה"ע ד ס"ק כ).

ויש שכתבו שתוך שבעה ימים ללידתו אינו נאמן (דעה א' ביד רמה קידושין עד א; שיטה לא נודע למי שם, בשם הראב"ד; פסקי ריא"ז קידושין ד א יג; לבוש חו"מ רעז יב; פרישה חו"מ רעז ס"ק טו, בדעת רש"י), שעדיין אינו מכיר בו, לפי שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית, ודוקא לאחר שבעה ימים שמוטל על אביו להכירו, הוא שנאמן (פרישה שם).

על בתו

אף על בתו נאמן האב לומר שהיא ממזרת (ראה להלן: בפסול יוחסין. תשובת הרי"ד צב; תשב"ץ ג קב, רעב; פרישה אה"ע ח ס"ק יא; שו"ת חתם סופר אה"ע א עו), אף על פי שהפרשה מדברת בבן (ראה פסקי הלכות יד דוד ט עט בהגהה ו), שאין סברא לחלק בין בת לבן (תשב"ץ ג רעב).

לאחר מיתה

מת הבן והניח בנים, ואמר האב שאין אלו נכדיו לפי שאביהם לא היה בנו, כתבו הראשונים שאינו נאמן עליהם לענין שלא יירשוהו; שאף על פי שנאמן לומר על המוחזק כבנו שאינו בנו גם כשיש לבן בנים הרי זה לפי שהבן קיים, מה שאין כן לאחר מיתת הבן, שלא האמינתו התורה על בני בניו, כדרך שלא האמינתו על אחיו ושאר יורשיו, וכל שאין דבריו לגבי בנו ממש, אינו נאמן (מגיד משנה נחלות ד ב; רמ"א חו"מ רעט ב).

כנגד חזקה

היו מוחזקים באחד מן הבנים שהוא בכור, ואמר אביו על אחר שהוא בכור, נחלקו תנאים:

לדעת ר' יהודה נאמן; וחכמים אומרים שאינו נאמן. ולדעת חכמים אין למדים מהאמור "יכיר" שהאב נאמן להעיד על הבכורה, אלא כש"צריך היכר", דהיינו שאין אדם אחר המוחזק לבכור, כגון שבאו ממדינת הים, ואין מוחזקים בהם מי הוא הבכור ומי הוא הפשוט (קידושין עח ב; בבא בתרא קכז ב, ורשב"ם ד"ה וחכ"א).

וכן אם היו מוחזקים בו שהוא בכור, ואמר אביו שמת לו ולד לפניו, ואינו בכור - נחלקו אם נאמן (העמק שאלה שאילתא מא ס"ק יא).

הלכה שהאב נאמן (בבא בתרא קכט א; רמב"ם נחלות ב יד; טוש"ע חו"מ רעח יב)[2].

כנגד עדים

אמר האב בני זה בכורי הוא, ועדים מעידים שראו שבן אחר נולד לו לפניו, יש ראשונים שכתבו שאינו נאמן, ומה שאמרו שהאב נאמן על הבכורה אף כשהיו מוחזקים באחר שהוא הבכור, לסוברים כן (ראה לעיל), לא כשיש עדים בדבר אמרו, אלא כשיצא קול בלבד שהאחר הוא הבכור (רשב"ם בבא בתרא קכז א ד"ה היו מוחזקין; שו"ת מהרשד"ם חו"מ שד, בדעת הרי"ף).

ורבים מהראשונים כתבו שהאב נאמן, שהרי הוא כמעיד על אותו שהעידו עליו העדים שנולד ראשון, שאינו בנו, ונאמן אדם לומר זה אינו בני וממזר הוא (יד רמה בבא בתרא קכז ב אות קט; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ונימוקי יוסף בבא בתרא קכז א), ונמצא שאינו מכחיש את העדים; אבל אם הוא מכחישם, כגון שמודה ששניהם בניו הם, אלא שאומר שזה הוא הבכור ולא האחר, אינו נאמן נגד העדים (שו"ת מהרשד"ם חו"מ שד; פרישה חו"מ רעז ס"ק טז, וסמ"ע שם ס"ק כד, וט"ז שם; שו"ת פני משה א צב; קצות החושן רפד סק"א; שו"ת חתם סופר אה"ע ב סז; שו"ת רבי עקיבא איגר תנינא קיא).

ובאינו מכחיש את העדים, מצדדים הראשונים לומר שאין הגדול נוטל חלק אף כבן פשוט (מאירי בבא בתרא שם).

נוגע

היתה לו נגיעה בדבר לומר על בנו שהוא בכור, או לומר עליו שאינו בנו, נחלקו הפוסקים אם נאמן:

  • יש מהראשונים והאחרונים שכתבו שאינו נאמן (תשובות הרי"ד צב; שו"ת חתם סופר אה"ע א עו; שו"ת ר' שלמה איגר אה"ע ט; שו"ת בנין עולם אה"ע ו יא), ולכן אם אמר אינו בני, ונראים הדברים שרוצה להצטרף אתו לעדות, או שרוצה לפטרו ממיתה על הכאה שהכה אותו או על קללה שקילל אותו, אינו נאמן (תשובות הרי"ד צב).
  • ומדברי רבים מהראשונים והאחרונים נראה שהאב נאמן אף על פי שיש לו נגיעה בדבר (ראה שו"ת הריב"ש מא, מב, ובית שמואל כב סק"ה, ומשנה למלך נחלות ד ב; שו"ת רבי עקיבא איגר קכח, קי. וראה שו"ת ראנ"ח א מה).

בגוי

נכרי אינו נאמן על בנו בתורת יכיר, שאין עדות לנכרי[3]. ולפיכך אדם שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי, ואיני גר (ראה ערך גרות: בפני בית דין), והוא מוחזק לגר או לישראל - ולדבריו בניו מבת ישראל ממזרים הם, לסוברים שנכרי הבא על בת ישראל הולד ממזר (ראה ערך ממזר), ואף לסוברים שהולד ישראל כשר הוא, פסולים הם לכהונה (ראה ערך חלל; חללה) - אינו נאמן (יבמות מז א, ותוס' חד מקמאי ורבי אברהם מן ההר ומאירי שם; תוס' שם ד"ה נאמן; רמב"ן שם; רמב"ם איסורי ביאה יג ח; טוש"ע יו"ד רסח י), משום שלדבריו הוא נכרי, ואין עדות לנכרי, ומאחר שהבנים מוחזקים בכשרות, אינו נאמן להעיד עליהם ולפסלם (יבמות שם, ורש"י ד"ה ואין עדות).

ההכרה

לשון העדות

אמר האב: בני זה בכור הוא, אמר רב יוסף שאינו נוטל פי שנים, שמא אין כוונתו לומר אלא שהוא בכור לאמו, דהיינו שהוא בכור לענין פדיון הבן ולא לנחלה, ואפילו אם הוא רגיל לקרוא לו כן, ואינו נוטל פי שנים אלא אם כן אמר האב בני בכורי הוא (ראה ערך בכור אדם. בבא בתרא קכו ב, ורשב"ם ד"ה אבל ומאירי; שיטה מקובצת שם, בשם תוס' הרא"ש; רמב"ם נחלות ב יז; טוש"ע חו"מ רעז יג). וכתבו הראשונים שבאומר בכור הוא, אף אם תפס הבן חלק בכורה, מוציאים מידו, שהממון בחזקת הבנים האחרים הוא, והוא המוציא מחברו, ועליו הראיה (ראה ערך תפיסה. רשב"ם שם; מאירי שם, בשם גדולי הצרפתים; ר"י קרקושא שם; עליות דרבינו יונה שם).

במה דברים אמורים שאינו נוטל פי שנים, כשיתכן שהוא בכור לאמו, אבל אם נתברר שאינו בכור לאמו, ודאי שנתכוין לומר שהוא בכור לאביו, ונוטל פי שנים (יד רמה בבא בתרא שם אות קא).

הוכחה מדבריו

אמר האב דברים שנשמע מהם שזה בכורו הוא, הרי זה נוטל פי שנים, אף על פי שלא אמר בפירוש זה בני בכורי (רמב"ם נחלות ב טז).

וכן האב שנאמן לומר על בנו שהוא ממזר (ראה להלן: בפסול יוחסין), אינו צריך לומר בפירוש בני זה ממזר הוא, אלא כל שנשמע מכלל דבריו שבנו ממזר, כגון שאומר על בנו הקטן שהוא הבכור, הבן הגדול ממזר (חקרי לב מהדורה ב אה"ע ב).

ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שצריך שיזכיר בפירוש שהוא בכור, ש"יכיר" משמעותו שתהא ההכרה בפירוש ולא על ידי אומדנא, ואין אומדנא מועילה אלא לברר שבאמרו שהוא בכור, כוונתו שהוא בכור לאב, ולא בכור לאם (שו"ת זית רענן ב עט, בדעת טוש"ע).

בית דין

אמירת האב, אין צריך שתהיה בפני בית דין, שאין כאן דין עדות, להצריך להעיד בפני בית דין (שו"ת תורת חיים ג נב; שו"ת רבי עקיבא איגר א פה, קי; דברי חיים הלכות נחלות ד, בהגהה מבן המחבר); ואם העידו עדים ששמעו מהאב חוץ לבית דין שבנו פלוני בכורו הוא - נאמנים (ראה בבא בתרא קכו ב, ורמב"ם נחלות ב טז,יז, וטוש"ע חו"מ רעז יג), ואין בכך משום עד מפי עד שפסול בעדות (ראה ערך עדות), שעיקר העדות בבכור כך היא, והרי זה כעדים שהעידו שהודה ראובן בפניהם שהוא חייב מנה לשמעון, שנאמנים (ראה ערך הודאת בעל דין), ואף ביכיר מודה האב שזה ראוי ליטול בנכסיו פי שנים, שאין ליכיר תורת עדות, ולכן עד מפי האב כשר ביכיר, אף על פי שבעדות הוא פסול (מאירי סנהדרין ל ב; חוט המשולש א ג).

ויש מהראשונים שהסתפקו אם צריך האב שיעיד בבית דין או בפני שלשה בתורת עדות, לא דרך כעס, או שאינו צריך להעיד בבית דין (תשובות הרי"ד צב).

בירושה

חלק בכורה

אמר האב על בן בין בניו שהוא הבכור, נאמן לענין שיטול פי שנים בנכסים; בין בנכסים שהיו לו באותה שעה, ובין בנכסים שלא היו ברשות האב באותה שעה, ולא היה יכול להקנותם לו אז, שהאמינתו תורה מדין "יכיר", ואף במקום שבן אחר היה מוחזק לבכור - נאמן (קידושין עח ב; בבא בתרא קכז ב; רשב"א שם; יד רמה בבא בתרא ח קיא; מאירי קידושין שם, ובבא בתרא קכז ב; טור חו"מ רעז; סמ"ע רעז ס"ק כד, בדעת הרמ"א).

ירושת הבן

האומר על מי שלא הוחזק כבנו זה בני הוא, נחלקו הראשונים אם נאמן להוריש לו בנכסים שנפלו לו אחר כך, ולא היה יכול להקנותם לו בשעת אמירתו, שאינו נאמן בתורת מיגו שיכל ליתנם לו עתה (ראה רשב"ם בבא בתרא קלד ב ד"ה ליורשו):

  • יש סוברים שאינו נאמן (ראה ר"י מיגאש בבא בתרא קלד ב; תוס' שם ד"ה ליורשו; עליות דרבינו יונה שם; נימוקי יוסף שם; אבני מילואים ד ס"ק כג, בדעת הרא"ש), שלא האמינה תורה לאב אלא כשידוע שהוא בנו ואין ידוע אם הוא הבכור, שנאמן לומר בכורי הוא, אבל כשאין ידוע אם הוא בנו, אינו נאמן לומר שהוא בנו (רשב"ם בבא בתרא קלד ב ד"ה ליורשו), שלא האמינה התורה אלא לענין בכורה, שידוע שהוא בנו וראוי ליורשו, מה שאין כן במי שאין ידוע אם הוא ראוי ליורשו כל עיקר (תוס' שם).
  • ויש חולקים וסוברים שנאמן אדם לומר זה בני (רמב"ם נחלות ב יד; מאירי בבא בתרא קלד א, בשם גדולי המפרשים; סמ"ג עשין צו; חינוך ת; ריטב"א ור"ן בבא בתרא קלד ב; שו"ע חו"מ רעז יב), ואף כשאין הוא מוחזק כבנו, נאמן לומר בני בכורי הוא, והוא נוטל פי שנים (רמב"ם נחלות שם; סמ"ג שם; טוש"ע שם), שאף זה נכלל בנאמנות של יכיר, שנאמן לומר על מי שלא הוחזק כבנו שהוא בנו (ריטב"א שם; חינוך שם), שאם בחלק בכורה הוא נאמן, כל שכן בחלק פשיטות (מאירי שם, בשם גדולי המפרשים).

בשאר קרובים

אין נאמנות של "יכיר" אלא לאדם על בנו, אבל לא על שאר קרובים, והאומר זה אחי הוא, אינו נאמן להורישו בתורת יכיר (ראה קצות החושן ונתיבות המשפט רעט סק"א, רפד סק"א).

ויש מי שכתב שכשם שהאמינה התורה לאב לומר על אדם שאינו מוחזק כבנו שהוא בנו לתת לו ירושתו, כך נאמן אדם לומר על אדם אחר שהוא אחד משאר קרוביו הראוי לירש אותו (לבוש חו"מ רעט א).

בפסול יוחסין

חלל וממזר

כהן האומר בני זה בן גרושה הוא או בן חלוצה, וחלל הוא (ראה ערך חלל; חללה), נחלקו בו תנאים:

ר' יהודה אומר שכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכורי, שנאמר "יכיר", ודרשו "יכירנו לאחרים" (ראה לעיל: הדין וגדרו), כך נאמן האב לומר בני זה בן גרושה או בן חלוצה הוא; וחכמים אומרים שאינו נאמן (קידושין עח ב; בבא בתרא קכז ב).

וכן נחלקו באומר בני זה ממזר הוא, שלדעת חכמים אינו נאמן, ואפילו מעיד על העובר שבמעי אשתו שהוא ממזר, אינו נאמן; ור' יהודה אומר שנאמן (קידושין עח ב).

הלכה כר' יהודה שנאמן לומר בני זה ממזר הוא, או שהוא בן גרושה (ראה יבמות מז א; רמב"ם איסורי ביאה טו טז ואילך; טוש"ע אה"ע ד כט), שכיון שנתנה התורה נאמנות לאב לומר על בנו שהוא בכור, הוא הדין שיש לו נאמנות לפסלו (רשב"ם בבא בתרא קכז ב ד"ה כך נאמן; רבי אברהם מן ההר יבמות מז א).

האב שאמר על מי שנולד מאשתו ומוחזק כבנו, שאינו בנו, שנאמן לעשותו ממזר, לסוברים כן, הבן ממזר ודאי ומותר בממזרת (רמב"ם איסורי ביאה טו טז; יד רמה בבא בתרא ח קי; תשב"ץ ג קב; שו"ע אה"ע ד כט). וכן כהן שאמר על בנו שהוא בן גרושה, שנאמן, הבן הוא חלל מן התורה, ומותר לו לשאת גרושה ולהיטמא למתים (ראה ערך חלל. חידושי ר"י בן חכמון בבא בתרא קכז ב, וכך משמע מסתימת הפוסקים).

אופן הפסול

נאמנות האב לפסול את בנו, נחלקו בה הגאונים והראשונים:

  • יש שכתבו שלא האמינתו תורה אלא כשמעיד על ידי הכרת בכורה, דהיינו שאמר על הבן הקטן שהוא הבכור, וממילא הגדול ממזר, אבל אם אמר האב שלא על ידי הכרת בכורה - על בנו שמוחזק בכשרות (ראה כנסת הגדולה חו"מ רעט הגהות הטור יג, בדעת מהרשד"ם חו"מ שה) - בני זה ממזר הוא, אינו נאמן, שלא אמרו שהלכה כר' יהודה שנאמן, אלא כשפוסלו על ידי הכרת בכורה, שכיון שהאמינתו התורה להעיד על הבכורה, ממילא הגדול הוא ממזר, מה שאין כן כשאינו מעיד על הבכורה, אינו נאמן להעיד על בנו שהוא ממזר (בעל הלכות גדולות ח הלכות מילה עמ' קנד, כט הלכות עריות עמ' שטז, והובא בתוס' ורמב"ן וברא"ש ואור זרוע בבא בתרא קכז ב; תוס' יבמות מז א ד"ה והלכתא, בשם רבינו תם; ריטב"א בבא בתרא קכז ב, בשם רבותינו); וכן אין הלכה כר' יהודה שהוא נאמן לומר על בנו שהוא בן גרושה או בן חלוצה אלא כשמעיד כן על ידי הכרת בכורה (אור זרוע בבא בתרא צה, לדעת בעל הלכות גדולות).
  • ורבים מן הראשונים חולקים וסוברים שלהלכה נאמן האב לומר על בנו שהוא ממזר אף בלא הכרת בכורה, וכן נאמן לומר שהוא בן גרושה (תוס' יבמות מז א ד"ה הילכתא; ראה רמב"ם איסורי ביאה טו טו-יט, וסמ"ג לאוין קיז ותשב"ץ ג ריז, בדעתו; אור זרוע בבא בתרא ח צה, בשם ר"י; רמב"ן ורא"ש בבא בתרא קכז ב; רשב"א בבא בתרא קכח ב; רבינו ירוחם כג ד; סמ"ג לאוין קיז; מרדכי בבא בתרא רמז תקפא, בשם רבינו תם, וראה מהרשד"ם חו"מ שה, בדעתו; ר"י קרקושא בבא בתרא קכו ב, בשם רבו; טוש"ע אה"ע ד כט), שהלכה כדברי ר' יהודה אף באופן שאומר על בנו שהוא ממזר בלא הכרת בכורה (רשב"א שם).

בן בנו

אין אדם נאמן לפסול אלא את בנו, ולא את בני הבן (יבמות מז א; רמב"ם איסורי ביאה טו טו,טז; טוש"ע אה"ע ד כט), שהכתוב שלמדים ממנו שהאב נאמן לפסול את בנו: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר (דברים כא יז) נאמר על הבן, ולא על בן הבן (קרית ספר איסורי ביאה טו), ולכן האומר על עצמו שהוא ממזר, ולבנו יש בנים, אינו נאמן אלא על עצמו, ולא על בנו (רמב"ם שם טז. וראה ערך שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא).

וכן האומר על בנו שהוא ממזר, אם יש לבן בנים, אינו נאמן אף על הבן, שאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים (תוס' יבמות מז א ד"ה ואין אתה; רמב"ן שם, בשם הרב; רשב"א ומאירי וריטב"א שם), שאי אפשר לחלק את הנאמנות, וכיון שאינו נאמן על בני הבן, אינו נאמן אף על בנו (ראה שערי ישר ו יג וחזון איש אה"ע קלד לדף מז א)

מעיד על עצמו

האומר על עצמו שהוא ממזר, שנאמן לאסור את עצמו בבת ישראל, ואסור הוא אף בממזרת, כתבו הראשונים שבנו כמוהו, שהוא נאמן עליו מדין יכיר (רמב"ם איסורי ביאה טו טז; מאירי בבא בתרא קכז ב; טוש"ע אה"ע ד ל).

עובר

נאמן האב לפסול את בנו בעודו עובר (קידושין עח ב), שאף עובר נקרא "בן", כמו שכתוב: וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ (בראשית כה כב. שו"ת מהרש"ם ד כו).

אבל אם לא היתה אשתו מעוברת, ואמר על בנו שיוולד לו בעתיד שיהיה פסול, אינו נאמן, שאין האב נאמן אלא על בנו שנולד, או שהוא עובר, ולא קודם לכן (מקור ברוך מ, בדעת הרמב"ם), ואף על עובר אינו נאמן אלא אם כן הוא בן ארבעים יום (שו"ת מהרש"ם ד כו; ערך שי אה"ע ו); ויש סוברים שהוא נאמן אף על בניו שיוולדו לו אחר כך (עצי ארזים שבציון ג סק"ד; בית משה אה"ע ג סק"ד).

בשאר דינים

דיני קורבה

בנאמנות האב על בנו מדין יכיר, לענין דינים שאינם דיני הבן, נחלקו האחרונים:

  • יש סוברים שאינו נאמן לענין דינים שאינם נוגעים לבן (ים של שלמה יבמות י כז; שב שמעתא ב כ, ושערי יושר ו יג ד"ה והנה יש, בדעת הרמב"ם), ולכן האומר זה בני, ומת בלי בנים אחרים, אינו נאמן לפטור את אשתו מיבום מטעם יכיר, אלא מטעמים אחרים הוא שנאמן (ראה בבא בתרא קלד ב).

וכן יש שכתבו שאדם האומר זה בני, שנאמן לענין שבנו זה יורשו, לסוברים כן (ראה לעיל: בירושה), ומת הבן בלי בנים, לא יירש אותו האב, שאינו נאמן אלא לדיני הבן, ולא שיהיה לו דין אב לרשת אותו (צפנת פענח איסורי ביאה טו יב; שערי יושר שם ד"ה ובזה).

ויש מצדדים לומר יותר מזה, שאינו נאמן אלא לדינים האמורים באיכות הבן, אם הוא כשר או פסול וכיוצא; אבל כשאומר אינו בני, אינו נאמן להתיר את הבן בקרובות האב, שאף שהדין נוגע לבן, מכל מקום אינו ענין לאיכות הבן (תשובות חדשות לרבי עקיבא איגר אה"ע ו).

  • ויש סוברים שאף לדינים אחרים שאינם דיני הבן, נאמן (חלקת יואב אה"ע לו ד, בדעת שו"ת הרא"ש פב א), שהרי האומר על בנו שהוא ממזר, שנאמן להתירו בממזרת (ראה לעיל: בפסול יוחסין), נאמן אף לגבי האשה, שתהא היא מותרת בו (אמרי משה יא ה; חלקת יואב שם). וכן כתבו האחרונים שהאומר זה בני, ומת הבן בלי בנים, יורש האב אותו; וכן חייבים להתאבל זה על זה, ומיטמאים זה לזה, ואם מת הבן, זקוקה אשתו ליבום לשאר הבנים (שו"ת רדב"ז ג תתקסא. וראה שו"ת משיב דבר ד יב, ושם ג ח).

למכות ועונשין

האומר זה בני, כתבו האחרונים שהוא נאמן לחייבו מיתה על קללת אביו או הכאתו (ראה שו"ת הרדב"ז ג תתקסא (תקכו).

וכן כתבו הראשונים שאם אמר האב על בנו שהוא ממזר, והוקבע לממזר על פיו, ואחר כך בא על בת ישראל, הרי זה לוקה, כיון שהוא נאמן, והוחזק על פיו ממזר בבית דין (תשובות הרי"ד צב).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם, שהנאמנות של יכיר אינה אלא לממון ולאיסורים, אבל לא למכות ועונשים, ואב שאמר על בנו שהוא ממזר שנאמן, ובא הבן על בת ישראל אינו לוקה (ראה פסקי ריא"ז קידושין ד א אות יז, ושערי ישר ו יג ד"ה עוד, ודברי יחזקאל כא ט, וקובץ הערות לה ד, בדעתו. וראה פסקי הלכות יד דוד ט עט בהגהה ו). וביארו האחרונים שאין נאמנות של יכיר אלא על העניינים והדינים המיוחסים אל הבן, אבל מכות ועונשים אינם דינים של הבן, אלא הם דינים המתייחסים לבית הדין, ואין האב נאמן עליהם (שערי יושר שם).

כשחוזר בו מההכרה

חזרת האב

אין האב יכול לחזור בו מהכרת בנו, ולכן אם אמר על אחד מבניו שהוא הבכור, וחזר ואמר על אחר שהוא הבכור, אינו נאמן בחזרתו (רשב"ם בבא בתרא קכז ב ד"ה וחזר; יד רמה בבא בתרא ח קא; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ונימוקי יוסף בבא בתרא קכז א; מגיד משנה נחלות ב יד, בשם רמב"ן ורשב"א; טור חו"מ רעז; רמ"א שם יב).

וכן האומר על פלוני שהוא בנו אינו יכול לחזור מדבריו ולומר שאינו בנו (שו"ת מהרשד"ם אה"ע קסו, בדעת הרמב"ם נחלות ד ב; שו"ת פני משה א צב; שו"ת חתם סופר אה"ע א עו).

וכן האומר על בנו שהוא ממזר, וחזר ואמר שאינו ממזר - אינו נאמן (רמ"א אה"ע ד כט).

בטעם הדבר כתבו הראשונים שכיון שהכירו פעם אחת שוב לא נתנה לו תורה הבחנה אחר הבחנה, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (רשב"א ורמב"ן ונימוקי יוסף בבא בתרא קכז א).

אמתלא

אמר על בנו שאינו ממנו והוא ממזר, יכול לחזור בו אם הוא נותן אמתלא [טעם וסיבה לדברים בלתי נכונים שנאמרו קודם] לדבריו הראשונים (דרכי משה אה"ע ד, בשם הר"מ מריזבורק, ורמ"א שם כט; שו"ת תורת חיים ג כב).

הערות שוליים

  1. כד, טורים תצח–תקנז.
  2. אמנם ראה באנציקופדיה הלכתית רפואית כרך ב ערך אבהות פרק ג ובהערה 24,39, שיש בתי דינים כיום שפוסקים שאם יש חזקה ברורה לילדים שהם ילדיו של פלוני אינו יכול לומר שאינם בניו.
  3. וראה בית מאיר אה"ע ו יג ד"ה תו, שאפשר שמומר דינו כנכרי.